 |
| דגלים צבעניים בכניסה למנזר בראש הר בבהוטן. זכויות יוצרים: אבי רוזנטל |
המקום הכי גבוה בו הייתי היה ביונאן שבסין באזור הרמה הטיבטית. הגובה היה מעט יותר מ-4,000 מטרים מעל פני הים.
המקום השני הכי גבוה בו הייתי היה בבהוטן. קצת יותר מ-3,000 מ' מעל פני הים.
בשני המקומות הייתי צריך להיערך לאפשרות שאחלה במחלת גבהים.
מבחינה כרונולוגית, ביקרתי בבהוטן לפני שביקרתי ביונאן.
כמומחה לניהול סיכונים נערכתי מראש לאפשרות שאחלה במחלת גבהים בבהוטן.
מה למדתי על מחלת גבהים לפני הנסיעה לבהוטן?
למדתי כמה דברים בסיסיים.
המחלה הזו מסוכנת
אם לוקים בה ולא מתנהלים נכון, זה עלול להסתיים במוות.
ברגע שמרגישים שחליתם בה, צריך לעצור ולנוח, ולא להמשיך לעלות לגובה גבוה יותר.
אחרי זה לרדת בהדרגה לגבהים נמוכים יותר בהם יש יותר חמצן באוויר.
כל אחד יכול לחלות במחלה
גם אם אתה בריא וצעיר יתכן שתחלה בה.
גם אם אתה זקן וחולה במחלות אחרות יתכן שלא תחלה בה.
אחד הדברים שמצאתי בחיפושים האינטרנטיים שלי אחרי חומרים בנושא, היה סיפורו של אב לחייל משוחרר צעיר ובריא. האב פחות בריא וכבר לא צעיר.
כל המשפחה הגיעה למקום גבוה בהימאליה.
היחיד שחלה היה הבן הצעיר והבריא וכל המשפחה ירדה לגובה נמך יותר ביחד איתו.
הגובה המינימאלי למחלה
2,500 מ' מעל פני הים.
עלייה הדרגתית מקטינה את הסיכון לחלות
עליה תלולה ורציפה מסוכנת.
אם עוצרים למספר ימים בתחנות ביניים, הגוף מתרגל לדלילות החמצן.
כך נוהגים גם מטפסים מקצוענים המטפסים לפסגות הגבוהות.
האוכלוסייה המקומית פחות צריכה את זה. הגוף שלהם כבר הסתגל לדלילות החמצן.
יש תרופה
אם נוטלים אותה במשך מספר ימים לפני העלייה לגובה, מקטינים בהרבה את ההסתברות ללקות במחלה.
אפשר
לקחת אותה גם אם חולים, אבל היא אינה תחליף לירידה מהגובה.
יונאן
נסענו לשם באוטובוס ששרת את הקבוצה המוצלחת איתה טיילנו.
היינו קבוצה של אנשים בשנות ה-60 של חייהם או מבוגרים יותר.
להר בו טיילנו, וצפינו ממנו בנוף מדהים, הגענו באוטבוס פרטי.
ירדנו ממנו קרוב לפסגה במקום נידח.
היו כמה דוכנים של מקומיים.
הפריט העיקרי שהושכר שם בהצלחה היה בלוני חמצן.
המדריך המדהים של הטיול פרופ' יורי פינס הציע למי שחושב שיהיה לו קשה לשכור בלון חמצן ולקחת את הבלון להליכה הלא ארוכה שלנו.
לא שכרתי בלון.
היה לי הרבה יותר קשה ללכת שם מאשר במקומות אחרים בהם הלכתי.
לא בגלל המסלול אלא בגלל דלילות האויר.
הרגשתי שמיעוט החמצן הופך כל צעד לקשה יותר מאשר צעד דומה במקום אחר משום שאין מספיק חמצן באויר.
בהוטן
בבהוטן עלינו למנזר בראש הר שגובהו כ-3,000 מ' מעל פני הים.
הבעיה הייתה שעלינו במהירות מגובה של קצת פחות מ-2,000 מ' מעל פני הים.
כפי שקראתם בפיסקה הקודמת, עלייה מהירה עלולה להגדיל את הסיכוי לחלות במחלה.
ההחלטה הראשונה שהייתי צריך לקבל כמה ימים לפני העליה הייתה: האם לקחת תרופה נגד מחלת גבהים?
החלטתי לא לקחת תרופה כשלא צריך משום שלתרופה עלולות להיות תופעות לוואי לא קלות.
במקום זאת החלטתי לקחת בתרמיל את התרופה. החלטתי שאם יהיה לי משהו הכי קל, החשוד כסימפטום של המחלה, אפסיק לעלות. אקח תרופה, אנוח ואתחיל לרדת באיטיות כלפי מטה.
איך עולים לראש ההר?
המקומיים בדרך כלל ברגל. לאורך כל העלייה פגשתי הרבה מקומיים המטפסים רגלית.
רוב הקבוצה שלנו עלתה חלק גדול מהדרך על פרדות.
היינו שלושה שעלו ברגל: המדריכה, הצעירה מאיתנו בכמה עשורים, מישהו שהיה ספורטאי בצעירותו ואנוכי.
אני רוצה לספר לכם שעליתי ברגל משום שחשבתי שאני מסוגל לעשות זאת.
זה אכן היה נכון, אבל לא אסתיר מכם גם את הסיבה שמציגה אותי באופן חיובי פחות: אני גם פחדתי לרכב על פרדה.
הפעם היחידה שרכבתי על פרדה לפני הטיול לבהוטן הייתה בגרנד קניון בארה"ב.
הפרדה עליה רכבתי הייתה עקשנית ולא ממושמעת. לא הצלחתי להשתלט עליה.
היא בחרה ללכך ענפים דווקא בקצה שממנו אפשר לצנוח בקלות לתחתית הקניון.
לבד
המדריכה הסבירה לנו שאם ניפרד בטעות צריך לעצור בבית קפה שם ניפגש עם הקבוצה שרכבה על פרדות. את המשך העלייה חייבים לעשות ברגל.
בדרך איבדתי את חברי לטיול ואת המדריכה. החלטתי לעשות את מה שאמרה המדריכה.
הגעתי לפני כולם לאזור של בית הקפה. שאלתי מקומי האם זה בית הקפה שבו יושבות קבוצות תיירים?
הוא השיב בשלילה והציע לילהמשיך לעלות עד בית קפה אחר.
אחרי כחצי שעה עלייה הגעתי לבית קפה אחר. הרבה יותר קטן ועלוב. כמעט ריק.
שאלתי על קבוצה של ישראלים שצריכה להגיע. נעניתי שלא צריכה להגיע קבוצה כזו.
הבנתי שטעיתי. הייתי צריך להישאר בבבית הקפה הראשון.
התקשרתי טלפונית למדריכה ושאלתי אותה מה עלי לעשות?
היא אמרה להמשיך עד ראש ההר ולחכות לקבוצה. כך עשיתי.
בהוטנים הם אנשים טובים
זמן רב חיכיתי לקבוצה. הרבה פעמים במהלך ההמתנה ניגשו אלי מקומיים ושאלו האם אני בסדר? האם אני צריך עזרה?
קרוב לודאי שהם חשבו גם על האפשרות שחליתי במחלת גבהים.
מחלת גבהים של מישהו אחר בבהוטן
בפוסט בבלוג אחר כתבתי על ספרו של מנחם מרקוס "נעלם בבהוטן".
גם מנחם מרקוס כותב על עלייה לגובה בבהוטן בחיפושים אחרי ניב כורך ז"ל שנעלם בבהוטן.
הוא מתאר אזור שבו לא הייתי בבהוטן. אזור הסמוך לגבול עם טיבט (שהיא חלק מסין).
גם שם יש הר ומנזר בגובה רב נעל פני הים. רק שפסגת הר ג'ומולהרי היא בגובה של כ-5,500 מ' מעל פני הים.
מרקוס מתאר איך חלה במחלת גבהים ולולא גלולה שנתן לו אחד מחבריו למשלחת יתכן שהיה מסיים שם את חייו.
הוא מתאר עליה פחות מדי הדרגתית לגובה הרב.
ההסבר שלו למחלתו בגלל גילו המבוגר משמעותית מגיל יתר חבריו למשלחת ובגלל ההשמנה שלו לא ממש שיכנע אותי.
ממה שקראתם בפסקה קודמת על המחלה לא נמצא קשר בין גיל ומצב בריאותי לבין מחלת גבהים.
שתי נקודות בהקשר זה ביחס לבהוטן
1. הגובה הרב מעל פני הים והשטח ההררי הוא אתגר קשה למקומיים וקשה עוד יותר לזרים שאינם רגילים לאויר דליל עם מעט חמצן.
2. ההתרשמות שלי היא שרוב הבהוטנים הם אנשים פשוטים וטובים.
אני נוטה גם לקשור את זה באמונה הבודהיסטית בגלגול נשמות.
מי שעושה רע עלול להתגלגל בגלגול הבא למשהו גרוע.
