על פי העיתון כלכליסט, הממונה על שוק ההון במשרד האוצר פרופ' עודד שריג, עומד לבצע רפורמה בנושא ביטוח סיעודי. הרפורמה תרע באופן משמעותי את התנאים של מבוטחים, שרכשו את הביטוח הסיעודי, באמצעות מקום עבודתם ושלמו עליו עשרות אלפי שקלים במשך שנים ארוכות. על פי העיתון חלופה זו היא הרע במיעוטו. בחלופות אחרות הם עלולים לא לקבל תמורה כלשהי עבור הביטוח הנ"ל.
אם תשולם התמורה למבוטחים הסיעודיים על פי הפוליסה, קיים חשש להתמוטטות חברות ביטוח, בגלל ההפסדים הגבוהים שייגרמו להם.
כיצד הגענו למצב כזה?
ביטוח קיבוצי או ביטוח קבוצתי הוא הרבה יותר זול מביטוח של יחיד. חברת הביטוח מעוניינת במספר רב של לקוחות, שמביא מקום עבודה גדול. מספר גדול של עובדים מבוטחים מגדיל את ההכנסות. בשנים הראשונות מספר המבוטחים הנזקקים לסיעוד קטן ולכן גם סכום הכסף שתובעים מחברת הביטוח הוא זניח. עם הזמן ועם הגיל העולה של המבוטחים, גדל היקף התביעות.
מראש ברור לגמרי שביטוח כזה בתעריפים כאלה אינו כדאי כלכלית לחברות הביטוח. לא לחינם הן גובות תעריפים גבוהים בהרבה ממבוטחים, שאינם חלק מקבוצה. השאלה היא רק מי יממן בעתיד הרחוק את ההפסדים: חברת הביטוח, המדינה או המבוטחים האחרים, שאינם מבוטחים בביטוח קיבוצי.
נכון תוחלת החיים עלתה ואיתה גם מספר החולים הסיעודיים. חלקם חולים, שהיותם סיעודיים נובע ממחלות הגורמות למגבלות שכליות ולא ממחלות גופניות ולכן תוחלת החיים שלהם כחולים סיעודיים ארוכה יותר. אין די בגורם זה, שלא בהכרח ניתן היה לחזותו מראש, להסביר ולהצדיק תעריפים כל כך נמוכים.
מי אשם?
במצב שנוצר יש שלושה אשמים שיתוארו להלן בסדר אחריות יורד (מהאחראי ביותר לאחראי פחות):
1. הרגולטור, כלומר: הממונים על הביטוח במשרד האוצר בתקופה שבה אושרו ביטוחים כאלה ובתקופות הארוכות שנמכרו ביטוחים כאלה. זה הגורם שתפקידו הוא לא לאשר תוכניות כאלה, שהסיכון שיובילו להפסדים הוא גבוה.
2. חברות הביטוח שהיו מוכנות לעשות הכל על מנת להגדיל את מספר לקוחותיהן ואת גובה התשלומים שלהם, גם במחיר של סיכונים גדולים בעתיד.
3. המבוטחים, שהתפתו לקבל ארוחות חינם. כבר למדנו: אין ארוחות חינם.
האם מדובר בתבנית חוזרת (Pattern)?
בעולם טכנולוגית המידע שבו "ביליתי" שנים ארוכות מהקריירה המקצועית שלי, קיים מושג של Patterns. מדברים על:
Service Oriented Patterns וכדומה.
הרעיון של Patterns הוא שמגדירים ומתארים בעיה ברמה מופשטת. ההגדרה והתיאור המופשט הם תבנית. לבעיה מוצאים ומציגים פתרון כך שה Pattern או בעברית תבנית כולל: שם, תיאור מופשט של בעיה ותיאור של פתרון.
כאשר מפתחים תוכנה ניתן לזהות צורך בתבנית כזו. ברגע שזיהינו תבנית כזו, הנדרשת להיות חלק מהתוכנה, ניתן להגדיר אותה כחלק מהמערכת. יש לנו פתרון ברמה המופשטת. נשאר רק לצקת לתבנית את התכנים הספציפיים של המערכת העשויים להיות במגוון גדול של תחומים: מערכות ציבוריות, מערכות בנקאיות, מערכות טלקום, מערכות ביטוח וכיו"ב.
העובדה שזיהינו Patterns ידועים ופתורים, עשויה לחסוך לנו עבודה וזמן.
נדמה לי שגם הנושא של ביטוח סיעודי קיבוצי במדינת ישראל, הוא מקרה פרטי של Pattern.
תיאור ה Pattern:
- בונים ומוכרים מוצר לטווח זמן ארוך שמחירו זול מדי
- הלקוחות מתפתים וקונים את המוצר
- בהתחלה הגורם המוכר את המוצר מרוויח והקונים מרוויחים משום שהם משלמים פחות
- בשלב מסוים נוצר משבר, משום שהסיכונים לא נלקחו בחשבון או שבחרו להתעלם מהם
- הפתרון למשבר הוא פגיעה בחלק או כל הגורמים (למשל: אי-עמידה בהבטחות חוזיות)
- מישהו משלם את המחיר: המוכר או הקונה או גורם שלישי. אין הכרח שיהיה רק גורם אחד שמשלם את המחיר.
דוגמאות ל Pattern כזה
למבוטחים הוצעו תנאים טובים מדי. נוצר גרעון אקטוארי ענק. גובהו הושפע גם מעליית תוחלת החיים. בעקבות המשבר הולאמו קרנות הפנסיה והעובדים נאלצו לוותר על חלק מהזכויות שהגיעו להם. נסגרה הצטרפות של מבוטחים חדשים לתוכנית הטובה מדי.
הפוסט שאליו מקושרת כותרת Bullet זה, מסביר את העניין בפירוט. תמצית העניין היא הבטחה חוזית של יחס בין הצבירה הפנסיונית לגובה הפנסיה (מקדם ההמרה). ההבטחה היא לעשרות שנים קדימה. עלייה בתוחלת החיים מעבר למצופה גרמה לציפייה להפסדים של חברות הביטוח. על מנת למנוע זאת או להקטין את הנזק, הממונה על שוק ההון לא יאפשר מצטרפים חדשים שאינם בגיל מבוגר להצטרף עם מקדם המרה מובטח מראש.
- משבר מניות הבנקים בשנת 1983 בישראל
ראשי רוב הבנקים תיאמו ביניהם וויסות שערי המניות באמצעות הזרמת כספים לרכישת המניות של עצמם. המניות עלו והציבור רכש אותן ונהנה מהרווחים, עד המשבר. תוצאות המשבר (שלא במישור הפלילי נגד ראשי הבנקים שעברו על החוק) היו הלאמת הבנקים והקטנת הנזקים לציבור המשקיעים מקופת המדינה.
- "תספורות" אגח"ים של חברות בפירמידת חברות בישראל
ראו גם משחק פירמידה באלבניה בהמשך. משקיעים פרטיים ולפעמים גם גורמים מוסדיים רוכשים אגרות חוב של חברה השייכת לטייקון. הם מסתמכים על היציבות הכלכלית לכאורה של החברות השייכות לו ועל שמו הטוב. האג"ח עולה והמשקיעים מרוויחים. הבעלים ומקורביו מרוויחים (לא פעם המקורבים משובצים במשרות ניהוליות בשכר גבוה). כשיש משבר, מסתבר שאולי חברות אחרות באותה קבוצת חברות הן רווחיות ויציבות, אבל לא החברה הזו. מסתבר גם שחוקית לא בהכרח הבעלים מחויב להחזיר להם את הכסף מכיסו הפרטי ו/או מרווחי חברות אחרות שבבעלותו.
- תלמידי הישיבה החרדים בישראל
להסבר מפורט קראו את מיתוס 2 בפוסט קודם. מספר תלמידי הישיבה הצעירים והבריאים שאינם עובדים הולך וגדל. סך הקצבאות וההטבות (הישירות והעקיפות), שהם מקבלים הולך וגדל. יש רק שתי שאלות:
1. מתי יתרחש המשבר?
2. מי ישלם את המחיר? נדמה לי שהמשפחות החרדיות יהיו בין אלה שישלמו את המחיר. ספק אם גם העסקנים והרבנים שדוחפים אותם לא לעבוד, ישלמו מחיר משמעותי.
לא רק בישראל (ובאלבניה) גם בארצות-הברית. אמנם אותם מקבלי משכנתאות, שאינם יכולים להחזירן, שילמו ריבית גבוהה יותר מאחרים על המשכנתאות, אבל אל תטעו: הם שילמו ריבית נמוכה מכפי שהיו צריכים לשלם.
אם מתקיימת ההנחה, שמחירי הדירות יעלו כל הזמן, זה מודל כלכלי מצוין. אנשים שלא היו יכולים לקבל משכנתה בגלל חוסר יכולת החזר מקבלים משכנתה. הם מוכרים את הדירה ברווח ומעבירים את המשכנתה לדירה גדולה יותר.
המשבר נוצר כשמחירי הדירות ירדו. הלווים חסרי יכולת ההחזר החזיקו בדירות, שערכן ירד מתחת לגובה המשכנתה ששילמו.
את המחיר שילמו המשפחות שלקחו משכנתה, חלק מהבנקים וגם ממשלת ארצות-הברית שתמכה בהם כספית למניעת קריסתם.
כלכלת אלבניה לא הייתה רחוקה מקריסה בגלל הפירמידה. חברה מסחרית ביקשה מאנשים להצטרף באמצעות הזמנת חבריהם. כל מצטרף קיבל רשימה שלאנשים הראשונים היה אמור לשלם סכומי כסף באמצעות החברה. היה עליו למצוא מספר קטן של מצטרפים שהוא מביא. כשאלה שילמו, שמו התקדם בהיררכיה. לאחר שגם הם הביאו מספר קטן של מצטרפים עלה עוד מדרגה וכן הלאה עד שהגיע לראש הרשימה ואז הוא צפוי להחזיר את ההשקעה ולהכפיל אותה פי כמה.
כל אחד חושב שהוא יוכל להביא 5 או 10 מצטרפים חדשים. כל אחד חושב שגם המצטרפים שיביא יביאו מצטרפים משלהם, כך שלכאורה אין סיכון וההשקעה הקטנה תוחזר ברווח גדול.
התרמית כאן היא שמהר מאד ייגמרו המצטרפים משום שכמויות המצטרפים הנדרשות גדלות בקצב מהיר.
למי שיש סיכון מזערי זו החברה הגובה עמלה על כל מצטרף.
כשהתברר שהרבה אנשים הפסידו את כספם נוצר משבר.
האם כולם משלמים את המחיר במידה שווה?
התשובה כמובן שלילית. האזרח הקטן הוא זה שמשלם את המחיר הגבוה ביותר.
אם מדובר בטייקון, הוא עשוי למצוא מראש את הדרך החוקית להפרדתו מהחובות של החברות הבעייתיות בקבוצת החברות שלו.
אם מדובר בבנק או חברת ביטוח, שלטונות המדינה יחששו מההשלכות של איבוד יציבותו וישלמו חלקים מחובו.
הסיכוי, שהמדינה או הבנק או חברת הביטוח יישאו באחריות להפסדים של האזרח הקטן, אף הוא קטן.
המסקנה היא, שעל אף שמקומנו (האזרחים הפשוטים) בהיררכיית האחראים הוא הנמוך ביותר, אסור לנו להתפתות לעסקאות טובות מדי, שמאחוריהן מסתתר סיכון רב.
ככל שמשך הזמן של העסקה ארוך יותר כך גם הסיכון גדול יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה