את ד"ר יצחק קאופמן אני מכיר מאז ששנינו היינו שחקני שחמט שלמדו בבית ספר תיכון.
שיחקנו ביחד בקבוצת אס"א ירושלים בליגה לשחמט. מאז נותק בינינו הקשר לכמה עשרות שנים.
ידעתי שהוא סיים דוקטורט בפיזיקה ועבד במכון מחקר בדרום הארץ.
את חידוש הקשר בינינו אנחנו חייבים לבעית מונטי הול. אחת ההטיות בחשיבה האינטואיטיבית, שקשה במיוחד להיגמל ממנה.
הפגישה הראשונה שלי עם בעיית מונטי הול
שני מרצים בחוג לפסיכולוגיה בו למדתי באוניברסיטה העברית בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, הובילו שינוי מהותי בחשיבה: ממודל של מקבל החלטות רציונלי למודל של מקבלי החלטות החשופים למגוון רחב של הטיות קוגניטיבות.
לשניים האלה, שכבר אינם איתנו, קוראים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. לא זכיתי להשתתף בקורסים שהם לימדו, אבל למדתי אצל תלמידיהם שהפבו למרצים באוניברסיטה והמשיכו לחקור את אותם הנושאים.
אחת מהן הייתה פרופ' רומה פלק. בלימודי התואר השני למדתי אצלה קורס על חשיבה סטטיסטית.
היא הציגה את בעית מונטי הול לתלמידי הקורס. רובנו התקשנו להבין את ההיגיון, שנוגד את החשיבה האינטואיטיבית.
אודה ולא אכחד, גם אני התקשתי להבין. לקח לי זמן עד שהבנתי.
הרבה שנים אחרי זה כתבתי מאמר העוסק בבעיה זו באתר JokoPost.
באתר הזה אני עורך את מדור הברידג', המיועד לאו דווקא לשחקני ברידג'.
במדור אני מנסה להראות דימיון בין ברידג' לתחומים אחרים.
כך עשיתי גם לגבי בעית מונטי הול והביטוי שלה במשחקי ברידג' הקרוי Principle of Restricted Choice. המונח העברי שבחרתי להשתמש בו הוא עקרון הבחירה המוגבלת.
אני מצרף קישור למאמר: מכונית אחת, שתי עיזים ובחירה מוגבלת אחת.
המאמר פוסם במאי 2016. כמה שבועות אחרי זה קיבלתי הודעת מייל מד"ר קאופמן.
אי אפשר לחשוד בד"ר קאופמן שאין לו יכולת אנלטיות והבנה מתמטית. אין ספק שזו אחת החוזקות שלו. למרות זאת, גם הוא התקשה להיגמל מהאינטואיציה המטעה בבעיית מונטי הול.
חברו הטוב, שעבד ביחד איתו, ישב איתו והסביר לו את הנושא עד שהוא הבין אותו.
אחרי שחברו נפטר, הוא כתב לזכרו מאמר בעיתון פנימי של עובדי אותו ארגון. המאמר לזכרו עסק בבעיית מונטי הול.
אחד מהעובדים איתו נחשף למאמר שלי ב-JokoPost. העובד אמר לו שבאותו שבוע שהוא כתב את המאמר עוד מישהו כתב מאמר על אותו נושא וצרף קישור. ד"ר קאופמן הגיע למאמר שלי וחידשנו את הקשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה