כל הזכויות על התמונה שמורות ל: גדעון סרט
איזו עיר היא העיר הכי בלתי מתוכננת בה ביקרתי? ללא ספק אנטננריבו בירת מדגסקר, המכונה בפי המקומיים טנה.
העיר היא אוסף כפרים שחוברו יחדיו. בצמוד לרחובות מרכזיים בעיר רואים בקתות עץ של מקומיים, שדות אורז מוצפים, ילדים יחפים, תרנגולות ואפרוחים משוטטים ועדרי זבו.
יש גם רבעים עירוניים יותר ובתים של ממש, שבנו הצרפתים או זרים אחרים וארמונות מלוכה דלים למדי. הארמון הבולט ביותר (ארמון המלכה) נישא על ראש גבעה. לרוע המזל, שריפה שהתרחשה בו לפני מספר שנים לא קטן, כילתה את תכולתו וביקורי תיירים בו נפסקו עד לשיקומו ושחזרו. תהליך השיקום מנוהל בזמן מדגסקרי, כלומר: תאריכי ביצוע פרויקט השיקום, נדחים בעקביות.
הוסיפו כיכר מרכזית, סביבה נוסעים כלי רכב. רק שאף אחד לא חשב איזה פקקי תנועה זה ייצור.
ברחובות הצרים והתוססים, מסתובבים מקומיים בכל שעות היום (יצאנו בדרכנו לכיוון שדה התעופה לפני 5:00 בבוקר וראינו אנשים רבים ברחוב). היות ואין אפשרות להשאיר ילדים קטנים לבד, הם מסתובבים ביחד עם ההורים. הרחובות עמוסים בדוכני מזון, דוכני עבודות יד וחנויות בעיקר לשימוש המקומיים.
בפקקי התנועה תראו מכוניות, אופנועים, אופניים, מעין ריקשות מקומיות ועגלות רתומות לזבו.
בארץ, אם רואים מכוניות דומות, בדרך כלל יש עליהן שלט: רכב אספנות. המבוגרים שבינינו, אולי זוכרים מכונית צרפתית בשם: דה-שבו, שבשנות ה 70 של המאה הקודמת נראתה בארץ. באנטננריבו ובמדגסקר כולה, מכוניות אלה עדיין על הכבישים.
ללא תכנון
אנטננריבו היא דוגמה בולטת לחוסר תכנון, אבל לא היחידה. חוסר התכנון בישראל ובכלכלת המשפחה בישראל, מחוויר לעומת חוסר התכנון במדגסקר.
כבר כתבתי בפוסט קודם על לוחות זמנים לטיסות של Air Madagscar. כל קשר בינם לבין מועדי הטיסות הוא מקרי בלבד.
לא רק המועדים לא ידועים. צפו להפתעות גם במסלול הטיסה. משום מה הטיסה שלנו לעיר דייגו (Diego) בצפון, שהייתה צריכה לעצור בדרך בנוסי ביי (Nusee Bay), טסה ישירות לדייגו ורק אחרי שהורידו את הנוסעים בדייגו, היא חזרה לנוסי ביי.
זה עוד כלום, לעומת הטיסה מאנטננריבו לפריז. היא האריכה את דרכה ועצרה בניגוד למתוכנן במרסיי. במרסיי, חיכו כל הנוסעים במשך יותר משעה וחצי בתוך המטוס, עד להמשך הטיסה לפריז.
אחד התחומים הלא מתוכננים והלא מפותחים הוא התשתיות. בתחום התשתיות אעסוק מעט בפסקה הבאה.
ללא תשתיות
נסיעה של 90 ק"מ על הכביש הראשי, מפורט דאופין (עיר מרכזית בדרום) לשמורת ברנטי (בשמורה יש חלק מתוכנן היטב: חווה פרטית של אזרח צרפתי, שבה יש מפעל תעשייתי, מלון ופעילות לשימור ומחקר למורים ובעלי חיים נוספים) אורכת כ 4 שעות. קטע זה הוא חלק מהכביש הראשי מעיר גדולה בדרום לבירה אנטננריבו.
במדגסקר אין תשתית כבישים ראויה לשמה. המצב חמור עד כדי כך, שלא אחת קל יותר לסוע בדרכי עפר מאשר בכבישים.
מדוע נסיעה על הכביש הראשי היא במהירות ממוצעת של קצת יותר מ 20 קמ"ש? פשוט מאד, מאז שנתנו הצרפתים עצמאות למדגסקר בשנת 1960, אף גורם לא תיחזק את הכביש. הנהג צריך להאט למהירות נמוכה במיוחד על מנת לעקוף בורות שנוצרו בכביש.
לא ברור לי האם נעשה שימוש כלשהו, בתשתית הרכבות המועטה: פסים ראיתי. רכבות לא ראיתי.
הביוב זורם חופשי. בבתים רבים (ובוודאי כמעט בכל הבקתות) אין מים זורמים. קצת מפתיע, למדינה כל כך עשירה במים.
הפתרון באנטננריבו: ברז שכונתי ברחוב. במקום ללכת לבאר, התושבים הולכים למלא ג'ריקנים ודליים מהברז השכונתי.
באזורים הכפריים, הולכים לנהר. מהנהר לוקחים מים לשתייה. בנהר גם מתרחצים ומכבסים, נותנים לחיות הבית לשתות, שטים בסירות ולפעמים גם זורקים לתוכו פסולת.
חשמל יש רק בחלק מהבתים. במקומות שאין, משתמשים באמצעים חליפיים (מדורות, נרות, פנסים) או פשוט הולכים לישון עם החשיכה וקמים עם אור יום ראשון.
השורה התחתונה
קשה לי לראות את מדגסקר מתקדמת באופן משמעותי ללא הקמת תשתיות.
קשה לי לראות הקמת תשתיות ללא תכנון.
פוסטים נוספים על מדגסקר
שלושה מושגי יסוד בכלכלת המשפחה במדגסקר
מדגסקר: כולם רוצים לשרוד
כלכלת המשפחה במדגסקר: עוני ופוטנציאל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה