הנזק הכלכלי של מערכות איכון כושלות

מקור התמונה: ויקיפדיה

 

ב-11 במרץ כתבתי את הפוסט: כשפחד מהקורונה משתק את המשק. בפוסט ביקרתי את מדיניות הבידודים של משרד הבריאות. זו הייתה תחילת מגפת הקורונה. בחדשות ערוץ 12 דיברו אתמול (28 באוגוסט) על כחצי מיליארד שקל בחודש. איני יודע האם נתון זה נכון או מדויק אבל אין שום ספק שהבידוד עולה למשק הישראלי הרבה כסף. כמו רבים אחרים, לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום. היום אתמקד בביצוע ולא במדיניות.

  

חזרה לסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת

עולם המחשוב של אותה תקופה היה שונה לגמרי מהעולם של היום. עד כדי כך שמרבית בני הדור הצעיר לא יבינו את מה שאני כותב.

עיבודי המחשוב היו עיבודי אצווה (Batch). כמעט ולא הייתה עבודה מקוונת, כלומר: משתמשים לא התחברו למחשב מרכזי באמצעות מחשב אישי או מסוף. ההמתנה עד לסיום העבודה שהרצתם במחשב הייתה ארוכה: שעות ולפעמים אפילו ימים.  

יום אחד הגיע בחור למשרדי IBM, החברה ששלטה אז בשוק. הוא סיפר שהוא וכמה מחבריו פיתוח מערכת Spooling.הוא הציע להתאים אותה למערכת ההפעלה של מחשבי החברה ולצרף אותה למערכת ההפעלה. 

בלי להיכנס לעומק לנושאים טכנולוגיים, משמעות מערכת Spooling היא תורי עבודות במחשב. התורים מאפשרים הפרדה בין סוגי עבודות וקביעת עדיפויות. 

כך למשל, מערכת הפעלה עם Spooling  מאפשרת הרצה אוטומטית של עבודה דחופה קצרה לפני עבודה גדולה וארוכה שאינה דחופה. היא מאפשרת גם העדפה אוטומטית של הדפסת דוח של 10 עמודים שדחוף וחשוב למנכ"ל לפני דוח של אלפי עמודים, שספק אם מישהו יסתכל עליו בכלל. 

בחברת IBM התלהבו ושאלו: "כמה זמן ייקח להתאים את זה למערכת ההפעלה שלנו?" הבחור ענה שהם ארבעה אנשים וזה ייקח להם חצי שנה. 

אז בואו נקצר את הזמן,אמרו אנשי IBM, ניתן לכם עוד 40 אנשים. 

האיש ענה שבמקרה כזה זה ייארך שנתיים והאיכות תהיה הרבה יותר נמוכה.

התופעה שמספר קטן של אנשי מקצוע מעולים מסוגלים לבצע באיכות טובה בהרבה ובזמן קצר יותר מאשר מספר גדול של אנשים טובים פחות נתקלתי מספר רב של פעמים במשך קרוב לארבעה עשורים בהם עבדתי בתחום זה.

לא במקרה אני מזכיר את הסיפור הזה בהקשר של בידוד. מערכות האיכון במדינת ישראל מזכירות את הסיפור לעיל, לו חברת IBM הייתה בוחרת במסלול של הוספת ארבעים מפתחים לשילוב Spooling במערכת ההפעלה שלה. 

כלומר: גם המערכת של משרד הבריאות וגם המערכת של השב"כ אינן עובדות באופן סביר. 

התוצאה היא שאנשים שאינם צריכים להיות בבידוד נדרשים באמצעות המערכת להיכנס לבידוד ונגרמים נזקים כלכליים ואישיים לאותם אנשים ולמשק הישראלי.

תוצאה נוספת היא שאנשים שצריכים להיות בבידוד אינם מקבלים התראה כזו מהמערכות. 

לקט של כמה מקרים בהם נתקלתי

השכיח: עיתוי מוזר 

המערכת של משרד הבריאות מודיעה למישהו שהוא עבר ליד חולה קורונה מאומת בתאריך X ועליו להיכנס לבידוד עד לתאריך Y. הבעיה: המערכת מודיעה את זה יום או יומיים לפני סיום הבידוד (תאריך Y).

 

מה אשם מי שהיה כמה קומות מעל?

חולה קורונה מאומת עבר בקומת הקרקע של בניין. מישהו היה בקומה אחרת של הבניין. המערכת דורשת ממנו להיכנס לבידוד.

כשבוודאות לא היו באותו מועד ליד חולה קורונה

שלא כמו בעיתוי המוזר. הפעם המערכת של משרד הבריאות מודיעה מידית. יש רק בעיה אחת: אותו אדם בוודאות לא עבר ליד חולה קורונה מאומת באותו זמן. 

בעצם בחלק מהמקרים יש גם בעיה נוספת עליה תקראו בפסקה הבאה.

האם כל בני האדם שווים?

לא במערכת של משרד הבריאות. גם לא במערכת של השב"כ כאשר מספר אנשים נמצאים זה ליד זה, יהיו כאלה שיקבלו התראה על חולה מאומת בסביבתם המחייב בידוד. אחרים לא יקבלו את ההודעה. 

לא כדאי לנסות להסביר את זה באמצעות הטענה שהאחרים לא נשאו טלפון חכם שפועל כי לא זה המצב.

ומה אם מתברר שהחולה לכאורה אינו חולה בקורונה?

השורה התחתונה היא שאין מנגנון סביר לשחרור מבידוד. במקרה בהמשך ישבו ביחד קבוצה של אנשים. אחד מהם חש ברע והיה לו חום גבוה. 

כמה מהם קיבלו התראה להיכנס לבידוד. האחרים לא. זה שחש ברע הובהל לבית חולים. 

בבית החולים אושפז נבדק והוברר שאינו חולה קורונה. רופאי בית החולים מצאו בדיוק מה הייתה הבעיה וטיפלו בה. נערכו גם בדיקות קורונה שעל פיהן לא היה ספק שהאיש אינו חולה בקורונה. הוא אפילו קיבל אישור בכתב מבית החולים. 

מי שהיו בבידוד והציגו העתק של האישור מבית החולים ביקשו להשתחרר מהבידוד. 

משרד הבריאות לא היה מסוגל להפעיל תהליך מובנה וקצר לשחרור שלהם מהבידוד.

מי באמת היה צריך לבנות מערכת כזו?

 

כותרת פוסט העוסק בניהול משברים היא: עקרונות ניהול משברים: ניצול יתרונות יחסיים. העיקרון פשוט: בזמן משבר, והקורונה והמשבר הכלכלי המצטרף אליה הם ללא ספק משבר קשה במיוחד, תן למי שיש לו יתרון יחסי לבצע את העבודה.

נדמה לי שאחרי עשרות שנים שעבדתי בתחום הזה ואחרי שיעצתי לכארבעים ארגונים שונים, שלא מעטים מהם היו במגזר הציבורי, יש לי יכולת לענות על שאלה כזו. צריך לזכות שהכרתי מקרוב גם לא מעט אורגנים אחרים שלא יעצתי להם. 

מאז אמצע שנות ה-70 או תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת התקשיתי למצוא איכויות יוצאות דופן בארגונים במגזר הציבורי. היו אנשים טובים והיו ארגונים שעבדו סביר. היו גם לא מעט אנשים לא טובים מקצועית וארגונים שעבדו רע מאוד. 

הארגון החריג היחיד בסקטור הציבורי, שבו פגשתי גם אנשים מעולים ברמות הכי גבוהות שיש וארגונים פנימיים, שעבדו לפעמים נפלא, היה צה"ל. 

ליחידות עילית בתחום המחשוב בצבא יש יתרון יחסי בפיתוח מערכות כאלה. 

כמו במקבילה מחברת IBM במאה הקודמת, כך גם כאן: שלושה ארבעה גאוני מחשב מיחידת עילית היו בונים בהרבה פחות זמן מערכת איכון אמינה יותר וטובה יותר.  

מדוע לצה"ל יש גם אנשים טובים יותר?

  

המגזר הציבורי אינו יכול להתחרות בגובה השכר לאנשי הייטק מעולים מול חברות במגזר הפרטי. מדובר גם בחברות בינלאומיות מובילות וגם בעבודה בחו"ל. 

זה לא רק שכר זה גם אתגר מקצועי: חברות מובילות וחדשניות וחברות סטארטאפ מציעות עבודה מעניינת ומאתגרת יותר.

מרבית האנשים הטובים ביותר עוזבים מהר מאוד את המגזר הציבורי. 

המערכות בצבא מספיק גדולות ומורכבות על מנת להציע אתגרים מקצועיים ולא פחות חשוב: חיילים בסדיר או חיילים שחתמו קבע על מנת להיות משובצים ביחידת עילית טכנולוגית אינם יכולים לעזוב באמצע השירות ולעבור למגזר הפרטי.