אל תדאגו לי יותר מדי

כשהייתי רווק צעיר החל מקום העבודה שלי בתהליך של הפרטה. השלב הראשון היה מעבר ממשרד ממשלתי עם פנסיה תקציבית לחברה ממשלתית עם פנסיה צוברת. לא הבנתי דבר בנושאים של חיסכון פנסיוני. כמו רבים אחרים בחרתי בביטוח מנהלים. 

מישהו שאני סומך על דעתו אמר לי שכדאי לי להקטין את החלק הביטוחי בביטוח המנהלים (ברירת המחדל הייתה 28% מהכסף שהעביר המעביד ומהכסף שנוכה ממשכורתי לחיסכון פנסיוני) ולהגדיל את החלק של החיסכון הפנסיוני (ברירת המחדל 72%).

פניתי לסמנכ"ל כוח האדם וביקשתי לשנות את התמהיל. התשובה: אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו מרגישים אחריות כלפיך ודואגים לך.

אחרי שנדנדתי וביקשתי שוב ושוב וביקשו ממני להיפגש עם נציג סוכנות הביטוח, הסכימו כמקרה חריג, להתיר לי להקטין את החלק הביטוחי ל-22%.

מה היה קורה לו הייתי הולך לעולמי בגיל צעיר?

אני לא הייתי כאן בשביל להצטער. כמה קרובי משפחה, חברים קרובים ואולי מוקירי זכרי אחרים היו מצטערים.

יורשיי היו מקבלים את הכסף מחברת הביטוח. אז לא היו לי ילדים או אלמנה. מצבם הכלכלי של הוריי ואחותי היה מספיק טוב גם בלי הכסף מחברת הביטוח. 

חשוב להזכיר שההסתברות לאירוע של מוות בגיל צעיר היא נמוכה.

מה קורה אם אגיע לגיל פנסיה?

כשתוחלת החיים בישראל היא בסביבות 80 שנה (נשים יותר. גברים פחות) ההסתברות לאירוע של הגעה לגיל פנסיה גבוהה. 

ביטוח חיים גבוה יותר מקטין את גובה הפנסיה שלי ושל אחרים. 

במקרה הספציפי שתיארתי

בהיבט של ניהול סיכונים, ביטוח החיים לא עונה על סיכון כלשהו.

לעומת זאת הגדלת החיסכון הפנסיוני בהחלט עונה על סיכון של הכנסה כספית לא מספיקה כאשר אפרוש לפנסיה.

זה ממש לא יהיה נכון למישהו אחר באותו גיל, שהוא נשוי עם ילדים קטנים (ולא ממשפחה עשירה במיוחד). ביטוח החיים עונה על הסיכון שליתומים ולאלמנה לא יהיה מספיק כסף לקיום שוטף.

דואגים לא רק לי
דואגים לא רק לי אלא לכולנו. לאחרונה קראתי שני מאמרים של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר.

המאמר הראשון: 750 אלף הפרייארים שמשלמים את דמי הניהול הגבוהים בפנסיה, עוסק בחובת ההפרשה לפנסיה. כאן אין שאלה: האם מישהו מאלה שהתחילו להפריש לפנסיה מאז השינוי בחוק צריך חיסכון שישמש לקיומו בהגיעו לפנסיה? מדובר באלה שמרוויחים מעט.  ברור שהם צריכים, שאם לא כן יתקשו להתקיים מקצבת הביטוח הלאומי בלבד.

השאלה במאמר היא אחרת: האם הם יכולים להרשות לעצמם להפריש לפנסיה על חשבון הצרכים היומיומיים שלהם?
לפי המאמר הדעות חלוקות ובבנק ישראל חושבים, שספק האם הם יכולים להפריש לפנסיה.
היות שיכולת המיקוח שלהם נמוכה יחסית, אלה שמרוויחים פחות הם אלה שמשלמים דמי ניהול גבוהים יותר. 

מישהו החליט לדאוג להם. אולי לדאוג להם יותר מדי.

המאמר השני: בלי המילה "חלב" התקנות המטופשות שמנפחות את יוקר המחיה. גם במקרה זה דואגים לנו יותר מדי. לדעת ארלוזורוב (הנסמכת גם על מסקנות וועדה ממשלתית בראשות מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג), עודף רגולציה המתייחס ליבוא מוצרים, לכאורה דואג להבטיח את איכות המוצרים המיובאים. היות שעלויות העמידה ברגולציה גבוהות, רף הכניסה לשוק היבוא גבוה יחסית למדינות אחרות. 

רק חברות גדולות יכולות לעמוד ברף והתוצאה היא חוסר תחרות המביאה למחירים גבוהים.

אולי תדאגו לנו פחות?
גם אם נניח שהדאגה היא ממניעים של טובת אלה שדואגים להם (לא דואגים לחברות הביטוח המנהלות את כספי הפנסיה, לא דואגים לסוכני הביטוח ולא דואגים למשרות למקורבים במנגנונים המפותלים והיקרים של הרגולציה הישראלית וכיו"ב) אולי לפעמים דאגת יתר מזיקה יותר מאשר היא מועילה?

בפוסט הבא אתייחס לכמה היבטים שלא התייחסתי אליהם כאן, כולל הצעה להתנהלות המצמצמת את דאגת היתר ומציעה משהו אחר במקומה.