בפוסט הראשון בסדרה הצגתי סוגיות כלכליות וסוגיות אחרות בזוגיות בפרק ב'.
בפוסט השני בסדרה התמקדתי בהתנהלות כלכלית שוטפת.
בפוסט זה אעסוק בשאלה של נכסים כלכליים שנצברו לפני תחילת פרק ב'.
הדילמות הבסיסיות
מהי מידת השיתוף של הנכסים הכלכליים שנצברו על ידי כל אחד מבני הזוג לפני פרק ב'?
מידת השיתוף תלויה במספר גורמים שאציין כמה מהם:
1. העדפה אישית של שיתוף או חוסר שיתוף של נכסים כלכליים.
2. עומק הקשר
אני מניח שככל שעובר זמן רב יותר עם קשר יציב וטוב עשוי הרצון לשתף נכסים להיות גדול יותר.
כשיש מצב של זוגיות שמקווים שתימשך לכל החיים סביר שיהיה רצון לשתף נכסים בדומה לשיתוף בפרק א'.
3. האם יש ילדים ואולי גם נכדים מפרק א'?
אם יש ילדים, יתכן שיהיה רצון להעביר אליהם חלק מהנכסים בעתיד.
אם יש ילדים רק לאחד מבני הזוג, יש אי-סימטריה שעשויה להשפיע על הרצון לשתף. יהיו מקרים שהיא לא תשפיע.
4. פער גדול בשווי הנכסים הפיננסיים שצבר כל אחד מבני הזוג
במצב של פער גדול עלולה להיות נטיה של זה שצבר יותר נכסים לא לשתף את הנכסים או לשתף חלק מהנכסים.
מה קורה כשאחד מבני הזוג הולך לעולמו?
אם לא הוגדר שום דבר באופן פורמלי, לא בטוח שחלוקת הרכוש שצבר הנפטר או שצברה הנפטרת תתאים לרצונו או לרצונה.
סביר להניח שבן הזוג או בת הזוג יוגדרו כידוע בציבור או ידועה בציבור.
יתכן שיהיו ויכוחים משפטיים ואחרים בין ילדים מפרק א' לבין בן הזוג או בת הזוג מפרק ב' האם אכן מדובר בידוע בציבור או ידועה בציבור.
יתכן שבן או בת הזוג יירש או תירש רכוש גם אם לא זו הייתה כוונת הנפטר או הנפטרת.
יתכן שבן או בת הזוג לא יירש או לא תירש רכוש גם אם הנפטר או הנפטרת רצו שהיא תירש או הוא יירש.
בסוגיה של פטירה והעברת נכסים אחריה אדון בפוסט יעודי.
כאן אני רק מעלה את הצורך במודעות לשיתוף הנכסים בתחילת התיצבות הקשר כקשר קבוע בהקשר רחב יותר מפטירה.
מה קורה אם וכאשר בני הזוג מחליטים להיפרד?
כפי שצוין בפוסט הראשון בסדרה, צריך להביא בחשבון שגם פרק ב' לא ימשך עד שהמוות יפריד ביניהם. אם נעשה שיתוף נכסים, הנכסים ששותפו עשויים להתחלק בין בני הזוג לאו דווקא באופן שהם חשבו עליו.
פיתרון הדילמות
הפיתרון הוא הגדרה פורמלית של מידת השיתוף של הנכסים.
אמצעי שכיח הוא הסכם ממון.
נדרשים גם אמצעים פורמליים נוספים בהם אדון בפוסט העוסק בפטירה של אחד מבני הזוג.
הערה
אינני משפטן ולכן איני יכול לדון לעומק בנושא של הסכם ממון. משפטן אמר לי שגם הסכם ממון אינו מבטיח ב-100% את חלוקת הרכוש הרצויה.
מהניסיון ומה-Common Sense שלי כמי שחתם הסכמים להשכרת דירה ולהעסקתי כיועץ עצמאי, אני יכול להגיד שהגורם הכי חשוב הוא האדם שאיתו חותמים הסכם.
כשמדובר באדם שאפשר לסמוך עליו כמעט בודאות ההסכם בא לענות בעיקר על מצבי קיצון שהם לא בשליטתו.
כשמדובר באדם שאי אפשר לסמוך עליו יתכן שגם ההסכם הטוב ביותר לא יספיק.
דוגמה קיצונית בעבודתי היא עבודה כעצמאי בחברת אנליסטים בינלאומית בנושאי טכנולוגיית המידע.
היכרתי את מנהל הסניף הישראלי ועבדתי ללא הסכם חתום. לא היו בעיות עד שיום אחד הוא הודיע לי שהוא עוזב את החברה משום שהחברה נרכשה על ידי חברת אנליסטים בינלאומית גדולה יותר.
עם החברה החדשה הייתה בעיה, אבל שום הסכם חתום לא היה עוזר לי. החברה טענה שהיא לא מעסיקה יועצים עצמאיים כמדיניות ואחרי תקופה קצרה הסתיימה העסקתי בחברה.
הקיצוניות השנייה הייתה חברה שגם איתה עבדתי כ-freelancer וכמעט תמיד לא שילמה בזמן אליו היא התחייבה בהסכם.
זה לא היה עניין אישי. זה קרה גם ליועצים אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה