בימים אלה בהם הנושא שבכותרת עולה מדי יום לפיכך חשבתי לבחון את המיתוסים והמציאות בנושא.
אתחיל בשני גילויים נאותים:
1. השתתפתי בהפגנה שכונתה הפגנת המיליון, כך שברור שבאופן עקרוני אני מסכים עם הטענה שיש צורך בשינוי מהותי.
2. הדיון שלי בנושא עוסק בשני תחומים: א. כלכלת מקרו נושא שלא למדתי אותו ולא עסקתי בו כך שאין לייחס לדעתי משקל שונה מדעתו של כל אחד אחר. ב. כלכלת המשפחה, תחום אותו למדתי ובו נתתי ואני נותן ייעוץ.
הערה מקדימה נוספת: להערכתי הזמן המתאים לבדיקה האם בוצעו שינויים משמעותיים הוא חצי שנה אחרי הבחירות הבאות לכנסת או מעט אחרי זה.
מיתוס 1: אי אפשר להגדיל את תקציב המדינה
ברור שניתן להגדיל תקציב של כל מדינה והראייה היא שיש מדינות שעשו זאת (חלקן גם נקלעו למשבר). מי שאומר שאי אפשר, מתכוון לכך שאין זה רצוי. האם באמת הסכום המופיע בתקציב הוא הסכום הנכון ואין בלתו? כמובן שלא.
מה יקרה אם יגדילו אותו במעט? מעצם ההגדלה במעט לא ייגרם נזק ממשי. החשש האמיתי הוא שהגדלה תביא לאיבוד שליטה ולהגדלות אחרות בעקבותיה, מעבר ליכולת הכלכלית האמיתית של המדינה, שבאמת יביאו נזק משמעותי.
המציאות: ניתן להגדיל את התקציב על מנת לענות על צרכים של "צדק חברתי". אסור להגיע למצב של הגדלה מופרזת ואיבוד שליטה.
כמי שאינו מומחה בתחום זה, אשאיר למומחים את ההערכה מה שיעור ההגדלה שישפר את המצב בהיבט החברתי ולא יגרום נזק כלכלי משמעותי.
אגב, קרוב לוודאי שהמומחים יהיו חלוקים בדעותיהם בשאלה זו.
מיתוס 2: אם מרחיבים את התקציב (או משנים את חלוקת התקציב) המקור היחיד להגדלת התקציב הוא תקציב הביטחון
עם מעט הגזמה, השיח הכלכלי פוליטי במדינת ישראל הוא שבכל פעם שמגדילים תקציב למטרה כלשהי, משרד האוצר טוען שעל מנת לאפשר זאת צריך לקצץ בתקציב הביטחון. כשמשרד הביטחון נאלץ לקצץ בתקציב הוא מקצץ בשעות טיסה למטוסים (שם המסמל גם צרכים אחרים בעלי אופי דומה, למשל: סוללות כיפת ברזל).
קל לבקש לקצץ בתקציב הביטחון, משום שכשמתרחש אירוע ביטחוני משמעותי, ממילא יגדילו אותו.
קל לקצץ בשעות טיסה למטוסים דווקא משום שהן חיוניות.
האם לא ניתן למשל להעלות את גיל הפרישה לפנסיה של חלק מהמשרתים בצבא הקבע?
האם לא ניתן לבטל תקנים לתפקידים צבאיים לא חיוניים?
האם לא ניתן לממש נכסים של מערכת הביטחון שהם בעלי ערך כלכלי רב ולא בהכרח בעלי ערך ביטחוני?
כמובן שאפשר לקצץ לא רק בתקציב הביטחון.
אביא שתי דוגמאות.
דוגמה 1: משרדים ממשלתיים
דוגמה זו מתייחסת לצמצום שהוא קטן מאד יחסית לגודל התקציב הממשלתי אבל יש לו משמעות סמלית של דוגמה אישית.
בצעירותי היה מספר מצומצם של משרדים ממשלתיים ומספר שרים דומה למספר המשרדים. אחר כך התווסף שר אחד בלי תיק. במשך הזמן גדל מספר השרים בלי תיק.
שנים רבות אחרי כן דיבר מר בנימין נתניהו על השמן (הסקטור הציבורי) והרזה (הסקטור היצרני) וביקש לקצץ בהוצאות הממשלתיות. היום כראש ממשלה כוללת ממשלתו מספר רב מאד של שרים.
היום כבר קשה להיות שר בלי תיק ולכן לכל שר בלי תיק יש תיק או משרד.
מה רע בזה?
אני מניח שכל אחד מהשרים המכובדים הוא איש מוכשר וראוי. עיני אינה צרה בתוספת הלא גדולה לשכר שהוא מקבל יחסית לשכר חבר כנסת שהיה מקבל ממילא. גם ההוצאה על נהג, מזכירה ומספר מצומצם של עוזרים אינה משמעותית, אבל כאשר מקימים משרד ממשלתי ההוצאות כבר גדלות הרבה מעבר להוצאות על צוות מצומצם של עוזרים.
אם מדובר במשרד שיש ספק בצורך בקיומו, אפשר גם לוותר עליו.
הקריטריון לבדיקה הוא מאד פשוט: כאשר מדובר במשרד הקיים ברוב המדינות האחרות (חינוך, בריאות, ביטחון, רווחה, חוץ וכיו"ב) סביר שיש בו צורך גם בישראל. כאשר מדובר במשרד הקיים רק במדינת ישראל או במספר זעום של מדינות אחרות, אולי יש מקום לבחון האם אפשר לוותר עליו ולהשתמש בסכומים שיחסכו למטרות של צדק חברתי, למשל: תמיכה באגודה כמו: ער"ן המונעת מספר התאבדויות (הסכום הנדרש להמשך קיומה הוא קטן ובר השוואה לסכומים שיחסכו באמצעות צמצומים המוזכרים לעיל).
אולי גם ניתן לשקול הקטנת מספר השרים. כפי שאמרתי, אני מניח שמדובר באנשים מכובדים הראויים לתפקידם, אבל ביליתי הרבה משנות עבודתי בהייטק וראיתי אנשים ראויים ומצוינים מפוטרים רק משום שהחברה בה עבדו צמצמה בהוצאות (בחלק מהמקרים אותה חברה גם שמחה לקבלם בחזרה לעבודה אחרי מספר שנים).
דוגמה 2: צעירים שאינם מעוניינים לעבוד ומקבלים קצבאות
בדוגמה זו כבר מדובר בסכומי כסף משמעותיים.
יש הרבה גברים יהודים חרדים בניו-יורק. יש הרבה גברים יהודים חרדים בלונדון ויש גם הרבה גברים יהודים חרדים בירושלים, בני ברק ובית שמש.
מרבית הגברים היהודים החרדים בלונדון ובניו-יורק עובדים לפרנסתם (שלא לדבר על רבנים מפורסמים בתקופת המשנה שמכונים בשמם בתוספת מקצועם: סנדלר, נפח וכיו"ב).
מרבית הגברים היהודים החרדים במדינת ישראל אינם עובדים ומקבלים קצבאות גבוהות בהרבה מאשר בחורים צעירים אחרים שמחליטים שאינם רוצים לעבוד.
אם נשווה בחור ישיבה צעיר לפועל טקסטיל מובטל בן חמישים פלוס מעיירת פיתוח נמצא את ההבדלים הבאים:
1. פועל הטקסטיל עבד כשלושים שנה.
2. הוא היה ממשיך לעבוד באותו מפעל לולא היו סוגרים/מצמצמים אותו.
3. הוא היה עובד במקום עבודה אחר לו היה מוצא.
4. החמור מכל: הוא מקבל מהמדינה קצבה נמוכה יותר מאשר תלמיד הישיבה הצעיר.
בגלל הריבוי הטבעי הגבוה יחסית של האוכלוסייה החרדית,מספר תלמידי הישיבה הצעירים המקבלים קצבאות מהמדינה הולך וגדל ויחד איתו גם התקציב המיועד לתמיכה בהם.
בעצם אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים באמצעות קצבאות אלה.
אם נגיע למצב בו דפוסי העבודה של החרדים בישראל יהיו דומים לדפוסי העבודה של החרדים במדינות אחרות או של החילוניים או הדתיים בישראל, ניתן יהיה להעביר את סכום המענקים אותם הם מקבלים למטרות צודקות חברתית.
את התהליך צריך להתחיל היום. המלצותיה העתידיות של וועדת טרכטנברג לא תהינה שוות אפילו את הנייר שעליהן הן תיכתבנה, אם לא תכלולנה המלצה חד משמעית לא לצרף תלמידי ישיבות חדשים שמקבלים קצבאות מהמדינה ובנוסף לכך המלצה ארוכת טווח על תהליך של צמצום סכומי המענקים בסעיף זה במסגרת שינוי סדר העדיפויות.
אינני אנטי-חרדי ולכן איני מציע להפסיק לגמרי את התשלום לצעירים חרדים שאינם רוצים לעבוד. במקום זאת אני מציע להקטין משמעותית באופן הדרגתי את מספר מקצבי הקצבאות.
אין ספק שרמת הלימודים בישיבות תעלה בהרבה כאשר רק המוכשרים ביותר יזכו למלגות מהמדינה ואחרים שירצו ללמוד שם ילמדו על חשבונם ולא על חשבון משלם המיסים הישראלי.
יש כבר ניסיון בתהליך דומה. קוראים לו קרנות הפנסיה הוותיקות.
הפסדיהן של קרנות פנסיה ותיקות וגירעוניות אלו הלכו וגדלו, עד שהמדינה התערבה.
הצעד הראשון כלל סגירת הצטרפות של חברים חדשים בקרנות והצעדים הבאים צמצום זכויות יתר של החברים הוותיקים בקרנות, שלמעשה שולמו מכספי משלם המיסים הישראלי.
המציאות: ניתן לשנות סדרי עדיפויות ולצמצם בהוצאות לא חיוניות ולהפנות את המשאבים המשתחררים למטרות של "צדק חברתי". אפשר להקטין תקציבים במערכת הביטחון אבל לא רק במערכת הביטחון.
במערכת הביטחון חשובה יותר משילות (Governance) מאשר צמצום על מנת לוודא שהמשאבים מנוצלים באופן יותר אופטימלי.
מיתוס 3: במצב הנוכחי אנשים בעלי הכנסה בינונית או גבוהה אינם יכולים להגיע למצב כלכלי נאות
נתקלתי גם בדעות כתובות של אנשים ממעמד הביניים המתנגדים למחאה ולהפגנות. אנסה לתמצת את רוח הדברים ברמה העקרונית.
יש אנשים הכותבים כי הם ממעמד הביניים ובכל זאת הצליחו לרכוש דירה למשפחתם (אמנם דירה זולה בלוד או בנגב).
אחרים כותבים שהם חיים מהכנסותיהם מעבודתם ללא אוברדרפט. הם עובדים קשה, גרים בשכירות ומצמצמים בהוצאותיהם.
הטענה הבסיסית שלהם היא שמי שהכנסותיו אינן גבוהות במיוחד כול בהחלט לשרוד ואף להתבסס כלכלית.
חלקם אף טוענים שהמפגינים מפונקים וזורקים את כישלונם בניהול כלכלת משפחתם על הממשלה וקובעי המדיניות.
ברור שאם תניחו כמוני, שאנשים אלה דוברי אמת ביחס למצבם הכלכלי האישי, שהטענה שתחת המדיניות הנוכחית אנשים ממעמד הביניים אינם יכולים להתבסס כלכלית, אינה אמת. פשוט משום שיש דוגמאות פרטניות המפריכות אותה.
אבל אל נמהר להסיק מכך שהמדיניות הנוכחית אינה פוגעת במעמד הביניים ואינה מקשה על חלקים גדולים ממנו לשרוד או "להחזיק את הראש מעל למים".
מצד שני, אני יכול להעיד שמרבית המשפחות שפגשתי אינן מנהלות נכון את ההיבטים הכלכליים בחייהן. הסיבות להתנהלות כזו הן מגוונות: חוסר ידע, הערכה לא נכונה של סיכונים, קושי פסיכולוגי בשליטה בהוצאות, חוסר תכנון ביחס להוצאות עתידיות משמעותיות וכיו"ב.
המציאות: המדיניות הנוכחית שוחקת את מעמד הביניים. בהתנהלות נכונה קשה אבל אפשרי להגיע למצב כלכלי נאות. על מנת לעשות זאת משפחות במעמד הביניים צריכות לנהל טוב יותר את ההיבטים הכלכליים של חייהן. חלק מאלה שאינם עושים זאת יכולים להתמודד בכוחות עצמם עם האתגר של שיפור מצבם הכלכלי. אחרים זקוקים לייעוץ ולהכוונה.
מיתוס 4: אם יתבצע שינוי ומצב שכבת הביניים ישתפר הבעיות הכלכליות שלי יפתרו
נניח לרגע שמתממש התסריט הלא כל כך ריאלי בו נענות כל דרישותיהם של הדורשים צדק חברתי (אינני בטוח שקיימת עמדה אחידה, מוסכמת ומוגדרת של מכלול הדרישות).
האם המשמעות תהיה שכל המשפחות במעמד הביניים ירכשו דירות ויוכלו לשלם את המשכנתה?
האם המשמעות תהיה שכל המשפחות יוכלו לרכוש את כל מוצרי המזון שיעלה בדעתן?
האם המשמעות תהיה שכל הסטודנטים יוכלו לשלם שכר דירה בדירות שישכרו?
התשובות לכל השאלות האלה: כמובן שלא
בסך הכל יווצרו תנאים התחלתיים סבירים יותר להתמודד. בסך הכל מדינת ישראל תייצר סדר עדיפויות מתאים יותר לדעתי ולדעתם של המוחים. בסך הכל יוקטנו הפערים במדינת ישראל ויעשו דומים יותר לפערים הקיימים היום ברוב מדינות OECD.
זה אינו תחליף להתנהלות סבירה ברמה האישית או הרמה המשפחתית.
כאן אנו חוזרים שוב למה שצוין בדיון במיתוס מספר 3: משפחות רבות בישראל אינן מנהלות נכון את האספקטים הכלכליים של חייהן והן צריכות לבצע שינוי.
כך למשל מרבית המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן הוצאות גבוהות יותר מהכנסותיהן, מרבית המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן שלא לבצע בקרה על הוצאותיהן ואוברדרפט קבוע הוא מותרות עבורן.
המציאות: שינוי בסדר העדיפויות הלאומי הוא גורם שעשוי לסייע למשפחות וצעירים במעמד הביניים ובמעמד הנמוך לשפר את מעמדן הכלכלי. הוא אינו תחליף להתנהלות כלכלית נאותה ברמת הפרט והמשפחה.
אתחיל בשני גילויים נאותים:
1. השתתפתי בהפגנה שכונתה הפגנת המיליון, כך שברור שבאופן עקרוני אני מסכים עם הטענה שיש צורך בשינוי מהותי.
2. הדיון שלי בנושא עוסק בשני תחומים: א. כלכלת מקרו נושא שלא למדתי אותו ולא עסקתי בו כך שאין לייחס לדעתי משקל שונה מדעתו של כל אחד אחר. ב. כלכלת המשפחה, תחום אותו למדתי ובו נתתי ואני נותן ייעוץ.
הערה מקדימה נוספת: להערכתי הזמן המתאים לבדיקה האם בוצעו שינויים משמעותיים הוא חצי שנה אחרי הבחירות הבאות לכנסת או מעט אחרי זה.
מיתוס 1: אי אפשר להגדיל את תקציב המדינה
ברור שניתן להגדיל תקציב של כל מדינה והראייה היא שיש מדינות שעשו זאת (חלקן גם נקלעו למשבר). מי שאומר שאי אפשר, מתכוון לכך שאין זה רצוי. האם באמת הסכום המופיע בתקציב הוא הסכום הנכון ואין בלתו? כמובן שלא.
מה יקרה אם יגדילו אותו במעט? מעצם ההגדלה במעט לא ייגרם נזק ממשי. החשש האמיתי הוא שהגדלה תביא לאיבוד שליטה ולהגדלות אחרות בעקבותיה, מעבר ליכולת הכלכלית האמיתית של המדינה, שבאמת יביאו נזק משמעותי.
המציאות: ניתן להגדיל את התקציב על מנת לענות על צרכים של "צדק חברתי". אסור להגיע למצב של הגדלה מופרזת ואיבוד שליטה.
כמי שאינו מומחה בתחום זה, אשאיר למומחים את ההערכה מה שיעור ההגדלה שישפר את המצב בהיבט החברתי ולא יגרום נזק כלכלי משמעותי.
אגב, קרוב לוודאי שהמומחים יהיו חלוקים בדעותיהם בשאלה זו.
מיתוס 2: אם מרחיבים את התקציב (או משנים את חלוקת התקציב) המקור היחיד להגדלת התקציב הוא תקציב הביטחון
עם מעט הגזמה, השיח הכלכלי פוליטי במדינת ישראל הוא שבכל פעם שמגדילים תקציב למטרה כלשהי, משרד האוצר טוען שעל מנת לאפשר זאת צריך לקצץ בתקציב הביטחון. כשמשרד הביטחון נאלץ לקצץ בתקציב הוא מקצץ בשעות טיסה למטוסים (שם המסמל גם צרכים אחרים בעלי אופי דומה, למשל: סוללות כיפת ברזל).
קל לבקש לקצץ בתקציב הביטחון, משום שכשמתרחש אירוע ביטחוני משמעותי, ממילא יגדילו אותו.
קל לקצץ בשעות טיסה למטוסים דווקא משום שהן חיוניות.
האם לא ניתן למשל להעלות את גיל הפרישה לפנסיה של חלק מהמשרתים בצבא הקבע?
האם לא ניתן לבטל תקנים לתפקידים צבאיים לא חיוניים?
האם לא ניתן לממש נכסים של מערכת הביטחון שהם בעלי ערך כלכלי רב ולא בהכרח בעלי ערך ביטחוני?
כמובן שאפשר לקצץ לא רק בתקציב הביטחון.
אביא שתי דוגמאות.
דוגמה 1: משרדים ממשלתיים
דוגמה זו מתייחסת לצמצום שהוא קטן מאד יחסית לגודל התקציב הממשלתי אבל יש לו משמעות סמלית של דוגמה אישית.
בצעירותי היה מספר מצומצם של משרדים ממשלתיים ומספר שרים דומה למספר המשרדים. אחר כך התווסף שר אחד בלי תיק. במשך הזמן גדל מספר השרים בלי תיק.
שנים רבות אחרי כן דיבר מר בנימין נתניהו על השמן (הסקטור הציבורי) והרזה (הסקטור היצרני) וביקש לקצץ בהוצאות הממשלתיות. היום כראש ממשלה כוללת ממשלתו מספר רב מאד של שרים.
היום כבר קשה להיות שר בלי תיק ולכן לכל שר בלי תיק יש תיק או משרד.
מה רע בזה?
אני מניח שכל אחד מהשרים המכובדים הוא איש מוכשר וראוי. עיני אינה צרה בתוספת הלא גדולה לשכר שהוא מקבל יחסית לשכר חבר כנסת שהיה מקבל ממילא. גם ההוצאה על נהג, מזכירה ומספר מצומצם של עוזרים אינה משמעותית, אבל כאשר מקימים משרד ממשלתי ההוצאות כבר גדלות הרבה מעבר להוצאות על צוות מצומצם של עוזרים.
אם מדובר במשרד שיש ספק בצורך בקיומו, אפשר גם לוותר עליו.
הקריטריון לבדיקה הוא מאד פשוט: כאשר מדובר במשרד הקיים ברוב המדינות האחרות (חינוך, בריאות, ביטחון, רווחה, חוץ וכיו"ב) סביר שיש בו צורך גם בישראל. כאשר מדובר במשרד הקיים רק במדינת ישראל או במספר זעום של מדינות אחרות, אולי יש מקום לבחון האם אפשר לוותר עליו ולהשתמש בסכומים שיחסכו למטרות של צדק חברתי, למשל: תמיכה באגודה כמו: ער"ן המונעת מספר התאבדויות (הסכום הנדרש להמשך קיומה הוא קטן ובר השוואה לסכומים שיחסכו באמצעות צמצומים המוזכרים לעיל).
אולי גם ניתן לשקול הקטנת מספר השרים. כפי שאמרתי, אני מניח שמדובר באנשים מכובדים הראויים לתפקידם, אבל ביליתי הרבה משנות עבודתי בהייטק וראיתי אנשים ראויים ומצוינים מפוטרים רק משום שהחברה בה עבדו צמצמה בהוצאות (בחלק מהמקרים אותה חברה גם שמחה לקבלם בחזרה לעבודה אחרי מספר שנים).
דוגמה 2: צעירים שאינם מעוניינים לעבוד ומקבלים קצבאות
בדוגמה זו כבר מדובר בסכומי כסף משמעותיים.
יש הרבה גברים יהודים חרדים בניו-יורק. יש הרבה גברים יהודים חרדים בלונדון ויש גם הרבה גברים יהודים חרדים בירושלים, בני ברק ובית שמש.
מרבית הגברים היהודים החרדים בלונדון ובניו-יורק עובדים לפרנסתם (שלא לדבר על רבנים מפורסמים בתקופת המשנה שמכונים בשמם בתוספת מקצועם: סנדלר, נפח וכיו"ב).
מרבית הגברים היהודים החרדים במדינת ישראל אינם עובדים ומקבלים קצבאות גבוהות בהרבה מאשר בחורים צעירים אחרים שמחליטים שאינם רוצים לעבוד.
אם נשווה בחור ישיבה צעיר לפועל טקסטיל מובטל בן חמישים פלוס מעיירת פיתוח נמצא את ההבדלים הבאים:
1. פועל הטקסטיל עבד כשלושים שנה.
2. הוא היה ממשיך לעבוד באותו מפעל לולא היו סוגרים/מצמצמים אותו.
3. הוא היה עובד במקום עבודה אחר לו היה מוצא.
4. החמור מכל: הוא מקבל מהמדינה קצבה נמוכה יותר מאשר תלמיד הישיבה הצעיר.
בגלל הריבוי הטבעי הגבוה יחסית של האוכלוסייה החרדית,מספר תלמידי הישיבה הצעירים המקבלים קצבאות מהמדינה הולך וגדל ויחד איתו גם התקציב המיועד לתמיכה בהם.
בעצם אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים באמצעות קצבאות אלה.
אם נגיע למצב בו דפוסי העבודה של החרדים בישראל יהיו דומים לדפוסי העבודה של החרדים במדינות אחרות או של החילוניים או הדתיים בישראל, ניתן יהיה להעביר את סכום המענקים אותם הם מקבלים למטרות צודקות חברתית.
את התהליך צריך להתחיל היום. המלצותיה העתידיות של וועדת טרכטנברג לא תהינה שוות אפילו את הנייר שעליהן הן תיכתבנה, אם לא תכלולנה המלצה חד משמעית לא לצרף תלמידי ישיבות חדשים שמקבלים קצבאות מהמדינה ובנוסף לכך המלצה ארוכת טווח על תהליך של צמצום סכומי המענקים בסעיף זה במסגרת שינוי סדר העדיפויות.
אינני אנטי-חרדי ולכן איני מציע להפסיק לגמרי את התשלום לצעירים חרדים שאינם רוצים לעבוד. במקום זאת אני מציע להקטין משמעותית באופן הדרגתי את מספר מקצבי הקצבאות.
אין ספק שרמת הלימודים בישיבות תעלה בהרבה כאשר רק המוכשרים ביותר יזכו למלגות מהמדינה ואחרים שירצו ללמוד שם ילמדו על חשבונם ולא על חשבון משלם המיסים הישראלי.
יש כבר ניסיון בתהליך דומה. קוראים לו קרנות הפנסיה הוותיקות.
הפסדיהן של קרנות פנסיה ותיקות וגירעוניות אלו הלכו וגדלו, עד שהמדינה התערבה.
הצעד הראשון כלל סגירת הצטרפות של חברים חדשים בקרנות והצעדים הבאים צמצום זכויות יתר של החברים הוותיקים בקרנות, שלמעשה שולמו מכספי משלם המיסים הישראלי.
המציאות: ניתן לשנות סדרי עדיפויות ולצמצם בהוצאות לא חיוניות ולהפנות את המשאבים המשתחררים למטרות של "צדק חברתי". אפשר להקטין תקציבים במערכת הביטחון אבל לא רק במערכת הביטחון.
במערכת הביטחון חשובה יותר משילות (Governance) מאשר צמצום על מנת לוודא שהמשאבים מנוצלים באופן יותר אופטימלי.
מיתוס 3: במצב הנוכחי אנשים בעלי הכנסה בינונית או גבוהה אינם יכולים להגיע למצב כלכלי נאות
נתקלתי גם בדעות כתובות של אנשים ממעמד הביניים המתנגדים למחאה ולהפגנות. אנסה לתמצת את רוח הדברים ברמה העקרונית.
יש אנשים הכותבים כי הם ממעמד הביניים ובכל זאת הצליחו לרכוש דירה למשפחתם (אמנם דירה זולה בלוד או בנגב).
אחרים כותבים שהם חיים מהכנסותיהם מעבודתם ללא אוברדרפט. הם עובדים קשה, גרים בשכירות ומצמצמים בהוצאותיהם.
הטענה הבסיסית שלהם היא שמי שהכנסותיו אינן גבוהות במיוחד כול בהחלט לשרוד ואף להתבסס כלכלית.
חלקם אף טוענים שהמפגינים מפונקים וזורקים את כישלונם בניהול כלכלת משפחתם על הממשלה וקובעי המדיניות.
ברור שאם תניחו כמוני, שאנשים אלה דוברי אמת ביחס למצבם הכלכלי האישי, שהטענה שתחת המדיניות הנוכחית אנשים ממעמד הביניים אינם יכולים להתבסס כלכלית, אינה אמת. פשוט משום שיש דוגמאות פרטניות המפריכות אותה.
אבל אל נמהר להסיק מכך שהמדיניות הנוכחית אינה פוגעת במעמד הביניים ואינה מקשה על חלקים גדולים ממנו לשרוד או "להחזיק את הראש מעל למים".
מצד שני, אני יכול להעיד שמרבית המשפחות שפגשתי אינן מנהלות נכון את ההיבטים הכלכליים בחייהן. הסיבות להתנהלות כזו הן מגוונות: חוסר ידע, הערכה לא נכונה של סיכונים, קושי פסיכולוגי בשליטה בהוצאות, חוסר תכנון ביחס להוצאות עתידיות משמעותיות וכיו"ב.
המציאות: המדיניות הנוכחית שוחקת את מעמד הביניים. בהתנהלות נכונה קשה אבל אפשרי להגיע למצב כלכלי נאות. על מנת לעשות זאת משפחות במעמד הביניים צריכות לנהל טוב יותר את ההיבטים הכלכליים של חייהן. חלק מאלה שאינם עושים זאת יכולים להתמודד בכוחות עצמם עם האתגר של שיפור מצבם הכלכלי. אחרים זקוקים לייעוץ ולהכוונה.
מיתוס 4: אם יתבצע שינוי ומצב שכבת הביניים ישתפר הבעיות הכלכליות שלי יפתרו
נניח לרגע שמתממש התסריט הלא כל כך ריאלי בו נענות כל דרישותיהם של הדורשים צדק חברתי (אינני בטוח שקיימת עמדה אחידה, מוסכמת ומוגדרת של מכלול הדרישות).
האם המשמעות תהיה שכל המשפחות במעמד הביניים ירכשו דירות ויוכלו לשלם את המשכנתה?
האם המשמעות תהיה שכל המשפחות יוכלו לרכוש את כל מוצרי המזון שיעלה בדעתן?
האם המשמעות תהיה שכל הסטודנטים יוכלו לשלם שכר דירה בדירות שישכרו?
התשובות לכל השאלות האלה: כמובן שלא
בסך הכל יווצרו תנאים התחלתיים סבירים יותר להתמודד. בסך הכל מדינת ישראל תייצר סדר עדיפויות מתאים יותר לדעתי ולדעתם של המוחים. בסך הכל יוקטנו הפערים במדינת ישראל ויעשו דומים יותר לפערים הקיימים היום ברוב מדינות OECD.
זה אינו תחליף להתנהלות סבירה ברמה האישית או הרמה המשפחתית.
כאן אנו חוזרים שוב למה שצוין בדיון במיתוס מספר 3: משפחות רבות בישראל אינן מנהלות נכון את האספקטים הכלכליים של חייהן והן צריכות לבצע שינוי.
כך למשל מרבית המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן הוצאות גבוהות יותר מהכנסותיהן, מרבית המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן שלא לבצע בקרה על הוצאותיהן ואוברדרפט קבוע הוא מותרות עבורן.
המציאות: שינוי בסדר העדיפויות הלאומי הוא גורם שעשוי לסייע למשפחות וצעירים במעמד הביניים ובמעמד הנמוך לשפר את מעמדן הכלכלי. הוא אינו תחליף להתנהלות כלכלית נאותה ברמת הפרט והמשפחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה