הפוסט הקודם, שעסק בכנס התמקד בהשלכות של חוסר איזון בין השלטון המרכזי לבין השלטון המרכזי. כל הדוברים בכנס הסכימו שבמדינת ישראל נדרש שינוי שיתן לרשויות המקומיות יותר אוטונומיה כשתפקידיו העיקריים של השלטון המרכזי הוא התווית מדיניות ובקרה על ביצועה.
פוסט זה יגע בהיבטים נוספים שעלו בכנס.
החלשת הרשויות המקומיות על ידי השלטון המרכזי
במדינת ישראל, בניגוד למרבית המדינות המפותחות אין מגמה של הגדלת האוטונומיה של הרשויות המקומיות.
בכנס הובאו מספר דוגמאות להוצאת סמכויות מידי הרשויות המקומיות או מניעת הרחבה נדרשת של סמכויות רשויות מקומיות.
דוגמה 1: תאגידי המים
בעבר היו העיריות והמועצות המקומיות אחראיות על אספקת מים לתושבים. הוקמו תאגידי מים עצמאים שאליהם הועבר הטיפול במים ובביוב.
דוגמה 2: החברה למתנ"סים
פעולות פנאי ותרבות הועברו מהרשויות המקומיות לחברה למתנ"סים.
דוגמה 3: פיקוח על השלכת זבל
ועדת החוקה של הכנסת מונעת העברת חוק לפיקוח של הרשויוות המקומיות על השלכת זבל בשטחן. התוצאה השלכות רבות של זבל ופסולת.
אופטימיות זהירה
בעוד המושב הראשון בכנס שידר אלי הרבה פסימיות בגלל התנהלות הדרג הפוליטי בממשלה הנוכחית. המושב השני (רווחה בזמן המלחמה) והמושב השלישי (שיקום ופיתוח עוטף עזה) שידרו אופטימיות זהירה.
על המושב השני כבר כתבתי בפוסט הקודם. עובדות ועובדי שירותים סוציאליים ברשויות המקומיות ובמשרד הרווחה והביטחון החברתי, התמודדו עם האתגרים שיתפו פעולה לטובת הציבור הזקוק לשירותיהם.
במיוחד הרשימה תהילה רביבו, מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית שער הנגב, שבנוסף ובמקביל להתמודדות עם האתגרים המקצועיים התמודדה עם מתקפת חמאס על ביתה והקהילה שלה בעוטף.
בפוסט זה אתמקד בעיקר במושב השלישי. את המושב הינחתה סיגל מורן, לשעבר ראשת מועצת בני שמעון ומנכל"ית משרד הרווחה והביטחון החברתי. השתתפו מנהלים ברשויות אזוריות בעוטף עזה ומנהל אגף הרווחה והשירותים הסוציאליים של עיריית שדרות. במידה רבה דבריו של סולימאן אל עמר, מנכ"ל שותף בארגון אג"ק - מכון הנגב, קשורים למושב השלישי. סולימאן אל עמר, איש הפזורה הבדואית, הציג את הזווית הקשה של הישובים הבדואים בקירבת העוטף.
הפזורה הבדואית בקירבת העוטף
במלחמת עזה הנוכחית נהרגו, נפצעו ונחטפו גם תושבי הישובים הבדואים.
חיילים ואזרחים בדואים השתתפו בלחימה ובהצלת נפשות בעוטף.
לדבריו, הגיע הזמן לשנות את המצב שבו חלק מהישובים הם ישובים לא מוכרים.
אין בהם תשתיות אזרחיות הכרחיות ואין בישובים הבדואים תשתיות מיגון כמו מרחבים מוגנים.
המקום היחיד שבו היו תשתיות מיגון בישובים מוכרים הם בתי ספר. חלק מתושבי הכפרים הלא מוכרים נאלצו לגור בבתי ספר בישובים מוכרים.
הא דיבר גם על קיפוח תקציבי של הישובים הבדואים.
כמו יתר הדוברים, דיבר על שיתוף פעולה בין הרשויות המקומיות באזור.
סולימאן אל עמר דיבר על האוכלוסייה הבדואית, שאיבדה את הבושה לבקש עזרה נפשית. בושה זו הייתה חלק מהתרבות הבדואית.
הטראומה של ה-7 באוקטובר והימים שאחריו גרמה לשינוי הזה. זה כמובן מביא לצורך בהרחבת שירותי טיפול נפשי לאוכלוסיה בדואית.
אבל הוא גם אמר שיש "יד מכוונת של מדיניות הפרד ומשול בין רשויות העוטף".
השם, שהוזכר יותר מפעם אחת על ידי יותר מדובר אחד, בהקשר של קיפוח הבדואים, הוא השר איתמר בן גביר.
אני מרשה לעצמי להוסיף גם את מר בנימין נתניהו, שלאורך הקריירה שלו מלבה במתכוון סכסוכים בין קבוצות אוכלוסיה במדינה.
העוטף: שיקום או הזדמנות ליותר משיקום?
במושב השלישי שמעתי אנשים אופטימיים. מנהיגים של תושבי העוטף שמדברים על חזרה לעוטף ועל שיקום העוטף.
הם מדברים גם על המשבר הנורא כהזדמנות ליותר משיקום: פיתוח העוטף לרמות שטרם היו.
הם דיברו על שיתוף פעולה בין רשויות מקומיות בעוטף, שהיה קיים גם לפני ה-7 באוקטובר ונמשך גם היום.
שיתוף פעולה המביא בחשבון את הצרכים הספציפיים של כל קהילה ואת ההבדלים בין הקהילות.
הם דיברו על הפוטנציאל של עבודה משותפת עם מינהלת תקומה, שבראשה עומד אדם מתאים.
הועלו גם רעיונות לפיתוח האזור.
הם גם מזהירים מפני החמצת ההזדמנות במקרה של התנהלות לא נכונה.
הם דיברו על הצורך ביצירת תנאים מתאימים לכך גם במישור הביטחוני אבל לא פחות גם על היבטים אחרים שיתחשבו ברצונות ובצרכי הקהילות.
דוגמה שהועלתה לחוסר התחשבות כזו היא התנהלות משרד החינוך המנסה לחייב את התלמידים מישובי העוטף לחזור כבר עכשיו לבתי הספר הסמוכים לגבול רצועת עזה וסוגר בית ספר בישובים בהם מתגוררים מפונים.
ליאור ניסקי, מנכ"ל המועצה האזורית שער הנגב, תושב קיבוץ רביבים דיבר על כך.
לשמחתנו, לקיבוץ רביבים לא חדרו מחבלים ב-7 באוקטובר.
למרות שלא נפגעו כפי שנפגעו תושבי קיבוצים עליהם השתלטו אנשי חמאס ב-7 באוקטובר, הורי תלמידים ברביבים מפחדים לשלוח את ילדיהם לבית הספר האזורי המצוי קרוב לגבול עם רצועת עזה.
השורה התחתונה
יש סיבות לאופטימיות זהירה משום שהמשבר חושף את הצדדים היפים של אזרחים וארגונים רבים וטובים במדינת ישראל ואולי יותר הזדמנות לעתיד טוב יותר. כפי שתואר היטב בכנס, זה נכון גם לגבי מנהיגים ועובדים ברשויות המקומיות.
לצערי ולצער רבים אחרים, זה אינו נכון לשלטון המרכזי.
הממשלה הנוכחית, אינה מסוגלת לנהל משברים, אינה מסוגלת להעמיד את האינטרס של כלל אזרחי ישראל מעל אינטרסים אישיים וסקטוריאלים צרים.
יש תקווה לעתיד טוב יותר, אבל היא עוברת דרך החלפה תוך זמן קצר של הממשלה הנוכחית בממשלה ראויה.
