בפוסט אשליית התוקף: על שועלים קיפודים ובני סמכא נגעתי בתובנות שמציג פרופ' דניאל כהנמן בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" ביחס למגבלות האינהרנטיות של תחזיות עתידיות של מומחים וברי סמכא.
גם בפוסטים אחרים הוא מדבר על הטיות קוגניטיביות המבוססות על חשיבה אינטואיטיבית, למשל: הטיית יצוגיות וקשה להשתחרר מאינטואיציה מטעה: בעית מונטי הול.
 |
| (Paul Meehl (1920-2003. מקור התמונה: English Wikimedia יוצר התמונה: Leslie J. Yonce הרשאה: שימוש הוגן |
פוסט זה מתייחס בעיקר לשאלה: מה מנבא טוב יותר: אינטואיציות או נוסחאות?, כפי שמציג אותה דניאל כהנמן בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט".
המשותף בין הפוסט הזה לפוסט על אשליית התוקף הוא שבשני המקרים מומחים או ברי סמכא פועלים בלא מעט מקרים על פי אינטואיציות.
נוסחאות הן פשוטות ברורות וחד משמעיות. הן נעדרות אינטואיציה.
אז מה מנבא טוב יותר? פרופ' כהנמן טוען שנוסחאות מנבאות טוב יותר.
הוא מסתמך על מחקרים של איש אשכולות בשם פול מיל. כהנמן מגדיר את מיל כאחד הפסיכולוגים הרב-צדדיים ביותר במאה העשרים. מיל לימד באוניברסיטת מינסוטה בחוגים הבאים: פסיכולוגיה, משפטים, פסיכיאטריה, נוירולוגיה ופילוסופיה.
Meehl היה "מבקר נחרץ של טענות ריקות בפסיכולוגיה קלינית", אבל הוא היה גם מטפל בפסיכואנליזה.
המחקרים של Meehl ומחקרים שנעשו בעקבותיהם
בספרו , Clinical vs. Statistical Prediction: A theoretical Analysis and a Review of the Evidence, מיל סקר תוצאות של 20 מחקרים שערך. במחקרים השווה בין רשמים סובייקטיביים של אנשי מקצוע מיומנים לבין ניבויים סטטיסטיים.
השורה התחתונה היא שבאופן עקבי לא היה אף מחקר בו האינטואיציה ניבאה טוב יותר מניבויים סטטיסטיים.
ב-60% מהניסויים הניבויים הסטיסטיים היו טובים יותר באופן מובהק.
זה קרה גם כשהנוסחאות התבססו על מידע חלקי בעוד המומחים קיבלו מידע מלא.
המחקרים של מיל עוררו סערה גדולה בקרב פסיכולוגים קליניים שחלקו עליהם, אבל בכל המחקרים הרבים שנערכו אחרי המחקרים של מיל היו ממצאים דומים.
גם כשהניבוי היה שווה או דומה באיכותו יש יתרון לניבויים הסטטיסטיים משום שהעלות שלהם זולה יותר.
30 שנים אחרי פרסום ספרו כתב מיל (כהנמן מוסיף "בגאווה מוצדקת"): "אין במדעי החברה מחלוקת שהניבה גוף כה רחב של מחקרים שונים במהותם, שממצאיהם היו באותו כיוון כל כך אחיד".
נושאי המחקרים
נושאי המחקרים של מיל ושל אחרים היו מגוונים. בכולם הושוו ניבויים סטטיסטיים מבוססי נוסחאות לנבויים קליניים סובייקטיביים של מומחים.
בפסקה זו אביא כמה דוגמאות לנושאים של מחקרים:
1. ניבוי ציוני סטודנטים (מיל)
יועצים מיומנים ניבאו את ציוניהם של סטודנטים אחרי שנת הלימודים הראשונה.
הם ביצעו ראיון של 45 דקות עם כל סטודנט ובנוסף קיבלו ציונים בבית ספר תיכון, הצגה עצמית בת ארבעה עמודים ועוד.
האלגוריתם הסטטיסטי הסתמך רק על חלק מהנתונים הללו.
2. פשיעה חוזרת, הפרת תנאי שחרור מוקדם (מיל)
מתכונת דומה לניסוי הקודם.
3. חוקרים אחרים: משתנים רפואיים כמו תוחלת חיים של חולי סרטן, משכי אשפוז בבתי חולים, אבחנות מחלות לב, מוות בעריסה ועוד.
4. חוקרים אחרים: התנהגות אלימה, התאמת הורים מאמצים, הערכת מצגות מדעיות, המנצחים בתחרוייות ספורט, מחירים עתידיים של יינות, הערכת טיב ההזוגיות בנישואים (מדד סטטיסטי פשטני של מספר הפעמים שקיימו יחסי מין בהשוואה למספר המריבות) ועוד.
השלכות על כלכלת המשפחה
להלן רשימה חלקית של השלכות. יתכן שתוכלו לחשוב על דוגמאות נוספות בעצמכם.
1. ראיונות כמרואיינים
הכרת ההטיות הקוגניטיביות של המראיינים עשויה לשפר את הסיכויים שלכם להתקבל לעבודה או ללימודים.
מי שמכיר את ההטיות יציג את עצמו אחרת ממי שלא מכיר אותן. לפעמים זה יהיה נכון לקחת קורס הכנה לראיון.
2. ראיונות כמראיינים
חשוב להכיר את המגבלות וההטיות הקוגניטיביות שלכם על מנת להקטין את השפעתן.
3. קורות חיים
כדאי להתאים אותם לדרישות התפקיד ובנוסף לכך להתאים אותן למה שיביא את הקוראים המוטים קוגניטיבית להעדיף אתכם בהשוואה לאחרים.
אני לא ממליץ לשקר ולתאר קורות חיים מושלמים. מניסיוני הרב כקורא קורות חיים וכמגיש קורות חיים למדתי שזה רק מזיק.
רצוי להדגיש דברים רלוונטיים ודברים שעשויים להרשים את הקורא המומחה.
4. מכירה
כל עצמאי רוצה או נאלץ בעל כורחו למכור ולשווק את מרכולתו.
גם שכיר עשוי להידרש לעשות זאת כלפי מנהלים ועמיתים במקום עבודתו וגם כלפי אחרים.
כשעושים זאת מול אנשים החושבים את עצמם למומחים רצוי להיות מודע להטיות שלהם.
5. לקחת בערבון מוגבל אינטואיציות של בעלי מקצועות כלכליים.
לעומת זאת להתייחס בכובד ראש להמלצות שלהם המבוססות על נתונים.
הזווית האישית שלי
1. עבודת ה-Master שלי בפסיכולוגיה (ומאמר עליה שפרסמנו ב"מגמות" המנחה שלי ואני) תומכת בטענות שמעלה כהנמן בספרו בעקבות Meehil. מדובר בעבודה שנעשתה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. העבודה עסקה בניבוי ציונים של סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים על פי ציוני מגן לבחינות בגרות (אינטואיטיבי) וציוני בחינות בגרות (נוסחתי). הממצא המרכזי הוא שציוני בחינות בגרות מנבאים טוב יותר הצלחה בלימודים באוניברסיטה.
ציוני הבחינות הפסיכומטריות (נוסחתי) ניבאו טוב יותר מציוני הבגרות באותה תקופה (חציו של ציון על פי אינטואיציה של מורים וחציו נוסחתי).
2. אנקדוטה קטנה.
בשנים הראשונות שלמדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, היו בחוג שני "כוכבים" שעבדו ביחד עמוס טברסקי ודניאל כהנמן.
הם פיתחו תפיסה חדשה של מקבל החלטות לא רציונלי ועסקו בהטיות קוגניטיביות.
כהנמן קיבל פרס נובל לכלכלה. טברסקי לא קיבל ביחד איתו את הפרס רק משום שנפטר כמה שנים לפני קבלת הפרס. הכללים הם שמי שנפטר אינו מקבל פרס נובל.
רוב הסטודנטים רצו להתקבל למגמה קלינית בתואר השני. הקבלה הסתמכה במידה רבה על ראיונות.
את מה שכותב כהנמן בספרו הבין טברסקי כבר אז. במסדרונות החוג סופר סיפור, על פיו פרופ' טברסקי אמר שהראיונות לקבלה למגמה קלינית דומים להכנת פתקים עם שמות המועמדים וזריקתם אל גרם מדרגות. הקבלה למגמה נקבעת על פי המדרגה שעליה נופל הפתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה