להיות מאורי בניו זילנד

איור משנת 1784 של צ'יף מאורי מקועקע
מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט הקודם עסקתי מעט בנושא של להיות חסר בית באוקלנד. כמובן שלהיות מאורי עם קורת גג בניו זילנד בדרך כלל עדיף על פני המצב של חוסר בית.

בלוג זה עוסק בכלכלת המשפחה ולכן יתמקד בשאלת המפתח של המשמעות הסוציו-אקונומית של להיות מאורי בניו זילנד.

שני עקרונות רלוונטיים לנושא זה הוצגו בפוסטים קודמים והם תקפים גם לגבי פוסט זה:

1. יש קשר בין התנהלות כלכלית לבין תרבות.
פוסט המדגים טענה זאת: באלי: על שמות והתנהלות כלכלית.

2. עשוי להיות קשר סטטיסטי בין השתייכות לקבוצה אתנית לבין מצב סוציו-אקונומי.
פוסט המדגים טענה זאת: אפליה תעסוקתית זה לא רק אי קבלה לעבודה.

מאורים על קצה המזלג
המאורים הם בני האדם הראשונים שהגיעו לניו זילנד. הם הגיעו מאיי פולינזיה בין השנים 1250 ל-1300. השפה שלהם היא שפה פולינזית הקרובה לשפה המדוברת בטהיטי ובהוואי.
לא הייתה להם שפה כתובה ולכן את ההיסטוריה שלהם הם מנסים להעביר מדור לדור באמצעות תמונות מגלופות מעץ. 

בהקשר הנוכחי "קצה המזלג" הוא תקציר פרטים עיקריים. בהקשר אחר היו מאורים על קצה המזלג של מאורים אחרים, בהנחה שהשתמשו במזלגות. בעבר מאורים נהגו לאכול מאורים משבטים אחרים. גם כמה אירופאים מאנשיהם של ג'ימס קוק ואבל טסמן סיימו את דרכם בסיר מאורי.

על פי הויקיפדיה, יש היום מעט פחות מ-650 אלף מאורים בניו זילנד.
בניו זילנד חיים קצת פחות מ-4.5 מיליון תושבים.

האחים טמאקי
שני האחים טמאקי הם מאורים עם חזון. החזון שלהם היה להציג את התרבות המאורית לתיירים. אחד האחים מכר את אופנוע ההארלי דוידסון שלו. הם קנו מיניבוס קטן והסיעו תיירים למופע תרבותי מאורי באחד הכפרים. 

כשהשתתפנו השנה במופע כזה כבר היו להם 150 עובדים והמופע מתקיים בכמה מקומות בניו זילנד. 

המופע כולל טקס קבלת התיירים באמצעות ריקוד לוחמים מאורי בהשתתפות צ'יפים של שבטים אורחים (האוטובוסים) המסמנים באופן טקסי שבאו למטרות שלום ולא למטרות לחימה.
רואים ומשתתפים בהדגמות של אורח החיים בכפר מאורי, רואים ושומעים מופע ומסיימים בארוחה מסורתית.

כמו מופעי תיירים בארצות אחרות, יש במופע המאורי מסחור ולא הייתי חותם על אוטנטיות מלאה.


היחס לילידים
כפתור הפנינה, סרטו הדוקומנטרי של הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוזמן מתאר את אחד הפרקים הקשים בהיסטוריה של צ'ילה: השמדת הילידים האינדיאניים בפטגוניה. בארה"ב היו קצת יותר רחמנים וריכזו את הילידים האינדיאנים בשמורות.
גם האוסטרלים, שכניהם של הניו זילנדים, לא ממש הצטיינו ביחסם לילידים האבוריג'ינים.

הניו זילנדים מתייחסים אחרת לילידים המאורים. הם מנסים לשמר את התרבות המאורית ולשלב את הילידים בחברה. שמות מקומות הם שמות מאורים. המאורית היא שפה רשמית בנוסף לאנגלית. הסברים כתובים באנגלית ובמאורית. אגדות וסיפורים מאורים המתייחסים למקומות כתובים בהם באופן מפורט. במוזיאונים מוצגת התרבות וההיסטוריה של המאורים.
באופן פורמאלי המאורים נהנים מאוטונומיה תרבותית ומשולבים בחברה כאזרחים שווים לאזרחי ניו זילנד הלבנים.


המאורים בראיה פחות אופטימית
לפני כשנה צפיתי בסרט המבוסס על מקרה אמיתי. הסרט עוסק באלוף שחמט ניו זילנדי שהוא מאורי וגם סובל ממחלת נפש. לאחר ששוחרר מבית חולים הוא חולם על ללמד ילדים שחמט ולהביא אותם לזכייה בתחרות ארצית.
החברה המאורית בה הוא חי מתוארת כחברה של עוני, פשיעה ואלימות.

בספרה של שפרה הורן חוויה ניו זילנדית היא מצטטת נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בניו זילנד. על פי הנתונים כ-50% מהאסירים הם מאורים. מהנתונים הלא מדויקים בפסקה קודמת בפוסט זה, קל לראות ששיעור המאורים באוכלוסייה הוא כ-15%. הרבה פחות משיעור האסירים.


נתיב ההתנגדות המינימאלית
בפסקה זו אתאר את ההתרשמות שלי. שלא כמו שפרה הורן, המתגוררת חלקית בניו זילנד, אני הייתי תייר לזמן קצר ולכן ההתרשמות שלי עלולה להיות לא מדויקת, שלא לומר מוטעית. קוראים שמכירים טוב ממני את ניו זילנד מוזמנים לשלול או לחזק את ההבחנות שלי.

הכותרת היא תרגום חופשי של הביטוי האנגלי Path of Least Resistance. זהו למשל האופן בו זורמים מים.

Path of Least Resistance מתאר גם את ההתרשמות שלי מעבודת מאורים בניו זילנד: הם עובדים בעבודות בתוך או סביב הקהילה המאורית, למשל מעורבים בהדגמת התרבות או הכנת האוכל במופע של החברה של האחים טמאקי או מדריכים במוזיאון מאורי. רוב המאורים האחרים בהם נתקלתי עבדו בעבודות פשוטות שהשכר עליהן הוא בדרך כלל נמוך.

בחירת עבודה בתוך הקהילה או עבודה פשוטה היא Path of Least Resistance. 
אין ספק שכשהעבודה היא בתוך הקהילה יש למאורי יתרון על פני אדם שאינו שייך לקהילה.
על העבודות הפשוטות עם שכר נמוך אין "קופצים" רבים ולכן גם היא סוג של Path of Least Resistance.

מדוע לא להתמודד על תפקידים בכירים יותר או תפקידים מחוץ לקהילה?
התשובות לזה עשויות להיות פחות השכלה, ניסיון או כישורים ו/או אפליה תעסוקתית.
יש כאלה שאחרי שהם חווים אפליה תעסוקתית לפעמים "מרימים ידיים" ומסתפקים בתפקיד המחייב כישורים פחותים ממה שיש להם.
פחות ניסיון עלול לנבוע גם מאפליה תעסוקתית. השכלה פחותה עלולה לנבוע גם מנקודות התחלה טובה פחות בגלל מצב סוציו-אקונומי.


מעבר לניו זילנד ולמאורים
המאורים בניו זילנד אינם הקהילה היחידה בעולם, שאחוז גבוה יחסית מהחברים בה עובדים בקהילה או בעבודות פשוטות.

גם במדינת ישראל אפשר לראות קבוצות אוכלוסייה עם דפוסים דומים. אחת מהקבוצות האלה היא עולי אתיופיה. 
העולים מגיעים מתרבות אחרת, מנקודת התחלה סוציו-אקונומית פחות טובה וללא קשרים. ההתרשמות שלי היא שגם יש מקרים בהם הם סובלים מאפליה תעסוקתית.   

בפוסט קודם התייחסתי להרצאתו של פרופ' וינסנט אושינו בכנס של הפורום הישראלי לגיוון בתעסוקה. אושינו הוא פרופסור באוניברסיטת Ohio State, שאפליה תעסוקתית היא תחום המחקר שלו.
פרופ' אושינו, ציין שמכסות תעסוקה לאוכלוסיות מופלות לרעה אינן פיתרון מספיק. חשוב שגם אחוז סביר מהם יהיו במדרגים גבוהים בהיררכיה. כך למשל, לא מספיק להעדיף אוכלוסיה מופלית לרעה בעבודות ניקיון עד למילוי המכסה. 

החזון של עמותת עולים ביחד הוא לעזור לעולים שמצליחים להגיע ללימודים אקדמיים להשתלב בחברה ובעבודה בתפקידים הולמים.
כמתנדב בעמותה התורם תרומה צנועה לקידום החזון, אני מתרשם שזה לא רק חזון אלא גם מתבצעים צעדים מעשיים בכיוון.