קשירת הצרכן (Binding)

בפוסט קודם הסברתי מדוע לא הייתי צריך להחליף מיד ספק סלולרי, כאשר הספקים החדשים גולן טלקום והוט מובייל נכנסו לשוק והציעו מחירים זולים יותר מהספקים הוותיקים.

עכשיו, השתנו דפוסי הפעילות הסלולרית שלי (העלויות בחבילה הישנה  שלי עלו משמעותית בגלל השינוי בדפוסי הפעילות וגם הספקים החדשים הוזילו את מחירי שירותיהם וייצבו את תהליכי העבודה ורמת השרות מול לקוחותיהם) והגיע הזמן להחליף ספק.

החלטתי לעבור מאורנג' לגולן טלקום. תהליך המעבר התחיל להתבצע אתמול בערב. תהליך המעבר היה חלק למעט כ 18 שעות, בהן הייתי מנותק מטלפון סלולרי.

18 שעות אלה הביאו אותי לכתוב פוסט זה. הבוקר בוטלה פגישת עבודה שלי בעיר אחרת. מי שארגן את הפגישה הודיע באמצעות הודעת SMS על ביטולה. כמובן שלא קיבלתי אותה.

היות שהודעתי באמצעות דוא"ל שלא אהיה זמין טלפונית, נשלחה אלי גם הודעת דוא"ל. הודעת הדוא"ל הגיע אלי דקות ספורות,לאחר שכבר יצאתי מהבית.  

מדוע הייתי מנותק?

 הספקים הוותיקים הגדירו את המכשירים הסלולריים, כך שלא ניתן להפעילם באמצעות כרטיס SIM של ספק אחר. החוק אינו מאפשר להם לעשות זאת. החל משנת 2011 במרבית הטלפונים (או בכולם) אין הגדרה כזו. טלפונים משנות ייצור קודמות ננעלו כך, בטרם נאסר לעשות זאת.

חובה עליהם לשחרר נעילה זו, כמענה לפנייה טלפונית של לקוח, מבלי שהלקוח ייאלץ לבוא למרכז שרות של הספק.

אין לי טענות כלפי הטיפול האדיב של חברת אורנג' בפנייתי הטלפונית. החברה גם ביצעה את שחרור הנעילה מפני כרטיסי SIM זרים, תוך פחות מ 24 שעות (פרק הזמן המקסימלי בו היא חייבת לעשות זאת).  לטענתם פרק הזמן הנדרש נובע מהצורך לייצור קשר עם ייצרן הטלפון על מנת שיבצע פעולה המהווה חלק משחרור הנעילה. 

שורש הבעיה הוא בעצם הנעילה במקרה זה או בפעולות אחרות של ספקים שונים בתחומי עיסוק שונים הנקראות Binding או Vendor Lock In. 

מה זה Binding או Vendor Lock In?    

כמי שעסק שנים ארוכות בטכנולוגיית המידע נתקלתי פעמים רבות בניסיונות לכבול את הצרכן הארגוני ליצרן או ספק. כבילת הספק נעשתה באמצעות תלויות בין מוצרים.

התלויות עשויות להיות עסקיות: למשל: מכירת דפדפן של מיקרוסופט כחלק מובנה במערכת ההפעלה ללא תוספת עלות כספית.  במקרה זה הנחת היצרן היא, שמשתמשים רבים יתרגלו למוצר שמגיע עם חבילת מוצרים גדולה יותר ולא יבחנו חלופות אחרות. 

במקרה של הדפדפן ומערכת ההפעלה האיחוד האירופי התנגד נמרצות לפעולת Binding זו. 

תלות חמורה יותר היא תלות טכנולוגית ביו מוצרים במטרה לנעול לקוח המעוניין במוצר אחד של חברה לרכוש מוצר אחר של אותה חברה ולמנוע תחרות אמיתית של יצרנים אחרים.

דוגמאות בולטת היא שוב חברת מיקרוסופט שיצרה סינרגיה טכנולוגית בין מערכת ההפעלה חלונות לבין החבילה היישומית שלה Office.

עניין זה התגלגל לפתחו של בית משפט בארה"ב, כשאחת החלופות שהועלו לחייב את החברה להתפצל לשתי חברות: אחת של מערכות הפעלה והאחרת של מערכות יישומיות.

בסופו של דבר בית המשפט לא קיבל את הבקשה לפיצול החברה.

דוגמה בולטת עוד יותר היא חברת אפל. אם אתה רוצה להשתמש במכשיר שייצרה החברה, למשל: iPhone, אתה חייב גם להשתמש במערכת ההפעלה של החברה ובמוצרי תוכנה נוספים של החברה.

הגישה המנוגדת לגישת קשירת הלקוח היא קוד פתוח. בתיאור קצת פשטני, המודל העסקי מבוסס על הענקת מוצר התוכנה בחינם וגביית תשלום על שרותים סביבו. 

למה גורם Vendor Lock In?

במקרים רבים הוא כובל את הלקוח ליצרן או לספק ומונע תחרות חופשית. בהיעדר תחרות כזו המחירים שישלם הלקוח יהיו גבוהים יותר.

איזה ספקים מנסים לכבול את הלקוחות?

ספקים רבים בתחומים רבים מנסים לכבול את הלקוחות באמצעים, כגון:

• תקופת התחייבות שאי-עמידה בה כרוכה בקנס גבוה  
• קשירה בין מוצר או שרות אחד למוצר או שרות אחר, כך שלפחות לכאורה החבילה המשולבת זולה יותר. 
• הטבה ברכישת מכשיר בתנאי שצורכים גם את השרות הנלווה אליו (רכישת טלפון מספק סלולרי מוזילה עלויות שרות, רכישת ביטוח למכונת כביסה או מקרר המוזיל מחיר רכישה וכיו"ב)

ספקי הסלולר אינם יוצאים מכלל זה. תקופת התחייבות ארוכה הייתה אמצעי בולט כזה בתחום הסלולר.

מה כדאי לצרכן לעשות?

1. ראשית, כדאי לזהות את המצבים בהם מנסים לכבול אתכם לספק או יצרן. 

2. לאחר הזיהוי להעריך האם בכל זאת כדאי להתקשר עם אותו ספק.

3. אם בכל זאת מתקשרים עם הספק, לבחון האם יש אפשרות להקטין את ה Binding ללא תוספת עלות משמעותית.

4. אם אפשר להקטין את התלות לעשות  זאת.

במקרה של נעילה מפני שימוש בכרטיס SIM זר יש פתרון פשוט וחינמי, שאני ממליץ להשתמש בו:

1. גם אם אינכם חושבים להחליף ספק או אינכם להחליף ספק בעתיד הקרוב, בדקו האם המכשיר שלכם חסום או לא.

2. טכניקת הבדיקה פשוטה: החליפו את כרטיס ה SIM שלכם בכרטיס SIM של לקוח של חברה אחרת. אם המכשיר פועל הוא אינו חסום. אם אינו פועל הוא חסום.

3. אם הוא חסום התקשרו לספק הסלולר שלכם ובקשו לשחרר את החסימה.

4. הספק מחויב לעשות זאת תוך 24 שעות.

5. הקטנתם את התלות בספק.

נ.ב.

הספק יתעניין מדוע אתם מבקשים זאת? הוא חושש מנטישה. ייתכן שגם יציע לכם תנאים משופרים.

  

ביטוח סיעודי קיבוצי - אנטומיה של כישלון ידוע מראש

על פי העיתון כלכליסט, הממונה על שוק ההון במשרד האוצר פרופ' עודד שריג, עומד לבצע רפורמה בנושא ביטוח סיעודי. הרפורמה תרע באופן משמעותי את התנאים של מבוטחים, שרכשו את הביטוח הסיעודי, באמצעות מקום עבודתם ושלמו עליו עשרות אלפי שקלים במשך שנים ארוכות. על פי העיתון חלופה זו היא הרע במיעוטו.  בחלופות אחרות הם עלולים לא לקבל תמורה כלשהי עבור הביטוח הנ"ל.

אם תשולם התמורה למבוטחים הסיעודיים על פי הפוליסה, קיים חשש להתמוטטות חברות ביטוח, בגלל ההפסדים הגבוהים שייגרמו להם.

כיצד הגענו למצב כזה?

ביטוח קיבוצי או ביטוח קבוצתי הוא הרבה יותר זול מביטוח של יחיד. חברת הביטוח מעוניינת במספר רב של לקוחות, שמביא מקום עבודה גדול. מספר גדול של עובדים מבוטחים מגדיל את ההכנסות. בשנים הראשונות מספר המבוטחים הנזקקים לסיעוד קטן ולכן גם  סכום הכסף  שתובעים מחברת הביטוח הוא זניח. עם הזמן ועם הגיל העולה של המבוטחים, גדל היקף התביעות.

מראש ברור לגמרי שביטוח כזה בתעריפים כאלה אינו כדאי כלכלית לחברות הביטוח. לא לחינם הן גובות תעריפים גבוהים בהרבה ממבוטחים, שאינם חלק מקבוצה.  השאלה היא רק מי יממן בעתיד הרחוק את ההפסדים: חברת הביטוח, המדינה או המבוטחים האחרים, שאינם מבוטחים בביטוח קיבוצי.

נכון תוחלת החיים עלתה ואיתה גם מספר החולים הסיעודיים. חלקם חולים, שהיותם סיעודיים נובע ממחלות הגורמות למגבלות שכליות ולא ממחלות גופניות ולכן תוחלת החיים שלהם כחולים סיעודיים ארוכה יותר. אין די בגורם זה, שלא בהכרח ניתן היה לחזותו מראש, להסביר ולהצדיק תעריפים כל כך נמוכים. 

מי אשם?

במצב שנוצר יש שלושה אשמים שיתוארו להלן בסדר אחריות יורד (מהאחראי ביותר לאחראי פחות): 

1. הרגולטור, כלומר: הממונים על הביטוח במשרד האוצר בתקופה שבה אושרו ביטוחים כאלה ובתקופות הארוכות שנמכרו ביטוחים כאלה. זה הגורם שתפקידו הוא לא לאשר תוכניות כאלה, שהסיכון שיובילו להפסדים הוא גבוה. 

2. חברות הביטוח שהיו מוכנות לעשות הכל על מנת להגדיל את מספר לקוחותיהן ואת גובה התשלומים שלהם, גם במחיר של סיכונים גדולים בעתיד.

3. המבוטחים, שהתפתו לקבל ארוחות חינם. כבר למדנו: אין ארוחות חינם.

האם מדובר בתבנית חוזרת (Pattern)? 

בעולם טכנולוגית המידע שבו "ביליתי" שנים ארוכות מהקריירה המקצועית שלי, קיים מושג של Patterns. מדברים על:

 Design Patterns, Enterprise Integration Patterns,

Service Oriented Patterns וכדומה.  

הרעיון של Patterns הוא שמגדירים ומתארים בעיה ברמה מופשטת. ההגדרה והתיאור המופשט הם תבנית. לבעיה מוצאים ומציגים פתרון    כך שה Pattern או בעברית תבנית כולל: שם, תיאור מופשט של בעיה ותיאור של פתרון. 

כאשר מפתחים תוכנה ניתן לזהות צורך בתבנית כזו. ברגע שזיהינו תבנית כזו, הנדרשת להיות חלק מהתוכנה, ניתן  להגדיר אותה כחלק מהמערכת. יש לנו פתרון ברמה המופשטת. נשאר רק לצקת לתבנית את התכנים הספציפיים של המערכת העשויים להיות במגוון גדול של תחומים: מערכות ציבוריות, מערכות בנקאיות, מערכות טלקום, מערכות ביטוח וכיו"ב. 

העובדה שזיהינו Patterns  ידועים ופתורים, עשויה לחסוך לנו עבודה וזמן.

נדמה לי שגם הנושא של ביטוח סיעודי קיבוצי במדינת ישראל, הוא מקרה פרטי של Pattern.

תיאור ה Pattern:

• בונים ומוכרים מוצר לטווח זמן ארוך שמחירו זול מדי 
• הלקוחות מתפתים וקונים את המוצר
• בהתחלה הגורם המוכר את המוצר מרוויח והקונים מרוויחים משום שהם משלמים פחות   
• בשלב מסוים נוצר משבר, משום שהסיכונים לא נלקחו בחשבון או שבחרו להתעלם מהם
• הפתרון למשבר הוא פגיעה בחלק או כל הגורמים (למשל: אי-עמידה בהבטחות חוזיות)
• מישהו משלם את המחיר: המוכר או הקונה או גורם שלישי. אין הכרח שיהיה רק גורם אחד שמשלם את המחיר.
• 
  

דוגמאות ל Pattern כזה

• קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הגרעוניות בישראל

למבוטחים הוצעו תנאים טובים מדי. נוצר גרעון אקטוארי ענק. גובהו הושפע גם מעליית תוחלת החיים. בעקבות המשבר הולאמו קרנות הפנסיה והעובדים נאלצו לוותר על חלק מהזכויות שהגיעו להם. נסגרה הצטרפות של מבוטחים חדשים לתוכנית הטובה מדי.

• ביטוחי המנהלים עם מקדם המרה מובטח בישראל

הפוסט שאליו מקושרת כותרת Bullet זה, מסביר את העניין בפירוט. תמצית העניין היא הבטחה חוזית של יחס בין הצבירה הפנסיונית לגובה הפנסיה (מקדם ההמרה). ההבטחה היא לעשרות שנים קדימה. עלייה בתוחלת החיים מעבר למצופה גרמה לציפייה להפסדים של חברות הביטוח. על  מנת למנוע זאת או להקטין את הנזק, הממונה על שוק ההון לא יאפשר מצטרפים חדשים שאינם בגיל מבוגר להצטרף עם מקדם המרה מובטח מראש.

• משבר מניות הבנקים בשנת 1983 בישראל

ראשי רוב הבנקים תיאמו ביניהם וויסות שערי המניות באמצעות הזרמת כספים לרכישת המניות של עצמם. המניות עלו והציבור רכש אותן ונהנה מהרווחים, עד המשבר. תוצאות המשבר (שלא במישור הפלילי נגד ראשי הבנקים שעברו על החוק) היו הלאמת הבנקים והקטנת הנזקים לציבור המשקיעים מקופת המדינה. 

• "תספורות" אגח"ים של חברות בפירמידת חברות בישראל

ראו גם משחק פירמידה באלבניה בהמשך. משקיעים פרטיים ולפעמים גם גורמים מוסדיים רוכשים אגרות חוב של חברה השייכת לטייקון. הם מסתמכים על היציבות הכלכלית לכאורה של החברות השייכות לו ועל שמו הטוב. האג"ח עולה והמשקיעים מרוויחים. הבעלים ומקורביו מרוויחים (לא פעם המקורבים משובצים במשרות ניהוליות בשכר גבוה). כשיש משבר, מסתבר שאולי חברות אחרות באותה קבוצת חברות הן רווחיות ויציבות, אבל לא החברה הזו. מסתבר גם שחוקית לא בהכרח הבעלים מחויב להחזיר להם את הכסף מכיסו הפרטי ו/או מרווחי חברות אחרות שבבעלותו. 

• תלמידי הישיבה החרדים בישראל

להסבר מפורט קראו את מיתוס 2 בפוסט קודם. מספר תלמידי הישיבה הצעירים והבריאים שאינם עובדים הולך וגדל. סך הקצבאות וההטבות (הישירות והעקיפות), שהם מקבלים הולך וגדל. יש רק שתי שאלות:

1. מתי יתרחש המשבר?

2. מי ישלם את המחיר? נדמה לי שהמשפחות החרדיות יהיו בין אלה שישלמו את המחיר. ספק אם גם העסקנים והרבנים שדוחפים אותם לא לעבוד, ישלמו מחיר משמעותי.   

• משבר הסאבפריים בארצות הברית

לא רק בישראל (ובאלבניה) גם בארצות-הברית. אמנם אותם מקבלי משכנתאות, שאינם יכולים להחזירן, שילמו ריבית גבוהה יותר מאחרים על המשכנתאות, אבל אל תטעו: הם שילמו ריבית נמוכה מכפי שהיו צריכים לשלם. 

אם מתקיימת ההנחה, שמחירי הדירות יעלו כל הזמן, זה מודל כלכלי מצוין. אנשים שלא היו יכולים לקבל משכנתה בגלל חוסר יכולת החזר מקבלים משכנתה. הם מוכרים את הדירה ברווח ומעבירים את המשכנתה לדירה גדולה יותר.

המשבר נוצר כשמחירי הדירות ירדו. הלווים חסרי יכולת ההחזר החזיקו בדירות, שערכן ירד מתחת לגובה המשכנתה ששילמו.

את המחיר שילמו המשפחות שלקחו משכנתה, חלק מהבנקים וגם ממשלת ארצות-הברית שתמכה בהם כספית למניעת קריסתם.

• משחק פירמידה באלבניה

כלכלת אלבניה לא הייתה רחוקה מקריסה בגלל הפירמידה. חברה מסחרית ביקשה מאנשים להצטרף באמצעות הזמנת חבריהם. כל מצטרף קיבל רשימה שלאנשים הראשונים היה אמור לשלם סכומי כסף באמצעות החברה. היה עליו למצוא מספר קטן של מצטרפים שהוא מביא. כשאלה שילמו, שמו התקדם בהיררכיה. לאחר שגם הם הביאו מספר קטן של מצטרפים עלה עוד מדרגה וכן הלאה עד שהגיע לראש הרשימה ואז הוא צפוי להחזיר את ההשקעה ולהכפיל אותה פי כמה.

כל אחד חושב שהוא יוכל להביא 5 או 10 מצטרפים חדשים. כל אחד חושב שגם המצטרפים שיביא יביאו מצטרפים משלהם, כך שלכאורה אין סיכון וההשקעה הקטנה תוחזר ברווח גדול. 

התרמית כאן היא שמהר מאד ייגמרו המצטרפים משום שכמויות המצטרפים הנדרשות גדלות בקצב מהיר.

למי שיש סיכון מזערי זו החברה הגובה עמלה על כל מצטרף.

כשהתברר שהרבה אנשים הפסידו את כספם נוצר משבר. 

האם כולם משלמים את המחיר במידה שווה?

התשובה כמובן שלילית. האזרח הקטן הוא זה שמשלם את המחיר הגבוה ביותר.

אם מדובר בטייקון, הוא עשוי למצוא מראש את הדרך החוקית להפרדתו מהחובות של החברות הבעייתיות בקבוצת החברות שלו.

אם מדובר בבנק או חברת ביטוח, שלטונות המדינה יחששו מההשלכות של איבוד יציבותו וישלמו חלקים מחובו.

הסיכוי, שהמדינה או הבנק או חברת הביטוח יישאו באחריות להפסדים של האזרח הקטן, אף הוא קטן.

המסקנה היא, שעל אף שמקומנו (האזרחים הפשוטים) בהיררכיית האחראים הוא הנמוך ביותר, אסור לנו להתפתות לעסקאות טובות מדי, שמאחוריהן מסתתר סיכון רב. 

ככל שמשך הזמן של העסקה ארוך יותר כך גם הסיכון גדול יותר.

האם רק מי שמצבו הכספי רעוע זקוק לאימון וייעוץ בכלכלת המשפחה?

רבים חושבים שרק משפחות שמצבן הכלכלי גרוע עשויות להפיק תועלת אמיתית מאימון וייעוץ בכלכלת המשפחה. 

טענה זו רחוקה מהמציאות. לא מעט משפחות, שמצבן נתפס כטוב עשויות להפיק תועלת רבה מתהליך כזה. בפוסט זה אציג מספר דוגמאות למשפחות שמצבן הכלכלי טוב (אבל...) ויכולות להפיק תועלת רבה מייעוץ בכלכלת המשפחה.

1. אריאלה התקשרה אליך

או שסתם זכית בסכום גדול בהגרלה של הלוטו או של הטוטו. אין ספק שלאחר הזכייה, מצבה הכלכלי של משפחת הזוכה טוב. חכו שנה, שנתיים, כדי לראות שמשפחות רבות, שזכו בפרסים גבוהים מאבדות את כל או רוב רכושן ונקלעות למצב כלכלי קשה.

מה התרחש?

המשפחה שזכתה בהגרלה בסכום כספי גבוה העריכה את מצבה הכלכלי כטוב הרבה יותר ממה שהוא היה באמת, לפיכך הוציאה הוצאות כספיות מופרזות (מכוניות מפוארות, קניות, נסיעות לטיולים ונופשים, מתנות כספיות לקרובים וחברים וכיו"ב). לפעמים זה לווה גם בהקטנת הכנסות, משום שהזוכה החליט, שאפשר כבר להפסיק לעבוד.   
כמו בדור השני או השלישי של משפחות שהתעשרו, גם אצל הזוכים בהגרלה, מה שבא בקלות הולך בקלות.

כיצד היה עוזר תהליך ייעוץ ואימון?

הצגת התמונה הכוללת הייתה חוסכת אשליות למשפחה. שליטה בהוצאות והפניית חלק מכספי הזכייה לחיסכון או להשקעה הייתה מבטיחה שיפור במצבה הכלכלי של המשפחה.

2. הייטק 

רווק איש היי-טק המתקרב לגיל 30 והכנסתו מעבודה היא כ 25,000 ש"ח לחודש. אין אוברדרפט. אין הלוואות או חובות. אין גם חסכונות. את קרן ההשתלמות פדה לצורך מימון נסיעה בחו"ל.
החיים יפים: שוכר דירה יקרה, נוסע פעמיים-שלוש בשנה לחו"ל (לא כולל כמה גיחות נופש לחו"ל בסופי שבוע), יומיום ארוחות במסעדות טובות, בערבים גם ביקורים בפאבים ובמסיבות.  

מבט לתסריט עתידי אפשרי: שנתיים אחרי זה נישא לבחירת ליבו. נולדים ילדים. חמש שנים אחרי זה מפוטר מעבודתו כי החברה בקשיים.
לאחר חצי שנה של אבטלה מוצא עבודה חדשה. השכר נמוך יותר
כ 20,000 ש"ח. 
לאחר חמש שנים מפוטר שוב שלא באשמתו (בהיי-טק מקומות עבודה לא יציבים). הפעם כבר אינו מוצא עבודה כי הוא מעל לגיל 40. 

מדי פעם הוא מוצא עבודות מזדמנות בשכר נמוך, עד שלאחר כמה שנים מוצא עבודה פקידותית קבועה בשכר זעום. 

המשפחה נקלעת למצב כלכלי קשה והחובות תופחים והולכים. 

מה התרחש?
למרות שהמצב הכלכלי היה טוב, לא נצפו תסריטים עתידיים טובים פחות מבחינה כלכלית. כתוצאה מכך איש ההי-טק חי ברמת חיים גבוהה ולא נערך לתסריטים אלה. כשהם התרחשו כלכלת המשפחה קרסה. 

כיצד היה עוזר תהליך ייעוץ ואימון?
תסריט מעין זה אינו חריג אצל עובדי היי-טק. האפשרות של התרחשותו הייתה עולה לדיון. 
ללא הורדה משמעותית של רמת החיים, ניתן היה לחסוך כל חודש, למשל סכום פעוט (יחסית לגובה המשכורת) של 5,000 ש"ח. אחרי שנתיים היו מצטברים 120,000 ש"ח. בהשקעה נבונה היו גם מניבים תשואות. 

עם הנישואים ועד הולדת ילדים ניתן היה בקלות להעלות את רמת החיסכון: משק ביית אחד עם שתי משכורות. גם זה ללא ירידה משמעותית ברמת החיים. סכום חיסכון חודשי של כ 7,000 ש"ח לחודש היה מצטבר ביחד עם החיסכון הקודם ליותר מ 200,000 ש"ח.
תוסיפו לזה גם את קרן ההשתלמות, שלא הייתה מנוצלת לנסיעה לחו"ל והגעתם לסכום חיסכון נכבד, שהיה עומד לרשות המשפחה בעת צרה (ובהשקעה נבונה גם גדל). 

בחרתי במתכוון בתסריט של חיסכון צנוע. אפשר לבחון גם תסריט של חיסכון חודשי של 10,000 ש"ח במחיר ירידה מסוימת ברמת החיים.

עוד שאלה קטנה: מה היה קורה לו היה פונה לייעוץ ואימון כלכלי בגיל עשרים וחמש?  
תסריט אפשרי: החיסכון שהיה נצבר היה משמש לרכישת דירה בפריפריה (נניח באר-שבע או חדרה). דמי השכירות היו  מכסים את מרבית המשכנתה לעשר שנים. בגיל 35 הייתה עומדת לרשותו דירה ללא משכנתה, המניבה הכנסות. 

3. עבודה ושחיקה
לפני כמה  עשרות שנים הכרתי אדם שעבד בעבודה מרתקת בחזית הטכנולוגיה. הוא עזב אותה לטובת עבודה משעממת (לטעמו) במפעל משפחתי. כשנשאל איך העבודה החדשה? ענה: יש רגע אחד של סיפוק בכל חודש. הרגע בו אני מסתכל על תלוש המשכורת.
אותו אדם אינו היחידי, שעובד רק עבור הכסף שהוא מרוויח.

יש אנשים הממלאים את אותו תפקיד במשך שנים ארוכות עלולים לסבול  משחיקה. התוצאה זהה: העבודה כבר לא מעניינת.

כאשר אין תחושה של סיפוק, עשייה או תרומה, טבעי לרצות לצבור מספיק כסף ונכסים על מנת לפרוש מהעבודה מוקדם ככל האפשר. לאחר הפרישה יש זמן לעסוק בתחביבים המעניינים את אותו אדם. חישוב מהיר עשוי להראות למשפחה שלא ניתן לפרוש וצריך להמשיך לעבוד, משום שאין מספיק נכסים כספיים.

מה התרחש? 
בלא מעט מקרים לא חסכה המשפחה מספיק כסף או השקיעה את הכסף באופן רחוק מהאופטימלי. כתוצאה מכך חייבים להמשיך לעבוד על מנת שיהיה מספיק כסף לכסות את ההוצאות השוטפות.

כיצד היה עוזר תהליך ייעוץ ואימון?
במהלך התהליך היה מתברר כי אחת המטרות היא הפסקת עבודה. ניתוח וכימות המשמעויות הכלכליות של מטרה זו, היה עשוי להוביל לצבירת נכסים כספיים לתמיכה במימוש מטרה זו. הסכומים שהיו מצטברים היו עשויים לקצר את הסבל או השעמום שבעבודה.

אין להוציא מכלל אפשרות, שהייתה צצה חלופה לעבודה אחרת מעניינת יותר וגורמת לסיפוק, שגם מניבה הכנסה ראויה.

4. גמלאים או כמעט גמלאים
אנשים שנשחקו מעבודה (ראה 3 לעיל), כמו גם אנשים אחרים, ניצבים בשלב מסוים לפני פרישה לגמלאות או לפני החלטה האם להיענות לתוכנית פרישה מוקדמת לגמלאות. 
בפרישה הם מקבלים מענקי פרישה, מענקים נוספים, תשלום עבור ימי חופשה, ימי מחלה וכיו"ב. 

ההתחלה מעודדת: יש זמן לעשות את כל מה שחלמו. כל חודש נכנסת קצבת הגמלאות לחשבון ומתווספים כספים רבים כמענקי פרישה למיניהם. לאחר שנה, שנתיים, שלוש או ארבע מגלים כי ההוצאות לא קטנו (לפעמים גדלו) וההכנסות הצטמצמו, מענקי הפרישה "נאכלו" והגמלה אינה מספיקה לקיום השוטף. 
מה התרחש? 
ברור שהייתה הערכת יתר של המשאבים הכספיים העומדים לרשות המשפחה. פרטים נוספים אתם מוזמנים לקרוא בפוסטים: 
מוקדם מדי לפרישה מוקדמת מהעבודה 
הכל סיכונים: הסיכונים שמלווים אותנו וההתמודדות אתם 
שינוי ארגוני מהותי מזווית ראיה של העובד.

כיצד היה עוזר תהליך ייעוץ ואימון?
במהלך התהליך, ניתן לצפות את תבנית הקיטון בהכנסות ללא קיטון מקביל בהוצאות, האופיינית לגמלאים רבים. ידיעה מראש הייתה אולי פוסלת אפשרות לפרישה מוקדמת או לפחות מציגה את הקשיים שלאחריה. 
תכנון נבון של השקעת חלק ממענקי הפרישה, שליטה בהוצאות ואולי גם תוספת הכנסות, עשויים היו למנוע את המצב שנוצר. 

השורה התחתונה 
המשותף לכל הדוגמאות לעיל (כמו גם למצבים  אחרים, שלא תוארו בפוסט זה) הוא התנהלות כלכלית שגויה ולא גובה הכנסות נמוך. הפרמטר העיקרי הקובע את מצבה הכלכלי של משפחה הוא ההתנהלות ולא גובה ההכנסה. ישנן גם משפחות שהכנסתן נמוכה ומצבן הכלכלי סביר, משום שהן מתנהלות כיאות.

המסקנה היא שמאימון וייעוץ בכלכלת המשפחה עשויות להפיק תועלת משפחות שהתנהלותן אינה מיטבית ללא קשר לגובה הכנסתן.

שלושה מיתוסים על עצמאים

מיתוס 1: לעצמאי יש חופש לעשות את מה שהוא רוצה

לא נכון

המציאות: עצמאי חייב להשיג הכנסות מעבודתו. ברמת התפקוד היומיומי הוא חייב להתאים את עצמו לצרכים ולרצונות של לקוחותיו. לפעמים הוא נאלץ לבצע עבודות משעממות, לעבוד עם לקוחות בעייתיים או לא נעימים (לרוב מדובר באחוז קטן מהלקוחות, שהם כאלה) ולעבוד בלוחות זמנים קשים עד בלתי אפשריים. 

דוגמה קטנה: לא אחת ראיתי בסופרמרקט נחילי זבובים על פירות וירקות. העובד האחראי עומד ומסתכל ואינו מגרש אותם. לעובד השכיר בסופרמרקט יש חופש לגרש זבובים או לא לגרש אותם.

האם אתם מתארים לעצמכם תופעה דומה אצל בעל דוכן עצמאי בשוק? לבעל הדוכן ברור לגמרי: אם לא יגרש את הזבובים, הלקוחות ילכו לדוכן אחר נטול זבובים ופרנסתו תיפגע. לבעל הדוכן העצמאי אין חופש, הוא חייב לגרש את הזבובים.  

ברמה הפילוסופית, אפשר לטעון כי לעצמאי יש חופש גדול יותר כי הוא בחר בעיסוקו והוא יכול להחליט, אבל גם זה לא נכון במקרים רבים. לא תמיד בוחרים להיות עצמאי ודרגות החופש הן נמוכות, כאשר אין מדובר בעצמאי, שהביקוש לשירותיו או מוצריו אינו עולה על ההיצע. 

נקודות למחשבה:

1. האם עובד שכיר במקום, שאין בו חשש מפיטורים (שירות ציבורי, ועדים חזקים), אינו זה שיש לו את החופש הרב ביותר?

2. האם עצמאי בעל דרגת החופש הגדולה ביותר, אינו מי שמוגדר פורמלית כעצמאי, אלא מי שאינו תלוי בהכנסתו לפרנסתו?

מיתוס 2: עצמאיים מרוויחים יותר משכירים

לא מדויק.

המציאות: נתוני הלמ"ס (נכון לשנת 2010) מראים כי ההכנסה החודשית הממוצעת של משפחה, שבראשה עומד שכיר הייתה 16,693 ש"ח ברוטו ו 13,869 ש"ח נטו.
ההכנסה הממוצעת ברוטו של משקי ביית שבראשם עומד עצמאי הייתה 19,548 ש"ח וההכנסה נטו הייתה 15,313 ש"ח. הפער הוא בסדר גודל של 10% לטובת עצמאים. 

צריך לזכור כי מדובר בממוצע. ברור כי ישנו מספר קטן יחסית של  עצמאיים, שהכנסתם גבוהה בהרבה מהכנסתם של שכירים והם מטים את הממוצע כלפי מעלה. המסקנה היא שכרם של מרבית העצמאיים, אינו גבוה משמעותית משכרם של שכירים.

נקודות למחשבה:

1. איך מתחשבים בחוסר יציבות ההכנסות של עצמאיים לעומת יציבות ההכנסות של שכירים? לעצמאי עשויים להיות מספר חודשים ללא שכר או עם שכר נמוך מאד. 

2. איך מודדים את ההטבות הגלויות של שכירים: הפרשות סוציאליות (פנסיה, קרן השתלמות, דמי הבראה, ביגוד, מתנות לחג, טלפון, רכב)?  הטבות אלו מוערכות בדרך כלל בכשליש עד חצי מהשכר. 

3. איך מודדים את ההטבות החבויות של שכירים (נופשונים, ארוחות, הנחות, ביטוחים קיבוציים, הלוואות בתנאים טובים, מיזוג בקייץ, קירור בחורף וכיו"ב)? 

4. האם להביא בחשבון את זה ששכירים מקבלים דמי אבטלה ועצמאיים לא? 

5. במה דומים עצמאיים לפנסיונרים? לשתי הקבוצות הוצאות קטנות רבות, שחלות עליהן במקום על מקום העבודה (שליחת פקס, צילום מסמך, עטים, ניירות להדפסה, ציוד מחשוב בסיסי, שיחות טלפון וכו').  

מיתוס 3: עצמאיים יכולים לדווח על הוצאות עסקיות אמיתיות ומדומות ועל ידי כך לא לשלם מיסים או לשלם שיעור מזערי של מיסים וכתוצאה מכך להרוויח הרבה יותר משכירים.

לפעמים לא מדויק. לפעמים לא נכון.

המציאות: על מנת לדווח על הוצאות בהיקף רחב צריכות להיות הוצאות כאלה בין אם הן אמיתיות ובין אם אין מדומות. עצמאי לא יכול להתעשר מכך שידווח על קניית מחברות לילדיו לבית הספר כהוצאה עסקית (זו דוגמה להוצאה עסקית מדומה).

ישנן קבוצות עצמאיים שיש להן הוצאות עסקיות אמיתיות בהיקף כספי ניכר, שאפשר להוסיף להן הוצאות מדומות דומות. כך למשל אישה המנהלת צהרון למספר גדול לפעוטות וקונה עבורם מזון יכולה לקנות מזון גם עבורה ובני ביתה (הוצאה עסקית מדומה), מי שיש לו הוצאות עסקיות על צי רכב יכול להוסיף הוצאות מדומות על רכב פרטי.

אבל ישנן קבוצות עצמאיים שעיסוקם אינו מאפשר "ניפוח" לא-חוקי של הוצאות בהיקף משמעותי, דוגמה: לעצמאי בעל מקצוע חופשי, המוכר את הידע והמיומנות שלו ומועסק על ידי לקוח או מספר מצומצם של לקוחות כשהעבודה מתבצעת במשרדי לקוחותיו עשויות להיות הוצאות עסקיות מעטות ומוגדרות היטב. 

לדווח על הוצאות עסקיות והוצאות עסקיות מדומות בהיקף רחב יש תנאי הכרחי: הכנסות מספיק גבוהות. כפי שכבר ראינו במיתוס 2 לחלק מהעצמאיים אין הכנסות כאלה. 

נקודות למחשבה:

1. האם דווח על הוצאות עסקיות אמיתיות של עצמאים הוא תוספת הכנסה? קרוב לוודאי שלא. הם נאלצו להוציא בפועל את ההוצאות במקום להשתמש בהכנסה  לחיסכון או צריכה.

2. האם כל עצמאי מוכן לעבור על החוק ולדווח על הוצאות מדומות בסכום גבוה, כאילו הן הוצאות אמיתיות?

3. מי מהעצמאיים מרוויח משמעותית מדווח על הוצאות עסקיות מדומות? ככל שאחוז המס לתשלום גבוה יותר מרוויחים מכך יותר.

4. מה קורה במקרים בהם ההוצאות העסקיות האמיתיות גבוהות מהסכום המותר לדווח כהוצאה? כך למשל עבדתי תקופות ארוכות, חמישה ימים בשבוע, בערים רחוקות ממקום מגורי. ההוצאות על רכב היו גבוהות מהאחוז המוכר על ידי מס ערך מוסף. הברירה היא בין לדווח לפי ברירת המחדל המוכרת לבין דווח אמיתי גבוה יותר,המחייב ביורוקרטיה ואפשרות לחקירה מדוע הדווח שלי גבוה מהדווח המוכר. את הזמן הכרוך בחלופה השנייה אף אחד לא יחזיר לי או לעצמאי אחר. הבחירה שלי ושל אחרים היא לוותר על ההתעסקות בזה ולדווח לפי ברירת המחדל.

5. מה העלות של תשלום מקדמות מס גבוהות מדי בשנה עסקית פחות טובה מקודמתה? העצמאי משלם מראש יותר מיסים לרשויות ומקבל החזרים רק במחצית השנה שבאה אחריה. רמז: לא כל הרשויות השלטוניות נדיבות כמו מס הכנסה ומשלמות ריבית או ריבית ראויה על ההפרשים המגיעים לעצמאי.

השורה התחתונה

אין ארוחות חינם.
 
המידע במאמר זה אינו מותאם אישית לכל קורא, מציג רק חלק מההיבטים עיקריים המשפיעים על ההחלטה ואינו מנתח אותם לעומק ולכן פוסט זה אינו תחליף לייעוץ מקצועי. לייעוץ ואימון בכלכלת המשפחה אתם מוזמנים לפנות אלי באמצעות:
טלפון: 054-4480616

נשים וכסף

אינני קורא של העיתון לאישה. בשהותי באילת יצא לי לעין בעיתון זה בספא של המלון במהלך המתנה לעיסוי. גיליתי כתבה מעניינת של נאוה ננר, הניזונה מניסיונה האישי.

עיקרי הכתבה:

• נשים נרתעות מעיסוק בכסף. במקרים רבים משום שהנושא אינו מעניין אותן.

• גם כשהן עובדות ומרוויחות שכר מכובד, הן משאירות לבעל לנהל את הצדדים הכספיים.

• ננר עצמה עבדה בעבודות מכובדות עם שכר ראוי אבל בעלה היה זה, שניהל את כל ההיבטים הכספיים של המשפחה. כשהתגרשה, מצאה את עצמה במשבר גם בהיבט של ההתנהלות הכספית. בלית ברירה למדה להתנהל: על מה להוציא כסף, איזה הוצאות הן בגדר מותרות, שאינה יכולה להרשות לה ולילדיה וכיו"ב.

• המסר המרכזי של המאמר הוא שנשים צריכות לעסוק בנושאים הכספיים ולא לסמוך רק על בן-הזוג, שינהל את הצד הכלכלי של חיי המשפחה.

ניסיוני האישי

ניסיוני האישי כיועץ ומאמן בכלכלת המשפחה וסתם מהיכרות עם משפחות ונשים, דומה למה מתארת נאווה ננר.

בלא מעט מקרים, נשים ללא בן-זוג התקשו בהתנהלות כלכלית. כאשר נפרדו מבן הזוג (אם משום שבן-הזוג הלך לעולמו או אם משום שבן-הזוג הלך למקום אחר) זה היה כרוך במשבר.

למותר לציין, שחוסר המיומנות בהתנהלות כספית אינו הקושי היחיד במצב של אובדן בן-זוג: עלול להיות משבר רגשי, קשיים רגשיים של ילדים,  צורך בהתנהלות בנושאים אחרים בהם טיפל בן-הזוג ולפעמים גם קושי כלכלי אובייקטיבי: ההוצאות הכספיות של אישה הנותרת לבד עם ילדים, אינן קטנות. ההכנסות קטנות בהרבה.

יעל (שם בדוי כמו כל השמות המופיעים כאן) התאלמנה במפתיע והצעד הכלכלי החשוב ביותר, שלימדתי אותה היה ביצוע פעולות בסיסיות בניהול חשבון בנק, למשל: מעקב סדיר אחת לתקופה אחרי היתרה ואחרי הפעולות, שבוצעו בחשבון הבנק. היא גם למדה, שטובתה אינה בראש מעייניהם של פקידי הבנק שלה (ראו גם: מה אנחנו לא יודעים על ניהול חשבונות בנק).

נעמה, שהתגרשה לפני זמן קצר, למדה על הזכויות הבסיסיות המגיעות   לה (ראו גם: ידע הוא כוח - חוסר ידע הוא חולשה. חוסר ידע בסיסי גרוע עוד יותר).   

רונית למדה לבחון את פוליסות הביטוח שלה, על מנת להימנע מכפל ביטוח ומביטוח אירועים, שבגינם אף פעם לא תקבל תמורה כלשהי מחברת הביטוח. 

ואורנה (אם חד-הורית) למדה לשלוט בהוצאות ולהגדיל את ההכנסות, על מנת לצאת מתהליך התרסקות כלכלי בגין הוצאות גדולות מהכנסות.

המקרה המדהים ביותר בעיני הוא של גילה, רופאה העובדת במקצועה, שבתקופת נישואיה חשבון הבנק אליו נכנסה משכורתה, היה על שם בעלה בלבד וכשהייתה צריכה כסף פנתה לבעלה. 

נקודת המבט שלי

אני בהחלט מצטרף למסר המרכזי של נאוה ננר בעיתון לאישה: נשים צריכות להיות שותפות מלאות להתנהלות הכלכלית של משפחתן.

איני בטוח שמניסיונה האישי של ננר, אפשר להסיק לגבי נשים רבות, שלא רכשו מיומנות וניסיון בהתנהלות כלכלית,  במשבר לאחר פרידה מבן-זוג: על פי המאמר, ננר התמודדה עם המשבר בכוחות עצמה. לא כולן יכולות לעשות זאת: ישנן נשים שזקוקות לייעוץ ואימון כלכלי (במאמר מוסגר: לא רק נשים. יש גם גברים וגם משפחות שבהן שני בני זוג הזקוקים לייעוץ ואימון כלכלי, על מנת לשנות את התנהלותן).

המידע במאמר זה אינו מותאם אישית לכל קוראת וקורא, מציג רק חלק מההיבטים עיקריים המשפיעים על ההחלטה ואינו מנתח אותם לעומק ולכן פוסט זה אינו תחליף לייעוץ מקצועי. לייעוץ ואימון בכלכלת המשפחה אתם מוזמנים לפנות אלי באמצעות:
טלפון: 054-4480616

האם אנחנו יודעים מה גובה ההכנסות שלנו?

מקור התמונה: אתר gov.il

בפוסטים קודמים עסקתי בהשלכות של חוסר ידע על ההתנהלות הכלכלית של משפחות. ראו למשל: ידע הוא כוח - חוסר ידע הוא חולשה. חוסר ידע בסיסי גרוע עוד יותר ומה אנחנו לא יודעים על ניהול חשבונות בבנק?  

אחד הדברים הבסיסיים ביותר לצורך התנהלות כלכלית סבירה הוא ידיעת גובה ההוצאות החודשיות וגובה ההכנסות החודשיות.

לא כל כך קל לדעת מהו גובה ההוצאות. יש לנו סוגים רבים של הוצאות. להלן רשימה לא ממצה: מזון, דלק וטיפולים לרכב, דיור (משכנתה, שכר דירה, וועד בית ועוד), חשמל, מים, ארנונה, גז, טלפון, קוסמטיקה, מספרה, חופשים ונופשים, חוגים לילדים, ספרי לימוד וצרכי בית ספר, תרבות ופנאי (הצגות, קונצרטים, סרטים, חוגים למבוגרים, פעילויות ספורט וכיו"ב), מחשבים, אינטרנט, כבלים וטלפונים חכמים (או לא חכמים). 

לעומת זאת מקורות ההכנסה של שכירים הם לרוב מעטים וברורים: משכורת של בת-הזוג, משכורת של בן-הזוג וקצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי. בכל זאת לא מעט משפחות אינו יודעות מהי ההכנסה החודשית שלהן

מדוע יש משפחות שאינו יודעות מה גובה הכנסתן החודשית?
הכשל הבסיסי הוא חוסר ידע בקריאת מסמכים כלכליים. כפי שרוב האנשים אינם קוראים את הדווח של קרנות הפנסיה שלהם ואינם קוראים את הדווחים התקופתיים של קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שלהם, כך אינם קוראים או אינם קוראים נכון את תלוש המשכורת שלהם.

טעויות עיקריות בהבנת תלוש המשכורת על קצה המזלג
טעות 1: התייחסות לסכום השכר נטו או הסכום הנכנס לחשבון הבנק כגובה ההכנסה החודשית. 
זו הטעות הבסיסית ביותר והמשמעותית ביותר.
כבר ראיתי אנשים בתפקידים בכירים, שהכנסתם גבוהה, מספרים, שההכנסה שלהם מעבודתם היא בסדר גודל של שכר מינימום. הם לא ניסו לרמות, אלא התייחסו לשכר נטו כגובה הכנסתם.
השכר נטו הוא השכר ברוטו ממנו מחסירים את כל הניכויים.
את הניכויים אפשר לחלק לשתי קבוצות:
1. ניכויי חובה, כגון: מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות. 
2. ניכויי רשות, למשל: החזר הלוואות, חברות בקאנטרי קלאב או החזר על רכישת מחשב במבצע לעובדים.

ניכויי החובה, אינם חלק מההכנסה החודשית שלנו. אין לנו בחירה לעשות בהם משהו אחר.
ניכויי הרשות הם חלק מההכנסה שלנו ועל מנת לדעת מה ההכנסה החודשית האמיתית שלנו, צריך להוסיף אותם לשכר נטו.

מי שמנכים לו מתלוש המשכורת על חברות בקאנטרי קלאב, בחר להוציא חלק מהמשכורת שלו לצורך זה. ההכנסה שלו אינה שונה מהכנסתו של מישהו, שעובד במקום עבודה אחר ובחר לשלם את אותו סכום לקאנטרי קלאב באמצעות כרטיס אשראי ולא באמצעות תלוש המשכורת (אם גובה השכר של שניהם זהה ויתר הניכויים זהים, השכר נטו של חברו יהיה גבוה יותר).  

גובה ההכנסה שלו אינו שונה מגובה ההכנסה של חברו העובד באותו מקום עבודה ושכרו זהה ובחר להפקיד בתוכנית חיסכון את הסכום שהוא משלם לקאנטרי קלאב. 

עכשיו הבננו מדוע אותם בכירים חושבים ששכרם קרוב לשכר המינימום. פשוט מאד, יש להם ניכויי רשות בסכומים גבוהים ולכן השכר נטו שלהם נמוך. ברוב המקרים, קריאת תלוש המשכורת של אותם בכירים, תגלה החזרי הלוואות חודשיים בסכומים של אלפי ש"ח (או אפילו יותר). 
מי שבחר לקחת הלוואות, דומה למי שבחר לעשות מנוי לקאנטרי קלאב.  

טעות 2: התעלמות מרכיבי שכר תקופתיים
הרכיב הבולט הוא דמי הבראה. מרכיב זה ניתן אחת לשנה. גובהו הוא תלוי במקום העבודה, בהיקף המשרה ובוותק. כך למשל, עובד מדינה, העובד 10 שנים במשרה מלאה, היה זכאי לדמי הבראה של 3,780 ש"ח בשנת 2012 (חושב באמצעות מחשבון דמי הבראה של חברת חילן).  מרכיב שנתי נוסף שכיח הוא תוספת ביגוד. עשויים להיות גם מרכיבים שנתיים קבועים נוספים ומרכיבים שנתיים משתנים, כגון: בונוס שנתי (ההתייחסות לבונוס אינה צריכה להיות כאל מרכיב הכנסה תקופתי, משום שלא בהכרח יינתן ושיעורו אינו ידוע). 
עובד הבוחן תלוש שבו אין תוספות שנתיות יעריך שההכנסה שלו נמוכה יותר מאשר היא באמת. 
עובד שבוחן תלוש שבו תוספת דמי הבראה, עשוי להעריך בטעות שההכנסה שלו גבוהה מאשר היא באמת. 

התחום האפור
לא כל הניכויים מהתלוש הם ניכויי חובה או רשות. יש גם תחום אפור, שבפוסט זה אין  צורך להיכנס אליו. להמחשה אביא דוגמה. ניכוי לקרן השתלמות נמצא בתחום האפור. לכאורה מדובר בניכוי רשות. כמעט כל מעביד ישמח לשמוע שעובד, אינו מעוניין בניכוי לקרן השתלמות.
הסיבה פשוטה: על כל שקל המנוכה מהעובד לקרן השתלמות, המעביד מפריש מספר שקלים (ברוב המקרים  3 ש"ח על כל ש"ח של העובד) לאותה קרן, השייכת לעובד.
המציאות היא שכל העובדים, אולי למעט מספר זניח של חריגים, בוחרים שינכו מהם לקרן השתלמות. הן משום, שגם המעביד מפריש כסף לזכות העובד והן משום שהעובד זכאי להטבות מס בגין חיסכון זה. כך שהלכה למעשה זה ניכוי הקרוב יותר לחובה מאשר לרשות.

לסיכום
לא מעט משפחות אינן יודעות אפילו מה גובה הכנסתן. ללא ידע בסיסי זה, קשה מאד לבצע התנהלות כלכלית שוטפת. ללא קריאה נכונה של נתונים בסיסיים בתלוש המשכורת, לא ניתן לדעת מה גובה ההכנסות. בדרך כלל מספיק לתקן את הטעות הבסיסית של בלבול בין גובה ההכנסה לבין השכר נטו (הסכום הנכנס לחשבון הבנק), על מנת לקבל הערכה סבירה של גובה ההכנסה.

מה אנחנו לא יודעים על ניהול חשבונות בבנק?

לפני כעשרים וחמש שנים רכשתי משהו בשוק בתאילנד. המחיר היה ארבעה באט. נכון ליחסי ההמרה בין מטבעות אז, מדובר בסכום של פחות מש"ח אחד. מיהרתי להוציא את המטבעות על מנת לשלם. 

המוכרת הסתכלה עלי כמו על מטורף ואמרה: מה אתה לא מתווכח על המחיר? 

אם קניתם אי-פעם בשוק במזרח הרחוק (לא רק בתאילנד), במזרח התיכון או אפילו בירושלים העתיקה, אתם יודעים בוודאי, שהתמקחות על המחיר היא חלק אינטגרלי מתהליך הקניה. 

פוסט זה הוא המשך של פוסט קודם שכותרתו: ידע הוא כוח - חוסר ידע הוא חולשה. חוסר ידע בסיסי גרוע עוד יותר. הפוסט הנ"ל עסק באי-ידיעת הזכויות המגיעות לנו. 

פוסט זה עוסק (באופן בסיסי בלבד) בחוסר ידע אחר: חוסר ידע באופן ההתנהלות מול בנקים. 

מה הקשר בין השוק המזרחי לבנק שלי?

אין דמיון בין המראה המכובד של סניף הבנק והפקידים הלבושים בקפידה לבין שווקים מבולגנים, צפופים, ססגוניים ולא תמיד נקיים.

יש דמיון רב בתהליכים: אם לא מתמקחים, משלמים הרבה יותר.

אופן ההתמקחות דומה: מבקשים הנחה, מציעים מחיר נמוך הרבה יותר, פונים לדוכן השכן או לבנק המתחרה וכיו"ב.

מרבית המשפחות אינן יודעות זאת או אינן מאמינות ביכולתן להשיג הנחות, בריביות ובעמלות. 

האינטרס של הרוכל בשוק הוא למכור ברווח.

האינטרס של הבנק הוא להרוויח מאיתנו. שניהם יהיו מוכנים להתפשר  ולהרוויח פחות מאשר לא להרוויח בכלל.

מידת הגמישות של הבנק תלויה לא רק ביכולת המיקוח של הלקוח, אלא גם באופן בו מעריך הבנק את הלקוח. כך למשל, הבנק יהיה פחות גמיש מול משפחה של מובטלים בגיל שמעל לחמישים, החיים מקצבאות ואין להם חסכונות.

הוא יהיה הרבה יותר גמיש במקרה של משפחה, שיש לה נכסים פיננסים בשווי גבוה או משפחה, שרמת השכר שלה גבוהה או בעלי פוטנציאל השתכרות גבוה (עובד/ת צעיר/ב בעל/ת שכר נמוך במקצוע שבו ההכנסה היא בדרך כלל גבוהה). 

על מה משלמים וכמה משלמים?

לא תמיד משפחות יודעות על מה הן משלמות עמלות וריביות. גם במקרים בהם ידוע על מה משלמים לא תמיד יודעים כמה משלמים.

דוגמאות:

1. יש פעולות שמשלמים עליהן עמלות. אין די בידיעה שמשלמים על הפעולה. לפעמים העמלה על ביצוע הפעולה באמצעות פקיד בנק גבוהה פי כמה מהעמלה על ביצוע אותה פעולה באמצעות האינטרנט.

2. משכת כסף באמצעות כספומט. אם הכספומט נמצא בקיר של סניף של הבנק שלך, ייתכן שלא תשלם כלל עמלה על המשיכה. לעומת זאת אם הוא נמצא בקיר של סניף של בנק אחר, קרוב לוודאי שתשלם עמלה על אותה פעולה.

3. אחת העמלות היקרות ביותר היא דמי ניהול (דמי משמרת) בתיק השקעות. עמלה כזו עלולה להגיע למאות שקלים לרבעון.
מי שאינו יודע את גובהה של העמלה הזו, לא יתמקח על שיעורה. דווקא בעמלה זו אפשר להשיג עשרות אחוזי הנחה. 

אין צורך ביתרות גבוהות (גם כשהסימן המופיע לפניהן חיובי)
ללא ספק שאוברדרפט או מינוס בחשבון הבנק הוא דבר שלילי תרתי-משמע. גם על יתרה חיובית גבוהה מפסידים כסף. בייעוצים בכלכלת המשפחה שעשיתי ראיתי משפחות עם יתרות כספיות חיוביות של עשרות אלפי שקלים (ולפעמים יותר), שאין צורך צפוי של שימוש בהם במהלך החודשים הקרובים. על הכסף לא מקבלים (לרוב) ריבית והתוצאה היא שחיקת ערכו בגלל האינפלציה.

ישנן משפחות אחרות שיודעות קצת יותר: הן סוגרות את הכספים העודפים בפיקדון שקלי (לרוב יומי) ומרוויחות סכומים קטנים, ללא סיכון.
אמנם להרוויח מעט עדיף על פני לא להרוויח כלל. מה שאותן משפחות אינן יודעות שהרווח הוא הפסד. הריבית נמוכה מגובה האינפלציה, כך שערך הקנייה של הכסף קטן (על אף שבשקלים מופיע מספר גבוה מאשר היה קודם). נוסיף לכך גם מס רווחי הון בשיעור של 15% מהרווח הנומינלי (הרווח המספרי. למשל: הרווחנו 100 ש"ח על פיקדון שקלי, נקבל רק 85 ש"ח, משום ש 15% מס נגבה במקור).

לא כאן המקום לפרט, חלופות אחרות להשקעת היתרה הגבוהה בחשבון הבנק(או בפיקדון השקלי), בהן אפשר להרוויח רווחים ריאליים. 

חיסכון לילדים
מה לא עושים למען ילדינו? רובנו אוהבים את הילדים שלנו ומוכנים לעשות כמעט הכל על מנת שיהיה להם טוב (יש גם כאלה שמנסים להגשים את החלומות שלהם, שלא מומשו, באמצעות הגשמתם על ידי ילדיהם). 

השאיפה הרגשית לדאוג לטובת הילדים באה לידי ביטוי גם בהיבט הכלכלי. אנחנו רוצים לדאוג לכל מחסורם, להגשמת רצונותיהם ולחיסכון כספי להבטחת עתידם. כאשר אין לנו מספיק משאבים כספיים, רבים מאיתנו יוותרו על דברים עבור עצמם, על מנת להבטיח שלילדים לא יחסר דבר. 

הגישה שלנו בהתנהלות כלכלית עבור ילדינו היא רגשית. בנקים וספקי שירותים ומוצרים אחרים מתייחסים לנושא באופן כלכלי טהור, ללא שמץ של מעורבות רגשית.

הבנקים מנצלים את הגישה הרגשית שלנו, על מנת למכור לנו חסכונות למען עתידם של ילדינו. 
אין רע בחיסכון בכלל ובחיסכון עבור ילדים בפרט, להיפך במקרים רבים זה מאד רצוי, אבל לא בכל המצבים ובכל התנאים זה נכון לחסוך עבור ילדים.

זה לא רציונלי, שמשפחה המשלמת עבור אוברדרפט ריביות של 5%-6% יותר מאשר היא מקבלת בתוכנית חיסכון לילדיה. 
עדיף לסגור את האוברדרפט ואחרי כן לחסוך עבור הילדים, ללא תשלום ריבית גבוהה על האשראי. 
לא מעט סניפי בנקים מציעים למשפחות עם אוברדרפט קבוע, לחסוך סכום קטן כל חודש בתוכנית חיסכון על שם ילדיהם (ועל ידי כך להגדיל את האוברדרפט ואת הכנסות הבנק ממנו ואת הכנסות הבנק מתוכנית החיסכון).

זה גם לא נכון לחסוך בתוכנית חיסכון ייעודית לילדים, שהתשואה בה נמוכה מתוכנית מקבילה, שאינה מיועדת דווקא לילדים (כפי שקורה לא מעט). 
גם אם לתוכנית יש שם יצירתי, צריך לדעת מה הפרמטרים הכלכליים של התוכנית. 

הבחירה האישית שלי במצבים בהם התשואה בתוכנית לילדים הייתה נמוכה יותר, הייתה לפתוח את תוכניות החיסכון על שמי ולנהל רישום עצמאי לאיזה מילדי שייכת כל תוכנית. 
קל לנהל רישום כזה באמצעות גיליון אלקטרוני למשל.

מעריב מנקודת המבט של כלכלת המשפחה

רבים עוסקים במצבו העגום של העיתון מעריב מנקודות מבט שונות.

יש העוסקים בנושא בהקשר של חופש העיתונות. אחרים מתמקדים במצבה הכלכלי העגום של העיתונות הכתובה בעולם כלו ובתחליפים שלה (טלוויזיה ויותר ממנה אינטרנט) הנוגסים כבר היום בחלק גדול מעוגת הפרסום.

יש העוסקים בפירמידת החברות של טייקון זה או אחר ובמניעים לאו דווקא ענייניים, שמאחורי רכישת עיתון מפסיד. 

אחרים מתמקדים דווקא בניהול הלא מוצלח של העיתון.

היבט חשוב ביותר, הוא ההיבט של מפעל המפטר כ 2,000 עובדים (שבמקרה או לא במקרה הוא עיתון) ופרנסתן של משפחות המפוטרים.

בפוסט זה לא אעסוק אפילו בהיבט זה, שיש  לו נגיעה ברורה בכלכלת המשפחה.

הפוסט יתמקד בנושא ההפרשות הפנסיוניות.

ההפרשות הפנסיוניות - האם גם העובדים אשמים?

לצערי התשובה לשאלה זו עשויה להיות חיובית. 

בניתוח בפוסט זה, אני יוצא מתוך הנחה שיש אמת כלשהי בפרסומים מפיהם של עובדי מעריב ושל אחרים, לפיהם לא הופרשו עבורם תשלומי מעביד לפיצויי פיטורין, לפחות לגבי חלק מתקופת עבודתם (אם הפרסומים אינם נכונים, אפשר לגנוז פוסט זה), על אף שבהסכמי העסקתם צוין במפורש שיופרשו.   

ברור שהאשם העיקרי הוא מי שלא הפריש את הכספים המגיעים לעובדים, לקרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל.

איפה טעו העובדים?

תלוש המשכורת, אינו המקום הנכון לבדיקה, האם התבצעה הפרשה פנסיונית או הפרשה לפיצויי פיטורין. 

כבר היו דברים מעולם: בתלוש המשכורת של עובדים במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי הופיעו ניכויי עובד וניכויי מעביד לפנסיה. המעביד, לא העביר אותם או לא העביר את חלקם לגורם הפיננסי המנהל את החיסכון הפנסיוני של העובד. 

המקום הנכון לבדיקה הוא בדווחים השנתיים של הגורם הפיננסי, המנהל את החיסכון הפנסיוני ו/או כספי הפיצויים של העובד. 

כל גורם כזה, חייב בדווח שנתי לכל אדם המנהל אצלו חיסכון כזה. 

(בחלק מהמקרים הגורם חייב הגורם הפיננסי גם בדווח רבעוני). 

חברות הביטוח ובתי ההשקעות, אינם נוהגים להפר את חובתם החוקית לדווח ללקוחותיהם. כך שקרוב לוודאי, שכמעט כל עובדי מעריב קיבלו דווחים שנתיים כאלה.

בדווחים אלה מופיעים תשלומי מעביד, שהועברו בפועל לזכות העובד. לגבי כל תשלום מצוינת מהותו (למשל: פנסיה, פיצויים), מצוינים סכומים לפי חודשים ומצוין הסכום הכולל שהצטבר לזכות העובד. 

חברות הביטוח ובתי ההשקעות אינם יודעים מה נכתב בתלוש המשכורת של העובד. הם יודעים ומדווחים רק על סכומי הכסף, שהמעביד העביר אליהם לזכות העובד. 

עובד, שהיה קורא בעיון את הדוחות השנתיים הנ"ל היה מגלה מיד, שלא הופרשו לזכותו כספים לצורך פיצויים באותה שנה (או הופרשו רק חלק מהתשלומים לפיצויי פיטורין עבורו).

נראה איפוא, שטעותם של העובדים הייתה שלא קראו או לא הבינו את הדוחות השנתיים שקיבלו.

האם מדובר רק בעובדי מעריב?

בפירוש לא. מדובר בבעיה כללית של מרבית העובדים השכירים ומרבית העובדים העצמאיים, שאינם קוראים את הדוחות השנתיים המגיעים מחברות הביטוח ובתי ההשקעות (יש כאלה המשאירים אותם במעטפות סגורות מבלי לפתוח אותן). 

בדוחות עלולות להיות טעויות אחרות ולא רק אי-העברת כספי מעביד לטובת הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורין עבור העובד.

שתי הסיבות העיקריות לכך שמרבית הציבור אינו קורא או אינו מבין את הדוחות התקופתיים המתייחסים לפנסיה ופיצויי פיטורין הן:

1. חוסר ידע המקשה על הבנת הדוחות.

2. הדוחות אינם ידידותיים לקורא הלא-מקצועי. הם כוללים פרטים רבים, שניתן היה לוותר עליהם ואינם מאורגנים באופן המיטבי המאפשר להבין במהירות את מה שהתרחש בתקופת הדווח מתוך החלק המסכם של הדוח.  

השורה התחתונה

פנסיה ופיצויי פיטורין הם נושאים חשובים ולכן אסור להתעלם מדווחים שנתיים העוסקים בהם. מרבית העובדים בישראל, אינם קוראים או אינם מבינים דוחות אלה ולמעשה מתעלמים מהם. לפעמים מגלים את הטעות מאוחר מדי. לטובת עובדי מעריב, אני מקווה שלגביהם עדיין לא מאוחר מדי.