היום 16 באפריל 2015, הוא יום השואה. מעולם לא פגשתי את הדודים והדודות שהיו לי. מעולם לא פגשתי את בני הדודים שהיו לי. אימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה.
בוודאי שהלקחים, שאני ואחרים, יכולים להפיק בהקשר של כלכלת המשפחה, הם שוליים בהשוואה להיבטים אחרים ובכל זאת אציג לכם שני לקחים בהיבט זה.
לקח ראשון: הכל יכול לקרות - גם תסריטים פסימיים
לא אגיד לכם שאף אחד לא צפה את השואה מראש. גם אם היו בודדים, שצפו זאת מראש, כמעט כולם לא העלו בדעתם שדבר כזה עלול להתרחש.
מבחינה כלכלית, בעתיד עלולים להתרחש דברים שאנחנו לא חושבים עליהם היום. ככל שהעתיד רחוק יותר, יכולת החיזוי שלנו טובה פחות.
עלינו לנסות להיערך גם לתרחישים פסימיים בעתיד.
אני בעצם, מדבר פה על כשל פסיכולוגי בקבלת החלטות: כשל העתיד.
רובנו מתקשים לזהות שאנחנו זה גם אנחנו בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה או בעוד שלושים שנה. יש גם כאלה שלא מבינים את הזהות בין עצמם היום ובין עצמם בעוד חודש או בעוד חודשיים.
התוצאה הכלכלית של הכשל הזה, היא שאנחנו מוציאים בהווה יותר מדי וחוסכים לעתיד פחות מדי.
הדוגמה הפשוטה ביותר היא שלא חוסכים מספיק לפנסיה.
דוגמה שנייה היא משכנתה גדולה מדי.
לקח שני: אפשר לצאת גם ממצבים קשים
כשאני פוגש ניצולי שואה מהמעגל הקרוב, כאלה שאני מרצה להם בהתנדבות, כאלה שאני נותן להם ייעוץ בכלכלת המשפחה ללא תשלום (ניצולי שואה מוזמן לפנות אלי ולקבל ייעוץ ללא תשלום) ואחרים, אני רואה אנשים שיצאו מהמצבים הכי קשים, שאפשר לדמיין ובנו חיים לתפארת: הקימו משפחות, פיתחו קריירה, יצרו, בנו לעצמם חברה חדשה, עזרו לאחרים, נהנו, טיילו וכיו"ב.
זה ברור לי לגמרי, שבאיזה מקום, מה שהיה נחרט עמוק בתוכם ומלווה אותם כל חייהם ולמרות זאת, רבים מהם בנו את עצמם מחדש.
זה הרבה יותר קשה מאשר להתמודד עם משבר או קושי בכלכלת המשפחה שלכם.
כמעט תמיד, אתם יכולים להתמודד עם קשיים בכלכלת המשפחה, קשים ככל שיהיו.
לפעמים בכוחות עצמכם ולפעמים עם עזרה והכוונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה