אמצעי התשלום המוכרים למרבית האנשים בישראל הם: מזומן, כרטיסי אשראי, צ'קים והעברה מחשבון לחשבון. בסדרת פוסטים בבלוג זה התייחסתי לכרטיסי אשראי.
אנשים שהסתובבו בסין או ביפן בזמן האחרון, עוד לפני הקורונה, מתרשמים ששם יש אמצעי תשלום מקובל יותר מכל אלה. לאמצעי התשלום הזה קוראים אפליקציות תשלום בנקאיות.
מדוע לא היה שימוש באמצעי תשלום זה במדינת ישראל?
מי שקרא את הפוסט שכותרתו: כרטיסי אשראי בישראל - חלק 1: הבנקים וחברות כרטיסי האשראי מבין מדוע. בפוסט תיארתי את חוסר התחרות בשוק הבנאי בישראל ובשוק כרטיסי האשראי בישראל. הבנקים הם בעלי חברות כרטיסי האשראי.
כשהבנקים הם בעלי חברות כרטיסי האשראי אין שום סיבה שיתחרו בחברה שבבעלותם באמצעות אפליקציית תשלום בנקאית.
מאז השתנה המצב בישראל. הרגולטור חייב להפריד בין הבעלות על בנקים לבין הבעלות על חברות כרטיסי האשראי. בנוסף חייב אותם שלא להציע ללקוחות רק כרטיסי אשראי של חברת כרטיסי אשראי אחת.
הצעד הראשון במתווה חייב את בנק הפועלים למכור את החלק בישראכרט שבבעלותו ואת בנק לאומי למכור את לאומי קארד.
הבנקים החלו להיערך ליום שאחרי והתחילו להציע אפליקציות תשלום בנקאיות.
לאחר שישראכרט וMAX (שמה החדש של לאומי קארד) הפכו למתחרות, הבנקים שמחים להציע אפליקציות תשלום בנקאיות.
גם בנק דיסקונט, שעדיין מחזיק בחלק מהבעלות כ.א.ל כבר מציע אפליקציית תשלום בנקאית משלו.
השימוש באפליקציות תשלום בנקאיות הולך וגדל ולהערכתי יגדל בעתיד.
בפוסט הבא בסדרה אסביר כיצד פועלות אפליקציות תשלום בנקאיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה