ברלין: זה לא המילקי

דגל ברלין. מקור ויקיפדיה

אחרי כל מה שכתבו, לא יכולתי להתאפק. כשהייתי בסופרמרקט ליד המלון שלי, ניגשתי לבדוק את מחיר המילקי. המחיר היה 0.19 אירו.

גם עם שער נדיב במיוחד של אירו= 5 שקלים (אני קניתי אירו בשער של 4.34 שקל), זה פחות משקל.

כשמסתובבים בברלין (לא ברבעים שמרבית תושביהם תורכים או ערבים), עברית היא השפה הפופולרית ביותר אחרי גרמנית.

בברלין מתגוררים כ-20 אלף ישראלים. גם מספר התיירים הישראלים גדול במיוחד.

הישראלים שמתגוררים שם, לא עשו את זה בגלל מחיר המילקי. גם לא בגלל מחיר הנעליים (קניתי זוג נעליים אחרי שנקרעה לי נעל במחיר זול בעשרות אחוזים מהמחיר בארץ).

בשבוע ששהיתי שם בפעם הראשונה בחיי, ניסיתי להבין מדוע הם חיים שם?

אשתף אתכם במעט שגיליתי. לא שאלתי באופן ישיר מדוע. או שסיפרו לי ביוזמתם או שניסיתי להסיק מסקנות בעצמי.

ברור שהסיבות הן אישיות ושונות מאדם לאדם: אחד הגיע בעקבות דוקטורט על עימנואל קנט ואחר בעקבות העבודה או האהבה.

קצב חיים נינוח

את זה שמעתי מכמה אנשים. אתה מתחיל את היום בשעה יותר מאוחרת מאשר בישראל (רבים מהעסקים נפתחים בשעה 10:00) ולא חשוב כמה שעות תעבוד, אתה מוצא כל יום זמן לשתות בירה בפאב או בגן בירה, עם חברים או מכרים. 

בארץ הם אמרו לי, יש כל הזמן מתח ולחץ. אתה מתרוצץ ועסוק כל היום ולא כל יום אתה מוצא את הזמן לפסק זמן מהחיים.

בעקבות האהבה

פגשתי ישראלים וישראליות שבני זוגם או בנות זוגם גרמניים. זוג מעורב צריך לבחור היכן להתגורר. בחלק מהמקרים הם בוחרים בברלין לכמה שנים או לתמיד. 

נוחות

הבדידות נוחה יותר בלונדון.גם היאוש. לא רק בלונדון גם בברלין. כשמדברים על נוחיות, אי אפשר שלא להתייחס לתחבורה הפנימית בברלין. העיר מרושתת בקווי אוטובוסים בקווי רכבת תחתית (U) ובקווי רכבת עילית (S). התדירות גבוהה. בכל תחנה כתוב מתי תגיע הרכבת הבאה או מתי יגיע האוטובוס הבא. בדרך כלל זה תוך 3 דקות עד 10 דקות. תתפלאו, אבל הרכבת או האוטובוס מגיעים כמעט תמיד בשעה המדויקת שבה הם מתוכננים להגיע.

אם נעבוד היום נכון, אולי גם לנו תהיה בעוד 20 שנה תחבורה פנים עירונית ברמה כזו.

התחבורה מקצרת בהרבה את זמן ההגעה מנקודה לנקודה בהשוואה לישראל הפקוקה, שהתחבורה הציבורית בה דלילה ורחוקה מלעמוד בלוחות הזמנים.  עוד לא הזכרתי את הרכבת התחתית בתל-אביב,  שאף לא אחד יודע מתי היא תהיה זמינה. 

לברוח מהסביבה שבה כולם מכירים אותך

במסעדה וייטנאמית טובה וזולה פגשנו זוג הומוסקסואלים ישראלים. אני מניח שחלק מהישראלים בעלי נטיות כאלה, כמו גם אחרים שיש עליהם לחץ חברתי אחר בארץ, בוחרים להתרחק למקום בו לא מכירים אותם. במקום כזה הם יכולים לחיות את חייהם בשקט, בלי שהסביבה שלהם תעסוק בהם שלא בטובתם. ברלין הענקית היא בהחלט מקום כזה.

יותר תל-אביב מתל-אביב

תל-אביב היא אולי "עיר ללא הפסקה", המציעה הרבה אפשרויות בילוי לכל אורך שעות היום והלילה. ברלין הרבה יותר. יש כאלה שזה מה שמכוון אותם לשם. זו עיר ששטחה הוא בערך פי 50 משטחה של תל-אביב. זו עיר דינאמית, תוססת, משתנה ומתפתחת.

הזווית האישית שלי

אני לא הייתי חי בברלין. מי שקרא את הפוסט: טראומה בסין, יודע שלשני דברים מנוגדים, או לפחות שונים לחלוטין, הייתה השפעה גדולה על עיצוב תפיסת עולמי: השואה וזן.

כמי שאימו איבדה את כל משפחתה בשואה (ומעולם לא היו לו דודים ובני דודים) בירתה של המדינה שאזרחיה השמידו אותם ועוד שישה מיליון יהודים, אינה המקום האידיאלי עבורי.

הגרמנים עוסקים באינטנסיביות בשואה. בכל מקום נתקלים בהנצחת השואה, כולל אבני נגף.

אבני נגף הם פרויקט של אמן גרמני. מדובר בחלקי מתכת מוטבעים במדרכה ובולטים במקצת ממנה. נתקלים בהם ואז מתסכלים בהן. חרוטים בהם שמות היהודים שגרו בית הסמוך ונסיבות השמדתם בשואה.

הרעיון הוא לא לעסוק בשואה רק באופן מופשט ובמוזיאונים, אלא להפוך את זה לקונקרטי ואישי. 

אני ממש לא הייתי מרגיש בנוח לגור במקום, שאין כמעט רגע בו לא תיתקל בשואה (כן גם באבני נגף ובאנשים קשישים ברחוב, שלך ותדע מה הם עשו בשנות ה-40 של המאה הקודמת). 

שנים ארוכות לא דרכתי כלל בגרמניה, על אף שפגשתי בארץ לא מעט מתנדבים גרמנים, שנולדו אחרי השואה ואינם אשמים במה שקרה. הם בכל זאת מרגישים אשמים או אחראים ובוחרים להתנדב בארץ.

אחרי שנסעתי לנסיעת עבודה קצרה של יומיים לפרנקפורט, אני כבר דורך בגרמניה. זו לא הארץ שרצחה יהודים, אלא אנשים שהקימו מכונת השמדה מזוויעה. 

עדיין איני דורך באוסטריה. האוסטרים היו שותפים מלאים למעשיהם של הנאצים. לא פגשתי בארץ אף מתנדב אוסטרי.
הגרמנים מכירים באחריותם לשואה ועוסקים בה הרבה, כולל בלימודים בבתי הספר. האוסטרים מתכחשים לאחריותם.

למי שאינו יודע, הצבע המטורף אדולף שיקלגרובר, שכינה את עצמו אדולף היטלר, היה אוסטרי.