אל תחשוש: חסוך ופרוש

הלוגו של הבלוג של
Mr. Money Mostachee 

בפוסט קודם: תרבות הצריכה נסדקת, תיארתי את הקשיים ההולכים ומתגברים בניהול כלכלת משפחות בתרבות הצריכה. 

בפוסט שאחריו: כלכלת שיתוף, דיברתי על מודל של שיתוף משאבים כלכליים, הנותן פתרון חלקי לבעיות. מימושי המודל נמצאים בתהליך של הבשלה ובלא מעט מקרים נגישות האינטרנט היא Enabler למימוש פתרונות מבוססי מודל זה.

הפעם אדבר על משהו קיצוני יותר ביחסו לתרבות הצריכה: שלילה מוחלטת של תרבות זאת והינתקות אישית ממנה. 

הכותרת של פוסט זה (שהיא מינוח פרטי שלי למודל) מתארת בתמציתיות את המודל, שעקרונותיו הם:

1. חסוך הרבה: לפחות 50%-60% ממה שאתה מרוויח.  

2. הדרך להשיג את החיסכון היא להוציא מעט כסף. בדיוק ההפך מתרבות הצריכה.

3. פרוש מעבודה בגיל מוקדם וחיה מהחסכונות.

הקושי הבסיסי במימוש המודל הוא שילוב בין שני העקרונות הראשונים: על מנת לחסוך כל כך הרבה צריך להוציא מעט מאד.

הדבר הראשון שעושים, זו הינתקות מתרבות הצריכה: אתה קונה רק מה שאתה ממש צריך. אתה לא קונה מה שרוב האנשים האחרים בחברה שלך קונים. 

אבל כיצד חוסכים 50%-60% אם אתה לא אי-שם בראשו או למעלה מאמצעו של העשירון העליון?

מצטמצמים באופן קיצוני ומוותרים על נוחות: שוכרים דירה במקום לקנות דירה, נוסעים באופניים במקום במכונית (לא תענוג גדול בגשם שוטף וסיכון של ממש כשמדובר על כביש בו נוסעים לידך חלק מנהגי המכוניות הישראלים), לא אוכלים במסעדות, מרכיבים רהיטים לבד וכיו"ב.

היתרון הוא שאם כבר הגעת למצב, שבו אתה יכול לפרוש פרישה מוקדמת מעבודה, יש לך זמן לעשות את מה שחשוב לך ואת מה שאתה נהנה לעשות. זמן לא יחסר לך.

גישה פופולרית

העובדה שהתפיסה הזו פופולרית, היא אינדיקטור לעומק הסדקים במודל תרבות הצריכה.

האיור בראש הפוסט הזה לקוח מהבלוג של מר שפם הכסף (Mr. Money Mystachee). מר שפם הכסף, הוא אחד הגורואים המובילים של תפיסה זו. 

אקשר אתכם גם לבלוג שלו: Mr. Money Mystachee. שפם הכסף כה פופולרי עד שנעמי דרום כתבה עליו כתבה במוסף השבת של עיתון הארץ: החזון לחיי רווחה: לחיות כמו כלב ולצאת לפנסיה בגיל 40.  

מר שפם הכסף אולי פופולרי, אבל בוודאי אינו היחיד. הבלוגרית הישראלית דורין הרטמן, שהושפעה מהרעיונות מנסה לחיות לפיהם, ומתארת אותם באופן מוצלח ומעניין בבלוג שלה: הסולידית. נעמי דרום הקדישה לה תיבה במסגרת המאמר.

אני מכיר את הבלוג שלה ואת הרעיונות שלה כבר זמן לא קצר. מדי פעם אפילו הגבתי בדף התגובות של פוסטים בבלוג שלה.

מה הן הבעיות במודל "אל תחשוש חסוך ופרוש"?

1. לא כל אחד מסוגל לחסוך כסף ובוודאי שלא כל אחד מסוגל לחסוך הרבה כסף

מניסיוני כיועץ לכלכלת המשפחה, אני יודע שיש משפחות שהכנסותיהן החודשיות מגיעות ליותר מ-30 אלף שקל, 40 אלף שקל ואפילו יותר מ-50 אלף שקל ומוציאות יותר ממה שהן מרוויחות. 

אני גם מכיר משפחות שמרוויחות הרבה פחות והוצאותיהן אינן גבוהות מהכנסותיהן.

שם המשחק בכלכלת המשפחה הוא התנהלות נכונה ולאו דווקא הכנסה גבוהה.

אבל בשביל לחסוך סכומים שיאפשרו למשפחתך קיום (גם אם הוא צנוע) במשך עשרות שנים ללא עבודה, כנראה שצריך הכנסות גבוהות. זה לא מקרה שמר שפם הכסף עבד בתכנות מחשבים וגברת דורין הרטמן בכלכלה. קשה לי לראות עובדי קבלן (פועלי ניקיון או מאבטחים) שמסוגלים לאמץ את המודל בהצלחה.

2. לא כל אחד יכול לחיות לאורך זמן בחוסר נוחות קיצונית

אפשר להעריך אנשים המסתפקים במועט ומאמצים אורח חיים סגפני. לרבים בתרבות המערבית קשה לאמץ מודל כזה לאורך זמן.

3. כיצד לשמור את ערכו הריאלי של החיסכון או אפילו להגדיל אותו?

לא פשוט לעשות את זה. אפילו אנשי מקצוע בתחום ההשקעות, נכשלים לפעמים ומפסידים. 

ראיתי כבר לא מעט משפחות, שאחת הבעיות בכלכלת המשפחה שלהם הייתה השקעה לא נבונה של החסכונות, וכתוצאה מכך ירידה בערכם הריאלי.  

בנוסף לצבירת מספיק חסכונות צריך לדעת לנהל אותם. 

רוב האנשים שאני מכיר מתקשים לנהל באופן סביר את חסכונותיהם. הם יכולים לשלם למישהו אחר שינהל להם את החסכונות באופן מקצועי, אבל:

א. צריך לדעת לבחור נכון מישהו שאפשר לסמוך עליו.

ב. גם מישהו מקצועי וישר יכול להיכשל. לפעמים זה אפילו לא תלוי בו, אלא באירועים כלכליים גלובליים, שאף הטובים במומחי הכלכלה אינם מסוגלים לחזות אותם מראש. 

ג. צריך לעקוב אחר המצב הכלכלי ואחרי ההתנהלות שלו בכספים שלכם גם אם אתם סומכים עליו.  

לא במקרה, מציגה דורין הרטמן מודל כלכלי מעניין להבטחת ערך החסכונות. לא במקרה חלק גדול מהמגיבים לפוסטים שלה הם אנשים שמתמצאים, ברמה זו או אחרת, בניהול כספים.

השורה התחתונה בהקשר זה: חלק גדול מהאוכלוסייה לא יהיה מסוגל להבטיח את ערך החיסכון שלו. אם יפרוש מעבודה לפני גיל 40 והחסכונות יקטנו משמעותית הוא יתקשה להשתלב שוב בשוק העבודה. ראו למשל: אפליה גילאית לפעמים יותר גרוע מחוסר תעסוקה. 

4. האם אתם באמת רוצים להפסיק לעבוד?

התשובה האישית שלי היא: לא. אני רוצה להמשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה הרשמי (שאליו אגיע בעוד פחות מארבע שנים). 

אם תקראו את הפוסט: מוקדם מדי לפרישה מוקדמת מהעבודה, תבינו מדוע אני גם ממליץ לאחרים לשקול היטב האם כדאי להם לפרוש מעבודה לפני הזמן. אגב, יש גם מחקרים המראים שבריאותם של אלה שממשיכים לעבוד לאחר גיל הפרישה, טובה יותר מבריאותם של אלה שאינם עושים זאת (אני מאד מקווה שמי שעשו את המחקרים בחנו אוכלוסיות שבתחילת המחקר מצבן הבריאותי היה דומה, אחרת ספק אם מסקנות המחקרים תקפות).

האם מר שפם הכסף או הגברת הסולידית אינם רוצים להמשיך לעבוד? יש לי ספק בכך. יותר סביר שהם רוצים משהו דומה למה שאני רוצה: לא להיות תלויים לפרנסתם בעבודה ולעבוד כמה שהם רוצים במה שמעניין אותם. 

שניהם עובדים כבלוגרים ואולי גם בדברים נוספים.

5. מה שהיה הוא שיהיה?
התשובה שלי לשאלה בשורה למעלה היא: לא יודע. כשאתה מתכנן הוצאות מחסכונות לקיום שוטף אתה מניח הנחות. בדיוק כמו שלא בהכרח ניתן לשמור על החיסכון שצוברים לפני הפרישה המאד מוקדמת מעבודה, קשה מאד לבנות על דפוס הוצאות קבוע לאורך הרבה שנים.

מספר שנים אחרי שפרשתם עשויים להתרחש דברים לא צפויים.
הם יכולים להיות סיכונים שלא צפיתם, וכשהם מתממשים הם מגדילים משמעותית את ההוצאות החודשיות, למשל: מחלה קשה או מחלה נדירה, תאונה, בן משפחה הזקוק נואשות לסיוע כלכלי וכיו"ב.

הם יכולים להיות אירועים הנובעים משינויי עמדות שלכם. כך למשל, הסולידית מניחה חיים ללא ילדים. ילדים זה שמחה, אבל גם הוצאה כספית.
יכול להיות שמישהי שפורשת מעבודה בשנות ה-30 המוקדמות של חייה, תחשוב שאינה רוצה ילדים. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר תרגיש אחרת ואז תלד או תאמץ ילד. 
המודל הכלכלי של חיים מהחסכונות עלול לא להתאים למצב החדש. האילוץ לחפש עבודה עלול להגיע דווקא במועד נוח פחות: למשל מועד בו מטופלים בילד רך בשנים.

הזווית האישית שלי
אני מתחבר לחלק מהתפיסה הזאת ובמיוחד להינתקות מתרבות הצריכה. אם קראתם את הפוסט, הבנתם אני פחות מתחבר לחלקים אחרים של תפיסת: "אל תחשוש: חסוך ופרוש".

את התפיסה שלי אציג בפוסט נפרד. איני מתיימר לטעון שהיא טובה לאחרים או מתאימה לאחרים. לי היא מתאימה.

כלכלת שיתוף

בפוסט הקודם: תרבות הצריכה נסדקת, תיארתי את הקשיים ההולכים ומתגברים בכלכלת משפחות בתרבות הצריכה. בפוסט זה אציג, מודל הנותן פתרון חלקי להוצאות ההולכות וגדלות. המודל, הנמצא עדיין בתהליך הבשלה, נקרא כלכלת שיתוף (באנגלית: sharing Economy או Collaborative Consumption).

התפתחות שיתוף (Sharing) משאבים

שיתוף משאבים צמח בעולם המחשוב של שנות ה-70 (הוא היה קיים עוד קודם לכן רק בהיקף מצומצם יותר). עבודות מחשוב שונות חילקו ביניהן משאבי מחשוב פיזיים כמו: מעבד או זיכרון מרכזי. 
שיתוף משאבים חייב אלגוריתמים לחלוקת המשאבים באופן שהניצול יהיה יעיל יותר והפגיעה בביצועי העבודות מינימלית. למימוש השיתוף נדרשו מנגנונים המממשים את האלגוריתמים.

מבחינה כלכלית השיתוף הוזיל משמעותית את עלות רכישת המחשבים משום שניתן היה להסתפק בפחות משאבי מחשוב כפועל יוצא של מנגנוני השיתוף.

בשנים האחרונות התווספו מנגנוני שיתוף מורכבים יותר. דוגמאות בולטות:

1. P2P - שילוב כוח העיבוד של מספר רב של מחשבים אישיים המתחלקים ביניהם בביצוע מטלה משותפת. מייצג בולט של טכנולוגיה זו היה נאפסטר שהשתמש ב-P2P לשיתוף שירים שהיו במחשבי משתמשי המוצר. 

2. ענן ציבורי (Public Cloud)
מרכזי מחשבים של חברה אחת משרתים מספר רב של ארגונים המשתפים ביניהם את משאבי המחשבים המותקנים שם ועל ידי כך עשויים להוזיל עלויות.

המשותף לשתי הדוגמאות שהוצגו כאן (ולפתרונות רבים אחרים הפועלים על פי אותו עיקרון) הוא השימוש באינטרנט.

מבחינה כלכלית מדובר בחיסכון משמעותי בגלל ייתור הצורך ברכישת מחשבים ייעודיים ובתחזוקתם.

בעולם האינטרנטי יש שיתוף מידע בקהילות ופיתוח תוכנת קוד פתוח על ידי חברים בקהילה במקום על ידי חברה הגובה תשלום עבור מוצרי תוכנה. 
גם שיתוף מידע ושיתוף קוד תוכנה, עשוי להוזיל עלויות.

שיתוף משאבים כלכליים

מדוע שלא נעתיק את מודל שיתוף המשאבים  מעולם המחשוב לעולמות כלכליים אחרים על מנת לחסוך בהוצאות כספיות לחברי הקהילה? 
זוהי בהחלט דרך להתמודד עם הקושי של משפחות להתמודד עם הגידול המתמיד בהוצאות.

החברות רוצות שכל אחד מאיתנו יקנה מוצר יקר? אנחנו נשתתף בעלויות של מישהו שרכש את המוצר ואינו זקוק לו כל הזמן. לחילופין, נוכל לקנות מוצר במשותף ולחלק את השימוש בו בין מספר משתמשים. זוהי כלכלה שיתופית.

בעבר הייתה כלכלה שיתופית מוגבלת בהיקפה: המכונית ששכרתם מחברת השכרה לשבוע או חודש, במקום לקנות להשתמש במשך שבוע או חודש ולמכור או חופשה בתשלום בחדר שכור בדירה פרטית במקום לשכור חדר בבית מלון.

לא במקרה הזכרתי את האינטרנט בסעיף הקודם. את הגידול המשמעותי ביוזמות המבוססות על כלכלה שיתופית אפשר בהחלט לייחס גם לאינטרנט, המספק תשתית למימוש המודל.

כשאתה מציע לחלוק משאב באמצעות אינטרנט זה מגיע לקהל רחב בהרבה מאשר באמצעים אחרים וקל מאד לבקש לצרוך את המשאב.

התוצאה היא מספר הולך וגדל של אתרי אינטרנט המהווים זירה למשכירים ושוכרים של שירות או מוצר. תוסיפו לכך את נגישות האינטרנט מהטלפונים החכמים הצמודים אלינו. 

כמו בעולם המחשוב נדרש אלגוריתם לחלוקת המשאב ומנגנון המממש את האלגוריתם.

רבים מכם שמעו בוודאי על אתר Airbnb להצעת יחידות נופש או מגורים לטווח קצר. הוא אחד מהמפורסמים בין אתרי השיתוף. אין גבול ליצירתיות ולמשאבים הניתנים לחלוקה, כך למשל, באמצעות אתר אינטרנט אפשר להציע מכונית פרטית לשימוש אנשים אחרים בשכירות ביום רביעי אחה"צ, אם זה היום שבו אתה יודע שבשום מקרה לא תעשה שימוש ברכב.

דוגמה אחרת: אתר אינטרנט ישראלי מנסה לתווך בין אנשים עם דירה שבה חדר גדול או חצר גדולה, לבין כאלה שרוצים לארגן הרצאה או אירוע. 

אפשר לחלוק לא רק מוצרים, אלא גם שירותים.

המפתח: אמון (Trust)

בנוסף לצורך למימוש מעשי של אלגוריתם שיתוף, שלא תמיד קל ופשוט לבנות אותו נכון, קיים מרכיב מהותי נוסף. קוראים לו אמון (Trust). כשאני חולק משאב יקר ערך, אם אנשים שאיני מכיר אני צריך לתת בהם אמון.

אם ניקח לדוגמה את השכרת הרכב ליום אחד בשבוע אחה"צ. אני צריך לסמוך על השוכר המזדמן, שיחזיר לי את הרכב, שלא יגרום לו נזק במזיד או ברשלנות ושאם ייגרם נזק הוא יישא בהוצאות. 

חלק מהבעיות ניתן לסגור חוזית, אבל לא את כולן ולכן אמון הוא תנאי יסודי ובסיסי להצלחת מודל של שיתוף.

דוגמה אחרת היא הלוואות בין אנשים פרטיים ללא תיווך בנק או גורם פיננסי אחר (ראו למשל אתר Zopa בפסקה האחרונה). ייתור התיווך מוזיל את ההלוואה. ברור שנדרש אמון בלוקח ההלוואה, משום שלמלווה פרטי אין את הידע והיכולת לנהל סיכונים כמו בנק.

אתרי שיתוף לדוגמה
זוהי רשימה חלקית של אתרים כאלה, אשמח אם קוראים המכירים אתרים נוספים יגיבו לפוסט.

airbnb
Zipcar 
RelayRides
Sidecar
TaskRabbit
Zopa

תרבות הצריכה נסדקת

בישראל, כמו במדינות קפיטליסטיות מפותחות אחרות, שלטת תרבות הצריכה. על פי הויקיפדיה: "תרבות הצריכה היא מערכת חברתית וכלכלית המעודדת צריכה של מוצרים ושירותים כערך מרכזי." 

לאחרונה אני נתקל ביותר מודלים לכלכלת משפחה בפרט ולכלכלה בכלל, שאינם תואמים את הדפוס של תרבות הצריכה. על שניים מהם אספר לכם בפוסטים הבאים. בפוסט זה אציג כמה מהבעיות שהופכות את תרבות הצריכה למעגל רע (vicious circle): ככל שצורכים יותר נעשה קשה יותר. הבעיה הבסיסית היא שצורכים לא רק את מה שצריכים, אלא גם את מה שלא באמת צריכים.

פרסומות

פרסומות הם המנוע של הצריכה. ככל שנוצף יותר בפרסומות, גדל הסיכוי שנקנה את המוצר שמפרסמים, אבל גם גדל הסיכוי שנקנה מוצרים שאולי לא היינו קונים.

מחקרים בארה"ב מגלים גידול עקבי בהוצאות הפרסום. אני מנחש שהמצב במדינות מערביות מפותחות, ובכלל זה ישראל, אינו שונה. 

שימו לב לכך שלא כל הפרסומות מכוונות למבוגרים: פרסומות רבות מכוונות דווקא לילדים, כולל ילדים צעירים במיוחד. הפרסום באינטרנט, חושף את הילדים עוד יותר לפרסומות, משום שהם מבלים חלק ניכר מזמנם במרשתת (השם העברי החדש לאינטרנט).

לחלק מהילדים חסרה היכולת להבחין בין מסע פרסום למציאות (גם לחלק מהמבוגרים, אבל אני מדבר גם על ילדים גילאי 5 או 6).

לילדים בגיל נמוך, חסרים כלים להערכת משמעות ההוצאה הכספית לרכישת המוצר (לצערי, גם לחלק מהמבוגרים).

כלים להעריך הוצאה ותמורה אולי חסרים להם, אבל ללחוץ על ההורים הם יודעים.

התוצאה היא גידול מתמיד ברכישת מוצרים ושירותים ובהתאם גם גידול בהוצאות.

מותגים
מותג היא חברה ידועה ובעלת מוניטין, הגובה יותר כסף עבור מוצר דומה למוצר שמוכרות המתחרות שלה. כך למשל חברת Apple היא מותג בתחום של טלפונים חכמים.

השאלות שלא תמיד שואלים היא: האם המוצר של חברת המותג טוב יותר? והאם הפער באיכות מצדיק את גובה הפער במחירים?
אם התשובה לשתי השאלות חיובית (לפעמים קשה לענות על השאלות כי אין תשובה ברורה וחד-משמעית) אולי מוצדק לקנות מותג (אם אתם יכולים להרשות לכם מבחינה כלכלית). במקרים רבים הקונה משלם יותר עבור השם של המותג בלבד. 

רכישת מותגים, ללא ערך מוסף למוצר, מגדילה את ההוצאות.

קונפורמיות חברתית

בתרבות צריכה קשה להימנע מרכישת מה שרוב האנשים סביבך קונים. אנשים יקנו דירות. יקנו אותן במרכז ויקנו דירות גדולות ממה שהם צריכים.

קל להגיד שקניתם לבן שלכם, בן ה-9, את הדור האחרון של מותג טלפון חכם, משום שחברים שלו קנו אותו ומשום שמעמדו החברתי עלול להיקבע על פי הטלפון שברשותו

הרבה יותר קשה להגיד לבן שמבקש את אותו טלפון, שלא תקנו לו אותו וזה יפעל לטובתו, אם ימצא דרך אחרת לשדרג את מעמדו החברתי.

רוב האנשים יטו לקונפורמיות חברתית שתחייב אותם להוציא יותר כסף על צריכה.

עבדות מודרנית

כשצורכים יותר ויותר בגלל תרבות צריכה, פרסומות, קונפורמיות ומיתוג, צריך יותר הכנסות. חלק מהאנשים משיגים אותן באמצעות יותר עבודה. יותר ויותר עבודה פירושה יותר שעות עבודה. המשמעות היא ויתור על עיסוקים אחרים, למשל: תחביבים או פעילות משותפת עם ילדים או בן/בת זוג.
תוסיפו לזה את הזמינות המתמדת בגלל טלפונים חכמים, ותראו אנשים, שכמעט כל זמנם מוקדש לעבודה.

חלק מהם רואים בזה עבדות. כמי שעבד (ועדיין עובד חלקית) בהייטק, שמעתי לא מעט אנשים העוסקים בתחום זה, המגדירים את מצבם כעבדות מודרנית. כל עבד קלאסי היה מאושר, לו היה מרוויח את מה שהם מרוויחים. בינינו, גם רבים שאינם עבדים היו שמחים להשתכר כמוהם.  

כשתפיסת העולם היא שמי שהולך הביתה בשעה 19:00 "עבד חצי יום", אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם כל כך הרבה שעות עבודה נדחקים הצידה (למשל: אימהות ואבות לילדים קטנים).

שלא תטעו, מבחינת פריון עבודה ותוצרים, במקרים רבים עבודה של מספר רב של שעות ביום אינה אפקטיבית. 
בכלל, לטעמי עדיף במקצועות מסוימים להעריך עובד על פי תוצרי עבודתו ולא על פי מספר השעות שעבד. 

בחברת Google כנראה מבינים את זה. הם מאפשרים לעובדים לעבוד יום אחד בשבוע על איזה נושא שירצו ולהתנתק מעבודתם הרגילה.

כיועץ מחשוב, ראיתי כבר מצבים בהם כתבתי מסמכים טכנולוגיים, שהקדשתי לכל אחד 7 ימי עבודה. ליריב הפוליטי של המנהל שלי היו יותר משאבים: למסמך המציג עמדה מנוגדת, הקדיש בדרך כלל 3 חודשי עבודה של 3 עובדים + שעות של יועץ חיצוני. 
בדרך כלל המסמך שכתבתי, לא נפל מהמסמך של המתחרים.

השורה התחתונה: עבודה של יותר מדי שעות המוגדרת על ידי לא מעט עובדים כ"עבדות" היא יותר צורך של העובדים להגדיל את הכנסתם מאשר צורך של הארגון. 

יותר מדי אשראי

לא כל אחד יכול לעבוד יותר ולהרוויח יותר. בתרבות הצריכה גם אלה שאינם יכולים לעשות זאת, מוציאים יותר מדי כסף על צריכה. ברוב המקרים הפתרון שלהם לכיסוי ההוצאות הוא לקיחת אשראי (הלוואות, אוברדרפט וכיו"ב). 
קראו את הפוסט שכתבתי בנושא זה: הלוואות, הלוואות - יותר מדי הלוואות, ותבינו על מה אני מדבר.

התערערות המבנה המשפחתי

כשההורים עובדים יותר מדי שעות אין להם זמן להשקיע בזוגיות. התוצאה במקרים רבים היא גירושים. ברוב המקרים, הגירושים מרעים את מצבה הכלכלי של האישה ובהרבה מקרים, בלשון של המעטה, אינם מיטיבים את מצבו הכלכלי של הגבר.

הנזק במערכות היחסים הורים-ילדים עלול להיות חמור יותר. הילדים רואים בהורה דמות שתפקידה העיקרי לתת להם כסף ולקנות להם מוצרי צריכה (iPhone כבר אמרנו).

סיכום של מערכות הורים-ילדים בהקשר כזה תוכלו למצוא בפוסט: אבא כספומט. אימא בנקומטית. 

השורה התחתונה
הקשיים הרבים של משפחות ופרטים בודדים להתמודד עם תרבות הצריכה, סודקים אותה. רעיונות חלופיים או שינויים חלקיים במודל מתחילים לעלות ולזכות ברמה מסוימת של פופולריות.

הכנסה ומקצוע: מה ללמוד והיכן?

פרשנות של תיאורית הצרכים של מאסלו
מקור: ויקיפדיה

בפוסט הקודם בתחום של הכנסה, עסקתי בהכנסה ומקצוע. ציינתי שעשוי להיות קשר בין המקצוע בו בוחרים לבין גובה ההכנסות התייחסתי לכמה היבטים חשובים בהקשר זה. בפוסט זה אעסוק בשאלות: מה ללמוד? והיכן ללמוד?

מה ללמוד?
עיסוק בחלק מהמקצועות מחייב לימודים פורמליים במוסד אקדמי. על מנת לסיים לימודים כאלה, צריך קודם להתקבל אליהם.
מה עושים כשיש ספק האם תתקבלו ללימודים כאלה? לפני שאדון בתהליכי המיון של האוניברסיטאות, אדון בשאלה איזה מקצוע לבחור.

בחירת המקצוע היא שאלה של: מה רוצים לעשות? באיזה מקצוע יהיו הכנסות גבוהות יחסית? האם אנחנו יכולים לעסוק במקצוע בהצלחה? והאם אנחנו יכולים להתקבל ללימודים?

איני בא לייעץ לכם מה להעדיף, כשיש קונפליקט בין עיסוק במקצוע שאתם רוצים לעסוק בו וצפוי להבטיח הכנסות נמוכות יחסית, לבין מקצוע העשוי להבטיח הכנסות גבוהות אבל אינכם מעוניינים לעסוק בו.

אציין רק שלושה דברים:

1. אם השיקול הדומיננטי בעד בחירת מקצוע, שאתם לא אוהבים הוא יוקרת המקצוע, אני ממליץ שלא תבחרו בו.

2. אם השיקול הדומיננטי בעד בחירת מקצוע, הוא לחץ הסביבה החברתית שלכם או ציפיות המעגל החברתי שכם, אני ממליץ שלא תבחרו בו.

3. אם אתם מנסים להתקבל ללימודים במקצוע, שהסיכויים שלכם להתקבל קלושים ואין לכם תשוקה "בוערת בעצמותיכם" לעסוק דווקא בו, כנראה שכדאי לכם לבחור מקצוע אחר.

תהליכי המיון
לפני כמעט שלושים שנה סיימתי עבודת M.A בפסיכולוגיה, שעסקה בניבוי הצלחה באוניברסיטה לפי ציוני מגן ובחינות בגרות. על בסיס העבודה פרסמנו, המנחה שלי ואני, מאמר מדעי במגמות. לממצאים הייתה חשיבות מעשית בהקשר של בחירת מועמדים לאוניברסיטאות בישראל. 

לצורך העבודה, קראתי לא מעט מאמרים בנושא זה, כך שמשהו אני מבין בו.

מטרת תהליכי המיון היא לבחור את המועמדים שיש להם יותר סיכוי להצליח בלימודים, במצבים בהם מספר המועמדים גדול ממספר הסטודנטים, שניתן לקבל ללימודים.
אף אחד אינו מסוגל לנבא את הצלחה במדויק. זהו ניבוי המבוסס על מתאם סטטיסטי. 
ההנחה, שאפשר להתווכח איתה, היא שמי שיצליח בלימודים יצליח גם בעבודה. 

יש לפחות שלושה גורמים, שעשוי להיות להם חשוב, שיהיה ניבוי מדויק יחסית לשאלה מי יצליח בלימודים.

שני הגורמים הראשונים בהם לא נעסוק בפוסט זה הם:

הגורם הראשון היא המדינה. כך למשל, אם היא זקוקה למספר מסוים של מהנדסים או רופאים, המשמעות של נשירה מלימודים היא רופא אחד או מהנדס אחד פחות.

הגורם השני הם המוסדות האקדמאים, המעוניינים בסטודנטים שיצליחו בלימודיהם.

הגורם השלישי זה מי שלומד וההסתברות שייכשל בלימודים גבוהה. כך למשל, רוב הקוראים, כנראה לא היו מעוניינים ללמוד 4 שנים רפואה ולנשור מהלימודים. מי שנכשל בלימודים מבזבז זמן וכסף. הוא היה יכול ללמוד מקצוע אחר בו, קרוב לוודאי שלא היה נכשל או לא ללמוד בכלל ובמקום זה לעבוד. 

בפסקה הקודמת כבר המלצתי, ברוב המקרים, למי שסיכוייו להתקבל נמוכים, להימנע מהניסיון להתקבל. נשירה מהלימודים והפסד זמן וכסף הכרוכים בה, היא אחת הסיבות להמלצה שלי.


זנב לאריות, ראש לנמרים או ראש לשועלים
מזל טוב, התקבלתם ואפילו ליותר ממוסד אקדמי אחד. עכשיו השאלה היא היכן ללמוד: האם במוסד האקדמי הטוב ביותר אליו התקבלתם? מוסד אקדמי טוב או מוסד אקדמי גרוע?

מלקולם גלדוול דן בשאלה הזו בספרו: דוד וגוליית איך להפוך חולשה לכוח (באנגלית: David and Goliath: Underdogs, Misfits and the Art of Battling Giants). המסקנה שלו, גם על בסיס של מחקרים שהוא מצטט, היא שבמקרים רבים לא כדאי ללמוד באוניברסיטאות הטובות ביותר גם אם מתקבלים אליהן. 

אם נשתמש בכותרת שבחרתי לפסקה זו, לדעתו של גולדוול עדיף להיות מצטיין באוניברסיטה טובה (ראש לנמרים) מאשר בין החלשים (זנב לאריות) באוניברסיטה מהטובות בעולם כמו: MIT, Harward, Oxford או Cambridge.

מצבו של הסטודנט באוניברסיטה מהטובות בעולם
האוניברסיטה מקבלת רק את המצטיינים ביותר. אלה שלכל אורך לימודיהם עד לאוניברסיטה היו הטובים ביותר.

להיות מצטיין זה תמיד יחסי. האחוז של המצטיינים מבין המצטיינים (המתקבלים לאוניברסיטה מהטובות בעולם) הוא בהגדרה קטן. רוב המצטיינים יהיו בינוניים בין המצטיינים. הם יחוו תסכול. סדר העולם בו הם כל הזמן מצליחים, אולי אפילו ללא יותר מדי מאמץ, ישתנה: אם מאמץ רב הם יצליחו לעמוד בדרישות. 

אלה שיהיו פחות טובים מהממוצע (זנב לאריות) יחוו תסכול קשה יותר ותחושה של כישלון וערעור הביטחון העצמי ביכולתם. לא כל אחד יכול לעמוד בזה. חלקם ינטשו לא רק את המוסד האקדמי, אלא גם את המקצוע בו בחרו והם חשים, שלא יוכלו להיות טובים בו.

היות שהחומר אותו לומדים באוניברסיטה מהטובות מהעולם ובאוניברסיטה טובה הוא פחות או יותר אותו חומר, כשיהיו ראש לנמרים, הם עשויים לרכוש את אותם כלי חשיבה ואת אותו ידע. הביטחון העצמי שלהם יהיה גבוה, ההנאה גדולה יותר ובמאמר מוסגר, התשלום לאוניברסיטה כנראה יהיה נמוך בהרבה. 

הסיפור קצת שונה כשמדובר בשועלים (אוניברסיטה או מכללה ברמה נמוכה יותר). מהשוואת ניסיוני כסטודנט וכעוזר הוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, לניסיוני כמרצה במכללה שהעניקה תואר B.A, אני יכול לספר לכם, שקרוב לוודאי שאתם תרכשו פחות כלים וידע. זה לא בגלל שהמרצים לא יהיו מספיק טובים. זה בגלל שסף הדרישות נמוך בהרבה והאווירה אינה תומכת בלימוד מעמיק. התוצאה תהיה שגם התעודה שלכם, אם תסיימו, תהיה שווה פחות מתעודה של בוגר אוניברסיטה טובה (לא בהכרח הכי טובה).

מועדון חברים
לבוגרי אוניברסיטאות העילית יש יתרון לעומת בוגרי האוניברסיטאות הטובות. אותו יתרון שיש בתחום המחשבים לבוגרי יחידות עילית בצבא: יותר בוגרים יושבים בתפקידי מפתח והם בדרך כלל יעדיפו מישהו שבא מאותו מקום.  

מפגשי בוגרים אחת לכמה שנים, הם כר נרחב ל-Networking ולמציאת עבודה.  

כמי שעבד כארבעה עשורים בתחום המחשוב, ראיתי את נקודות ההתחלה הטובה יותר של בוגרי יחידות מחשב צה"ליות. אבל עם הזמן אתה נמדד יותר לפי הביצועים שלך ולפי הניסיון שלך ופחות לפי המקום ממנו באת. זה בדיוק מה שקרה לי ולאחרים שהכרתי: לא פעם העדיפו אותנו על מתחרים בוגרי יחידות מחשוב צבאיות טובות. 

הזווית האישית שלי 
לו הייתי במצב בו הייתי צריך לבחור מקצוע ולא הייתה לי תשוקה חסרת גבולות לעסוק דווקא במקצוע מסוים, הייתי משתמש במודל של תיאורית הצרכים של מאסלו, שפרשנות שלה מופיעה באיור בראש הפוסט.

במידה והייתי מעריך שבחירה שלי תענה באופן נאות על הצרכים הבסיסיים (שתי השכבות בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו), הייתי בוחר במה שאני רוצה לעסוק בו ולא במה שיביא לי הכנסה גבוהה יותר.

למזלי, אני לא נמצא היום, בגילי המופלג, במצב כזה: מצבי הכלכלי מאפשר לי לעסוק במה שמעניין אותי ולהרוויח פחות.

אני מלמד ברידג' ונהנה. התלמידים הם ילדים בכלל וילדים מחוננים בפרט ומבוגרים.

אני נותן ייעוצים בכלכלת המשפחה ומרגיש סיפוק שאני יכול לעזור למשפחות לצאת ממצבים כלכליים קשים ויותר חשוב: לתת להם כלים להתנהל בהמשך טוב יותר ואולי לא להיקלע שוב למצבים קשים.
אני יכול להרשות לעצמי לתת ייעוצים בחינם לניצולי שואה ולבני העדה האתיופית (מי שנכלל בקבוצות אלה מוזמן לפנות ויקבל ייעוץ ללא תשלום).

אני עדיין נותן ייעוצים במחשבים וטכנולוגית המידע (ויש תחומים שלייעוץ שלי יש ערך מוסף, שהארגון לא היה משיג אותו ללא ייעוץ או עם ייעוץ של מרבית היועצים). אני יכול להרשות לעצמי לא לתת ייעוצים שאינם מעניינים אותי ולא לעבוד עם לקוח רע או לקוח מכוער. 

אם תקראו את הפוסט: שקיפות או מה צריך יועץ לכלכלת המשפחה לגלות ללקוחותיו על התנהלותו הכלכלית? תבינו שלא תמיד יכולתי להרשות לעצמי להיות בררן.

דגים או חכות?

שוק הדגים בלונדון 
מקור: ויקיפדיה

דייג חכה בברזיל
מקור: ויקיפדיה

פוסט זה משלים את הפוסט הקודם: אל תדאגו לי יותר מדי. גם נושא פנסיית החובה, לאלה שאולי לא יכולים לשלם אותה, נכלל בדילמה הקלסית של: דגים או חכות? 

הגעת לכפר של אנשים רעבים ליד ים, נהר או אגם ואתה רוצה לעזור להם. מה תיתן להם: דגים או חכות? 

הרשויות בישראל בחרו לתת להם דגים (פנסיה). בשונה מהדילמה הקלסית, הם לא קיבלו את הדגים בחינם: הם משלמים דמי ניהול גבוהים על הפנסיה, שמפרישים המעבידים וגם על החלק המופרש ממשכורתם.

בדילמה הקלסית של דגים או חכות, אני בעד חכות, למי שאפשר להניח שילמד להשתמש בהן: דגים הם פתרון לזמן קצר. חכות הן פתרון ארוך טווח.

המקבילה לחכות בהקשר הנוכחי הוא חינוך לאורינות פיננסית. מדינת ישראל מפגרת בתחום זה אחרי מדינות מפותחות אחרות. במערכת החינוך כמעט ואין חינוך פיננסי. 

כשכתבתי חומר לקורס בנושא כלכלת המשפחה, כתבתי גם על אורינות פיננסית. התייחסתי גם למצב בישראל בהשוואה למדינות אחרות. במדינות מפותחות רבות, הנושא הוא חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר. במדינות אחרות יש גם תכניות אורינות פיננסית מסודרות למבוגרים. 

ומה עם הביטוח?
בכתבה בדה-מרקר כתבה מירב ארלוזורוב על המחלוקת בשאלה האם אלה המשתכרים מעט יכולים להרשות לעצמם לחסוך לפנסיה. מה שהיא לא כתבה זה שאין מדובר בחיסכון פנסיוני בלבד. מדובר לרוב בעסקת חבילה: גם חיסכון פנסיוני, גם ביטוח חיים וגם ביטוח אובדן כושר עבודה במסגרת חיסכון בקרן פנסיה.

דואגים לאותם חוסכים לפנסיה לא רק לחיסכון אלא גם לשני הביטוחים שהוזכרו לעיל. 
נתעלם לרגע מביטוח אובדן כושר עבודה, ונתמקד בביטוח החיים. הדאגה לאותם בעלי שכר נמוך, שלא בהכרח יכולים להרשות לעצמם ביטוח חיים, היא לאו דווקא מיטיבה את מצבם. 

הבעיה בהקשר לביטוח החיים במסגרת קרן הפנסיה, שהוא לא בהכרח מתאים לצרכים הספציפיים של כל חוסך פנסיוני. חלק מאותם חוסכים פנסיוניים, מבוטחים בסכום גבוה ממה שהם צריכים (אם הם בכלל צריכים) ונאלצים לשלם פרמיה גבוהה מדי, במצב בו לדעת כלכלני בנק ישראל ספק אם הם יכולים להרשות לעצמם לחסוך לפנסיה, על חשבון מימוש הצרכים המידיים שלהם. 

אל תדאגו לי יותר מדי

כשהייתי רווק צעיר החל מקום העבודה שלי בתהליך של הפרטה. השלב הראשון היה מעבר ממשרד ממשלתי עם פנסיה תקציבית לחברה ממשלתית עם פנסיה צוברת. לא הבנתי דבר בנושאים של חיסכון פנסיוני. כמו רבים אחרים בחרתי בביטוח מנהלים. 

מישהו שאני סומך על דעתו אמר לי שכדאי לי להקטין את החלק הביטוחי בביטוח המנהלים (ברירת המחדל הייתה 28% מהכסף שהעביר המעביד ומהכסף שנוכה ממשכורתי לחיסכון פנסיוני) ולהגדיל את החלק של החיסכון הפנסיוני (ברירת המחדל 72%).

פניתי לסמנכ"ל כוח האדם וביקשתי לשנות את התמהיל. התשובה: אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו מרגישים אחריות כלפיך ודואגים לך.

אחרי שנדנדתי וביקשתי שוב ושוב וביקשו ממני להיפגש עם נציג סוכנות הביטוח, הסכימו כמקרה חריג, להתיר לי להקטין את החלק הביטוחי ל-22%.

מה היה קורה לו הייתי הולך לעולמי בגיל צעיר?

אני לא הייתי כאן בשביל להצטער. כמה קרובי משפחה, חברים קרובים ואולי מוקירי זכרי אחרים היו מצטערים.

יורשיי היו מקבלים את הכסף מחברת הביטוח. אז לא היו לי ילדים או אלמנה. מצבם הכלכלי של הוריי ואחותי היה מספיק טוב גם בלי הכסף מחברת הביטוח. 

חשוב להזכיר שההסתברות לאירוע של מוות בגיל צעיר היא נמוכה.

מה קורה אם אגיע לגיל פנסיה?

כשתוחלת החיים בישראל היא בסביבות 80 שנה (נשים יותר. גברים פחות) ההסתברות לאירוע של הגעה לגיל פנסיה גבוהה. 

ביטוח חיים גבוה יותר מקטין את גובה הפנסיה שלי ושל אחרים. 

במקרה הספציפי שתיארתי

בהיבט של ניהול סיכונים, ביטוח החיים לא עונה על סיכון כלשהו.

לעומת זאת הגדלת החיסכון הפנסיוני בהחלט עונה על סיכון של הכנסה כספית לא מספיקה כאשר אפרוש לפנסיה.

זה ממש לא יהיה נכון למישהו אחר באותו גיל, שהוא נשוי עם ילדים קטנים (ולא ממשפחה עשירה במיוחד). ביטוח החיים עונה על הסיכון שליתומים ולאלמנה לא יהיה מספיק כסף לקיום שוטף.

דואגים לא רק לי
דואגים לא רק לי אלא לכולנו. לאחרונה קראתי שני מאמרים של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר.

המאמר הראשון: 750 אלף הפרייארים שמשלמים את דמי הניהול הגבוהים בפנסיה, עוסק בחובת ההפרשה לפנסיה. כאן אין שאלה: האם מישהו מאלה שהתחילו להפריש לפנסיה מאז השינוי בחוק צריך חיסכון שישמש לקיומו בהגיעו לפנסיה? מדובר באלה שמרוויחים מעט.  ברור שהם צריכים, שאם לא כן יתקשו להתקיים מקצבת הביטוח הלאומי בלבד.

השאלה במאמר היא אחרת: האם הם יכולים להרשות לעצמם להפריש לפנסיה על חשבון הצרכים היומיומיים שלהם?
לפי המאמר הדעות חלוקות ובבנק ישראל חושבים, שספק האם הם יכולים להפריש לפנסיה.
היות שיכולת המיקוח שלהם נמוכה יחסית, אלה שמרוויחים פחות הם אלה שמשלמים דמי ניהול גבוהים יותר. 

מישהו החליט לדאוג להם. אולי לדאוג להם יותר מדי.

המאמר השני: בלי המילה "חלב" התקנות המטופשות שמנפחות את יוקר המחיה. גם במקרה זה דואגים לנו יותר מדי. לדעת ארלוזורוב (הנסמכת גם על מסקנות וועדה ממשלתית בראשות מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג), עודף רגולציה המתייחס ליבוא מוצרים, לכאורה דואג להבטיח את איכות המוצרים המיובאים. היות שעלויות העמידה ברגולציה גבוהות, רף הכניסה לשוק היבוא גבוה יחסית למדינות אחרות. 

רק חברות גדולות יכולות לעמוד ברף והתוצאה היא חוסר תחרות המביאה למחירים גבוהים.

אולי תדאגו לנו פחות?
גם אם נניח שהדאגה היא ממניעים של טובת אלה שדואגים להם (לא דואגים לחברות הביטוח המנהלות את כספי הפנסיה, לא דואגים לסוכני הביטוח ולא דואגים למשרות למקורבים במנגנונים המפותלים והיקרים של הרגולציה הישראלית וכיו"ב) אולי לפעמים דאגת יתר מזיקה יותר מאשר היא מועילה?

בפוסט הבא אתייחס לכמה היבטים שלא התייחסתי אליהם כאן, כולל הצעה להתנהלות המצמצמת את דאגת היתר ומציעה משהו אחר במקומה.