חוליה חלשה במאבק בקורונה במדינת ישראל

כבר הזכרתי בפוסטים קודמים שלמגפת הקורונה חשוב להתייחס מזווית של ניהול סיכונים. עסקתי לא מעט בניהול סיכונים ובנושא ספציפי של סיכוני אבטחת מידע. 
אחת התובנות שלי, ולא רק שלי, היא שהמודעות (awareness) של עובדי הארגון לסיכונים היא גורם משמעותי בהתמודדות עם הסיכונים. 
למדתי מחברת Gartner, חברת האנליסטים של מחשוב וטכנולוגיית המידע, המובילה בעולם עד כמה זה חשוב. זה קרה בפרויקט ייעוץ בחו"ל של החברה, לו הייתי שותף כיועץ Free Lancer. למדתי גם ממה שכתב אחד מגדולי המומחים בעולם לאבטחת מידע באותה תקופה ש: The Chain is as strong as the weakest link in the chain. 

בכל ה-Penetration Tests שעשיתי החוליה החלשה בשרשרת הייתה מודעות עובדים לסיכוני אבטחת מידע. ליתר דיוק חוסר מודעות. אנשים נתנו לי מידע שלא היו צריכים לתת לי בגלל חוסר מודעות לאבטחת מידע. 
ההמלצות באבטחת מידע בפרט ובניהול סיכונים בכלל, הן להשקיע במודעות של העובדים בארגון לסיכונים.

הזכרתי את זה בהקשר של חוליה חלשה במדינת ישראל ביחס לקורונה. החוליה החלשה אליה אני מתכוון היא מודעות הציבור. 

את המודעות מנסים להגדיל בעיקר אמצעות ענישה. החלק הלוקה מאוד בחסר הוא הסברה. 

מבחן התוצאה

אני מכבד את החוקים והתקנות בהקשר של הקורונה ופועל לפיהם. כאדם מעל לגיל 60, אני בוחן את ההמלצות של משרד הבריאות באופן אישי לגבי עצמי בהתחשב במצבי הבריאותי התקין.

עד היום המשכתי לעשות ספורט במרחב הציבורי. אני הולך ורץ, גם בימים כתיקונם. אני עושה זאת לבד. אני עושה זאת במקומות שאינם הומים בבני אדם. במהלך ההליכה וההליכה למקום התחלת הריצה אני עובר גם בפארק וליד מגרשי כדורגל וכדורסל לרווחת הציבור. 

אני מקפיד לשמור מרחק של 2 מטר לפחות מכל אדם. אני רואה שם  אנשים וילדים המתנהגים כאילו אין קורונה. הסיבה לכך היא חוסר מודעות.

הבעיות בהסברה

1. אין מספיק הסברה

תשוו את ההסברה להסברה הרבה אפקטיבית בקמפיינים של מלחמה בתאונות דרכים או מחסור במים בישראל שהיו הרבה יותר מקיפים ואפקטיביים. 

2. המסבירים הם האנשים הלא מתאימים

פוליטיקאים כמו ראש הממשלה נתניהו ושר הבריאות (אולי סגן שר בתפקיד שר?) הרב ליצמן אינם יכולים להיות המסבירים.  
רבים לא מאמינים להם. יש המייחסים להם ערבוב של אינטרסים פוליטיים וצריך לזכור כי במשך שנים לא הייתה השקעה מספקת בבריאות הציבורית. היא באה לידי ביטוי בנתונים השוואתיים מול מדינות OECD אחרות, שהגרף בראש הפוסט הוא רק אחד מהם. 
בבוא היום יתכן שהם יצטרכו כאחראים על מערכת הבריאות: מדוע לא הושקעו יותר משאבים במערכת הבריאות הציבורית?

הם לא ממש מתמקדים בנושא וחורגים להיבטים פוליטיים או לאמירות טריוויאליות.

הדרך לשיפור

1. מטה הסברה ייעודי עם תקציבים ויכולות.

2. בראש המטה צריך לעמוד אדם לא פוליטי שתחום התמחותו הוא תחום רפואי רלוונטי.
ראיתי בחדשות בטלוויזיה, כמה אנשים מצוינים כאלה.

3. עדיף שזה יהיה אדם שאינו ממשרד הבריאות וניהל מערכת רפואית גדולה ולכן יש לו גם ראייה כלכלית.
האמון באדם כזה יהיה הרבה יותר גדול ויתייחסו לדבריו ברצינות

4. בשעה מסוימת ביום אותו אדם צריך לדווח בקצרה בכל אמצעי התקשורת על המצב באותו יום ולהוסיף גם הסברה מקצועית. 
מעבר לאותה הופעה יומית ההחלטות כיצד לנהל את מטה ההסברה יהיו שלו. כמובן בעזרת מומחים מקצועיים בהסברה.

רק כך תהיה מודעות גדולה יותר לסיכונים.

הסברה או ענישה

 נדמה לי שהוכח כבר בעבר שהסברה יעילה יותר מענישה. זה לא אומר שלא נדרשת ענישה. ענישה היא רק צעד משלים להסברה.

שני המקרים להלן, שאחד מהם אולי לא היפוטתי, יסבירו את הטעון.

מקרה 1: חולה הקורונה שבורח

חולה קורונה שיודע שהוא חולה והמחלה מדבקת בורח מהמחלקה בבית החולים ומסתובב, ללא שמירת כללי הריחוק, ליד בני אדם שאינם חולים במקומות שונים בבית החולים.

נדמה לי שהעמדה למשפט וענישה הם בהחלט במקום.

מקרה 2: החולה שאביו נפטר

נניח שאחד המבוגרים שפגשתי בפארק בדרכי למקום הריצה הנידח שלי.  היה קרוב למספר רב של ילדים, ששיחקו ביחד עם הילדים שלו. אחד הילדים הזרים הדביק אותו בקורונה. שוטר ניגש אליו והגיש תלונה נגדו ועליו לעמוד במשפט.

האיש, שטרם ידע שחלה הלך לבקר את אביו בן ה-58, שיש לו מחלות אחרות נדבק ממנו וחלה ונפטר. 

האם מישהו יעמיד את האדם למשפט וידרוש עונש מאסר? אם כן, האם בית המשפט לא יפסוק שהאיש כבר נענש דיו?