יום שבת, 24 בנובמבר 2018

פנסיה: מיתוס ה-70%



חניכי הנוער העובד מפגינים נגד קיצוץ בפנסיה.
מקור התמונה: ויקיפדיה


בסדרת פוסטים על תכנון פרישה לגמלאות עסקתי גם בפן הכלכלי. טענתי שהעיקרון הבסיסי הוא שהכנסות קטנות וההוצאות גדלות. לא ניסיתי לכמת את גובה ההכנסות הנדרשות לשמירה על רמת החיים לפני הפרישה. 

איך מכמתים את גובה ההכנסות הנדרשות לשמירה על רמת החיים של לפני הפרישה?
מקובל כלל האצבע הבא: אם צברתם פנסיה בשיעור 70% מהמשכורת האחרונה תוכלו לשמור על רמת החיים.

ההנחה היא שחלק גדול מהדור שמתקרב לגיל הפנסיה יצברו אתת אותם 70% בעוד דור ה-Y ודור ה-Z צפויים לצבור בממוצע כ-30% עד 50%.

במאמר בעיתון גלובס טוענים שחר ראובני ומאיר שמואלי, אנליסטים להשקעות לטווח אורך במערך הייעוץ של בנק לאומי, כי צבירה של 70% היא למעשה כ-50% משום שהמעביד מפריש לפנסיה רק על כ-71% מהמשכורת בממוצע. 
הם מציעים לקוראים להשלים את הפנסיה באמצעות חיסכון עצמאי על החלק מההכנסה שהמעביד אינו מפריש עבורו.

הטענה שלי היא ש-70% זהו מיתוס שאינו בהכרח מיצג את המציאות היום ואת המציאות שתהיה בעתיד. המיתוס צמח משום שבעבר הוא בהחלט ייצג את המציאות של רוב השכירים במשק.


לפני כמה עשורים

ההבהקים הבאים מתארים את דפוסי העבודה המקובלים לפני מספר שנים במדינת ישראל:

1. רוב העובדים היו שכירים במשרה מלאה.

המעבידים הפרישו עבורם לפנסיה. לרוב גם עובדים הפרישו את חלקם לפנסיה.

היום: אחוז נמוך יותר של שכירים. יותר עובדים במשרות חלקיות. בעתיד צפויים מודלים של עבודה חלקית כשכיר ועבודה חלקית כעצמאי.

2. רוב העובדים עבדו ברציפות באותו מקום עבודה או שהחליפו פעם או פעמיים עבודה במהלך שנות עבודתם.

עבודה רציפה באותו מקום עבודה פירושה הפרשה עקבית לפנסיה. 
עבודה רציפה באותו מקום פירושה גם התקדמות ברמת השכר עם הזמן. 
במגזר הציבורי היה מקובל לתת תוספת ותק של 1% כל שנה. 
כתוצאה מכל הגורמים האלה במקרים רבים העובדים קיבלו את השכר הגבוה ביותר ממש לפני הפרישה לגמלאות. 

היום: עובדים מחליפים מקומות עבודה מרצון או עקב צמצומים וסגירת מקומות עבודה. 
בתקופות שבין עבודה לעבודה אין מעביד שמפריש עבורם לחיסכון פנסיוני. 
עובדים בגיל מבוגר כמה שנים או אפילו יותר מעשור לפני הפרישה עלולים להידחק החוצה ממעגל העבודה.
המשכורת האחרונה לפני הפרישה אינה בהכרח המשכורת הגבוהה ביותר של העובד.  

3. החיסכון הפנסיוני היה ציבורי או הסתדרותי

שני מנגנוני הפנסיה הנפוצים היו: פנסיה תקציבית ופנסיה של קרן פנסיה הסתדרותית.
התפיסה הייתה דאגה לעובד ולא תפיסה עסקית.
פנסיה תקציבית ניתנה בלי שהעובד הפריש לפנסיה.
החישוב בשתי הפנסיות היה 2% לשנה על פי המשכורת האחרונה. עובד שעבד 35 שנה קיבל 70% פנסיה. 70% היה המקסימום. לא היה ניתן לצבור יותר מ-70%.
כפי שראיתם בסעיף הקודם, בדרך כלל המשכורת האחרונה הייתה הגבוהה ביותר.

היום: החיסכון הפנסיוני מנוהל ברובו על ידי חברות ביטוח. חלק נוסף מנוהל על ידי בתי השקעות. אלה הם גופים מסחריים שרוצים להרוויח. הדאגה לעובדים לא בהכרח בראש מעייניהם.
חלק גדול מהחסכונות תלויים בתשואות שמשיגים הגופים המנהלים את החסכונות. 
החישוב אינו באחוזים מהמשכורת אלא אישי על פי הסכום שנצבר בחיסכון. 

4. גיל התחלת העבודה עלה

בעבר התחילו לעבוד מיד אחרי הצבא או מיד אחרי הלימודים האקדמיים, לרוב אחרי תואר ראשון. מרבית העובדים צברו 35 שנות עבודה שהקנו להם פנסיה של 70%.

היום: אחרי הצבא יש טיול אורך לחו"ל. אחרי הטיול יש הכנה לבחינות פסיכומטריות. לפעמים צריך לשפר את הציונים ולחזור על הבחינה.
יש כאלה שלפני הצבא עושים שנת שרות. 
יותר צעירים לומדים גם לתארים מתקדמים. 
מתחילים לעבוד בגיל מאוחר יותר מה שמקטין את הסיכוי לעבוד 35 שנה. תוסיפו לזה את חוסר היציבות של מקומות העבודה שאף הוא מקטין את משך הזמן לצבירת פנסיה. 
בהרבה מקרים צוברים פחות לפנסיה.


5. תוחלת החיים עולה 

בעבר גמרו לעבוד יצאו לפנסיה וחיו 10 שנים או 15 שנים ברוב המקרים. עלות הפנסיה למי ששילם הייתה יחסית נמוכה.

היום: היום חיים בממוצע סדר גודל של 20 שנה אחרי גיל הפנסיה. הפורשים לפנסיה מקבלים מספר גמלאות חודשיות גדול יותר. 
החברות המנהלות את החסכונות הפנסיוניות הן חברות עסקיות: כשמשלמים בממוצע יותר חודשים משלמים פחות בכל חודש. כך נולד המושג של מקדם המרה.
ככל שהמקדם גבוה יותר צריך לצבור יותר כסף על מנת לקבל את אותה קצבה חודשית.
ככל שעולה תוחלת החיים עולה מקדם ההמרה.
היום נקבע ברוב המקרים מקדם ההמרה בגיל הפרישה ולא בגיל בו מתחילים את החיסכון. 
בעבר היו תכניות חיסכון פנסיוניות, למשל: ביטוחי מנהלים, שבהן נקבע המקדם עם ההצטרפות לחיסכון הפנסיוני. 


אז מדוע 70%?

קל לראות שמקורו של ה-70% הוא בצבירה המקסימלית שניתן היה להגיע אליה בפנסיה תקציבית או בקרנות פנסיה הסתדרותיות. 

היום זהו מיתוס. סוג של קירוב גס מאוד. לא כדאי להסתמך על כלל אצבע זה. 

במקום זאת עדיף להעריך את ההוצאות החודשיות הצפויות. קירוב טוב הן ההוצאות החודשיות הנוכחיות בתוספת מקדם ביטחון של הוצאות גדולות יותר לאחר הפרישה. 
זהו נתון אישי התלוי בדפוסי ההוצאה של כל משפחה או כל אדם. 

דוגמה

דני ורוני הם אלמנים הפורשים לגמלאות. הכנסתו מעבודה של כל אחד מהם היא 20,000 ש"ח לחודש. לאחר פרישתם, תהיה הכנסתם 70% מהכנסתם, כלומר: 14,000 שקל.

מרכז עולמו של דני הם נכדיו. דני מוציא כל חודש 10,000 שקל. ב-500 שקל קונה מתנות לנכדים ו-9,500 ש"ח חוסך לנכדיו.

לאחר הפרישה יוכל לשמור על רמת חייו ללא שום קושי. הוא ימשיך להוציא 10,000 שקלים ו-500 שקלים למתנות לנכדיו. החיסכון לנכדים יקטן ל-3,500 שקלים בחודש.

רוני מחפש בת זוג חדשה ומרבה לבלות. הוא נסוע הרבה לחו"ל ואוכל במסעדות. התחביב שלו הוא השטת יכטות. תחביב יקר שעולה לו לא מעט כסף. רוני מוציא 20,000 שקל בחודש. 

לאחר הפרישה תהיה הכנסתו 70% מהכנסתו לפניה. לשמירה על רמת חייו יחסרו לו 6,000 שקל בחודש.

   

2 comments:

  1. אכן דברים נכונים.
    אוסיף שני דברים:
    יש מיתוס, שההוצאות קטנות יותר בגיל פרישה. במציאות, זה לפעמים הפוך. יש יותר הוצאה על בריאות ופנאי.
    פעם, האחריות היתה של המדינה. אחר כך האחריות עברה למעסיק. היום האחריות היא על העובד בעצמו.

    השבמחק

בריאות: היבטים כלכליים

  היגיאה אלת הבריאות במיתולוגיה היוונית, ציור של גוסטב קלימט, מקור התמונה: ויקיפדיה   רבים מאיתנו אינם יודעים להעריך בריאות טובה לפני שהם חו...