מדינת ישראל מגיעה אלי לייעוץ בכלכלת המשפחה

פרופ' ישעיהו ליבוביץ,
מקור התמונה: ויקיפדיה

 

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל היה מוכן להרצות כמעט בכל מקום ללא תשלום. באחת הפעמים בהם שמעתי אותו, שאל אותו מישהו שאלה. השואל השתמש בביטוי "מדינת ישראל רוצה" או "מדינת ישראל חושבת" או משהו דומה. פרופ' ליבוביץ הגיב בזעם ואמר שלמדינה אין מחשבות או רצונות. לאנשים יש. 

נתעלם לרגע מדבריו הנכונים של פרופסור ליבוביץ, ונניח כי מדינת ישראל היא משפחה המגיעה אלי לייעוץ בכלכלת המשפחה. 

אבי המשפחה הזו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. זוהי משפחה מרובת ילדים. באופן מקרי בחרתי כמה "ילדים": השרים יעקב ליצמן, אריה דרעי ונפתלי בנט.

הנחת היסוד שלי היא, שעקרונות ההתנהלות הכלכלית של משפחה דומים לעקרונות ההתנהלות הכלכלית של חברה עסקית או של מדינה.
כמובן שההתנהלות הכלכלית של משפחה פשוטה יותר מההתנהלות הכלכלית של מדינה או של חברה גדולה.
בפוסט זה אציג דפוסי התנהלות כלכלית של משפחות שפגשתי שמזכירים את ההתנהלות הכלכלית של ממשלת ישראל.

ילדים מפונקים

 

אחת התופעות השכיחות של התנהלות כלכלית לא נאותה של משפחות היא ההורים נותנים לילדים את כל מה שהם רוצים מבחינה כספית: הילד מבקש -ההורה אוטומטית קונה. כבר תיארתי את התופעה הזו בפוסט: אבא כספומט אמא בנקומטית. 

צריך להבחין בין ילדים קטנים לבין נערים בני עשרה. האחרונים עשויים בחלק מהמקרים לאים על ההורים, שאם לא יקבלו את הכסף או המוצר שהם מבקשים, הם יעזבו את הבית. יש גם כאלה שאכן עוזבים את הבית.

ברור לגמרי מדוע זה לא טוב. הילדים מתרגלים למצב בו הכל מגיע להם ואין להם אחריות על ניהול ההוצאות שלהם. זהו הניגוד של חינוך פיננסי. עדיף לתת להם דמי כיס ושיסתדרו לבד. עדיף לנהוג כמו כמה מהמליארדרים מדור ראשון, שעבדו קשה על מנת להתעשר, ששולחים את הילדים שלהם לעבוד בחופשות הקיץ ומבקשים מהם להסתדר עם הכסף שהם הרוויחו על מנת לקנות דברי מותרות.

הסיבה לטעות של הורים היא בדרך כלל האהבה הגדולה שלהם לילדיהם. המניע - חיובי. ההתנהלות - שגויה.

הקורא הממוצע מבין, שבמקרה של מדינת ישראל המניע הוא לא אהבה, אלא אינטרסים. מניע משמעותי הוא הישרדות פוליטית של הממשלה והעומד בראשה. 
שרים בממשלת ישראל אינם ילדים קטנים. דפוס ההתנהגות שלהם אנלוגי לדפוס ההתנהגות של נערים ונערות המאימים לעזוב את הבית. אתמול שמעתי את השר ליצמן אומר את זה באופן ברור בתכנית של רזי ברקאי בגלי צה"ל. אני לא מצטט מילה במילה אבל אני נאמן לרוח הדברים: אם לא יתנו לנו את מה שהבטיחו לנו נעזוב את הממשלה. 

זה לא ענין אישי עם השר ליצמן. הוא אמר אתמול את מה שאחרים אמרו בימים אחרים באופן גלוי או באופן מרומז.

להוציא יותר ממה שיש

 

עיקרון בסיסי בהתנהלות כלכלית של משפחה או יחיד הוא לא להוציא יותר מההכנסות. משפחות רבות מוציאות בכל זאת יותר מההכנסות. זה עלול להיגמר בהתרסקות כלכלית, אלא אם כן יועץ לכלכלת המשפחה או מומחה אחר, מסביר כיצד לפעול על מנת שלא להתרסק. הייעוץ רלןוונטי רק בשלב בו התהליך אינו בלתי הפיך.
זה לא מה שקורה כל שנה במדינת ישראל. יש שנים שההכנסות ממיסים גבוהות או שאיזה Startup נמכר במחיר גבוה במיוחד ומבצע ה-Exit משלם מס למדינה. 
זה בדיוק מה שקורה בשנים בהן ההכנסות נמוכות.

כיועץ לכלכלת המשפחה נתקלתי בסוגים שונים של משפחות המוציאות יותר מהכנסותיהן. יש משפחות ששכרן זעום, המתקשות לספק את הצרכים הבסיסיים שלהן ולכן חורגות ממה שהן יכולות להוציא. ראיתי גם משפחות של רופאים, עורכי דין ומומחים במינהל עסקים. אנשים אלה משתכרים 30,000 ש"ח לחודש או מעט יותר או הרבה יותר. בכל זאת הם מוציאים יותר מהכנסותיהם.
הגורם המבחין בין משפחות עניות ועשירות כאלה למשפחות אחרות בעלות הכנסות דומות הוא ההתנהלות הכלכלית.

מדגסקר אנלוגית למשפחות עניות. מדינת ישראל אנלוגית לאותם רופאים ועורכי דין המוציאים יותר מהכנסותיהם. 

על חשבון העתיד

 

כלכלנים התנהגותיים מדברים על כשלים והטיות בקבלת החלטות. הכשלים האלה הופכים אותנו למקבלי החלטות לא רציונאליים. אחד מהכשלים האלה הוא כשל העתיד. 
הכשל הזה גורם לנו ליחס חשיבות נמוכה יותר, או להתעלם בכלל, מצרכים כלכליים עתידיים. ככל שהעתיד רחוק יותר קל יותר להתעלם ממנו. 
זוהי הסיבה לכך שאנשים לא חוסכים מספיק לפנסיה וממהרים למשוך פיצויים כשהם מפוטרים.
זוהי הסיבה לכך שמשפחות לוקחות משכנתאות ל-25 שנה, שבהסתברות גבוהה יתקשו לעמוד בהחזרים שלהן.
זוהי הסיבה לכך שלוקחים יותר מדי הלוואות. 

אם תקראו את הכתבה בעיתון דה מרקר על המוסד לביטוח לאומי, שצרפתי אליה קישור בהמשך פוסט זה, תראו דוגמה לכשל העתיד בהתנהלות הכלכלית של מדינת ישראל. זו ודאי אינה הדוגמה היחידה. למרבה הצער, גם קישורים נוספים אחרים בהמשך כתבה זו מצביעים על אותו כשל.

תכנון מאזן הוצאות-הכנסות

 

על מנת לשלוט בהוצאות על מנת שלא יעלו על ההכנסות או אפילו יאפשרו חיסכון, נדרש תכנון וניהול מאזן הוצאות והכנסות.
תכנון ומעקב צריך להיעשות לזמן סביר בטווח הקצר, למשל ברמה חודשית בכלכלת המשפחה. זה כמובן לא בא במקום תכנון לטווח ארוך.

קרוב לודאי שתכנון תקציבי של מדינה לטווח קצר בא לידי ביטוי בתקציב שנתי.
כמעט בכל המדינות בעולם יש תקציב שנתי. אני מכיר רק מדינה אחת בעולם עם תקציב דו-שנתי. ניחשתם נכון: מדינת ישראל.
ההתנגדות של מומחים כלכליים לתקציב דו-שנתי היא גורפת. פרופסור אחד לכלכלה הסביר את ההתנגדותו: תקציב דו-שנתי אינו מאפשר מספיק גמישות כאשר יש שינויים במצב הכלכלי.

תקציב משפחתי דורש שקיפות. צריך לדעת מה הם סעיפי ההוצאה וכמה מוציאים על כל אחד מהם? אם יש צורך בצמצום, אפשר לצמצם את ההוצאות הפחות חשובות מזווית הראיה הסוביקטיבית של אותה משפחה.
הגענו לחוק ההסדרים בישראל. הוא כל מה שתרצו חוץ משקיפות. ארגון ה-OECD ביקר את המנגנון הזה, שלידיעתי המוגבלת, גם הוא ייחודי למדינת ישראל.

תיק כלכלי למשפחה

לאחר שאספתי בעזרת המשפחה כמה שיותר נתונים כלכליים רלוונטיים עליה. אני מגיע לשלב הניתוח. התוצר שלו הוא תיק כלכלי, שהמשפחה מקבלת בפגישה, שבה מנסים לחשוב ביחד כיצד להתמודד עם הבעיות שנמצאו בניתוח התנהלות הכלכלית של המשפחה. החשיבה היא מעשית. אני גם נותן למשפחה כלים שיעזרו לה להתמודד.

במקרים רבים אני, בשיתוף עם המשפחה, בוחר רק בעיה אחת או כמה בעיות שאיתן מנסים להתמודד באופן מידי.
ממש אין טעם לטפל בהגדלת החיסכון הפנסיוני של משפחה שבקושי יש לה כסף לאוכל. אם וכאשר היא תשפר את מצבה, המשפחה תתחיל להתמודד גם עם הנושא של הגדלת החיסכון הפנסיוני.
גם במקרה של מדינת ישראל בחרתי רק בעיה אחת חמורה במיוחד עליה תקראו בפסקה הבאה. 

לכרות את הענף שיושבים עליו
העסקנים החרדים וכמה מהרבנים החרדים אינם דומים לאדם המנסר את הענף על העץ עליו הוא יושב. 
הם כורתים את הענף עליו יושב רוב הציבור החרדי במדינה. הענף הוא ענף מספיק גדול שאם יתנו להם לכרות אותו אולי גם העץ כולו יגווע. 

במה דברים אמורים? בעיקרון שכל צעיר חרדי שרוצה יוכל ללמוד לימודים תורניים במקום לעבוד. מי שמממן את הצרכים הכלכליים של הצעירים האלה ושל משפחותיהם זו מדינת ישראל, כלומר: אזרחים עובדים המשלמים מיסים. המימון הוא לפעמים ישיר ולפעמים מימון עקיף מתוחכם. 

על מנת להבטיח שצעירים חרדים יעדיפו ללמוד במקום לעבוד קיים החינוך החרדי העצמאי, שבו נמנעים מלימודי ליבה. לימודי ליבה זה כל דבר שמעניק להם כישורי עבודה וכישורי חיים. 

הפיתרון הוא כמובן הפסקה של אופן ההתנהלות הזה. לא צריך לחכות עד שהחרדים יגיעו ל-20% מהאוכלוסייה. הטיפול צריך להיות מידי.
מידי אין פירושו לא הדרגתי. 

אפשר לתת לקבוצה מצומצמת של עילויים חרדים צעירים ללמוד לימודים תורניים על חשבון משלם המיסים הישראלי. יתר הצעירים החרדים (יותר מ-90%) צריכים לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. אם חשוב להם להמשיך בלימודים תורניים, שיעשו זאת בנוסף לעבודה. לחילופין, שימצאו להם מממן פרטי. 

אין לי בעיה שיזרימו יותר כספים לחינוך החרדי מאשר לזרמים חינוכיים אחרים. זה רק צריך להיות מותנה: שיקבלו את התקציבים המוגדלים בתי ספר חרדים שתלמידיהם מצליחים יותר מאחרים במבחנים כלליים ובמחבנים במקצועות ליבה, למשל: מבחני פיזה. 
בתי ספר חרדים שהצלחתם באותם מבחנים דומה לממוצע צריכים לקבל תקציבים דומים לבתי ספר מזרמים אחרים. בתי ספר שאינם ניגשים למבחנים כאלה, נכשלים במבחנים או שאינם מלמדים לימודי ליבה, שהורי תלמידיהם או תורמים יימנו את החלק הארי של תקציביהם.

כמובן שבפיסקה זו לא חידשתי דבר. רבים וטובים, חלקם מומחים גדולים ממני בתחום זה, כבר אמרו את אותו הדבר.

כמה דוגמאות מהעיתונות הכלכלית השבוע

אדריאן פילוט (כלכליסט): קרן המטבע: שוק הדיור בישראל מזכיר את ארה"ב ערב 2008

יורם גביזון (דה מרקר): חברת הביטוח החשובה בישראל פושטת רגל. בשנת 2045 תתרוקן קופתו של המוסד לביטוח לאומי

הילה ויסברג (כאן): "פתחנו בית ספר לרפואה כדי לספק רופאים לארה"ב" 

גולן חזני (כלכיסט): כך גלגל צדיק בינו את כדור השלג של אלוביץ' 

טלי חרותי-סובר: הלמ"ס: רק לכ-40% מבני 55 ומעלה שאינם עובדים יש פנסיה