נקודות למחשבה ביחס לצעדים של משרד הבריאות בהקשר של וירוס הקורונה

בפוסט בורסה, קורונה וניהול סיכונים תיארתי את האופן בו צריכים לנהל סיכונים ואת האופן בו במקרים רבים מתנהלים משקיעים לא מקצועיים בשוק ההון. 
במקרה הראשון מדובר בהתנהלות שיטתית ורציונלית ככל האפשר. במקרה השני מדובר בהתנהלות רגשית המונעת על ידי פחד.

נתתי לקוראים לחשוב לבד לאיזה משני הדפוסים קרובות המלצות משרד הבריאות בהקשר של וירוס הקורונה. 
כותרת פוסט זה רומזת שאני נוטה לחשוב שבהקשר הנוכחי יש אלמנטים רגשיים של פחד המשפיעים על קבלת ההחלטות. 

במקרה יצא לשמוע בחדשות בטלוויזיה שני דוברים. אלדד תמר, מנכ"ל בית ההשקעות תמיר-פישמן, שטען שמבחינה כלכלית ההחלטות הנ"ל גורמות נזק רב ומנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. 
מנכ"ל משרד הבריאות דיבר על החשש מהתפשטות המחלה ועל כך שמומחים רפואיים בכירים העובדים במשרד שותפים מלאים להחלטה.  בפסקאות הבאות אציג מספר תהיות ואנסה לקשר את רובן לתחום של ניהול סיכונים בו אני עוסק מדי פעם.   

מדגסקר  

לפני מספר שנים תכננתי טיול למדגסקר. הייתי מעל לגיל 60. במשרד הבריאות שמעתי שאני לא יכול לסוע למדגסקר משום שמי שטס למדגסקר צריך לקבל חיסון נגד מחלה מסוימת. לדעת המשרד, אסור לאנשים מעל לגיל 60 לקבל את החיסון. 
בצר לי פניתי לפורום רפואת טיולים שמנהל פרופ' אלי שוורץ מבית החולים תל השומר. ציינתי שאני אדם בריא העוסק בספורט באופן שיטתי.
פרופ' שוורץ ענה לי: "אל תוותר. דבר איתי". דיברתי. הבנתי שגיל 60 אינו סף כללי החלטי לגבי כולם. חשוב גם מצבו הבריאותי של האדם. אדם בריא יכול לקבל חיסון.
השורה התחתונה: משרד הבריאות החמיר מדי. 

מה קרה? 
קראו את הפוסט האם מדינות העולם השלישי דומות זו לזו ? השוואה בין בהוטן למדגסקר ותבינו.

האם זו רק שאלה רפואית?

בסדרת פוסטים עסקתי בקבלת החלטות של רופאים. בפוסט האחרון קבלת החלטות של רופאים בקליפת אגוז, צרפתי קישורים לכל הפוסטים האחרים. 
בפוסט לקבל החלטה טובה יותר מרופא, תיארתי ויכוח רפואי של פעם בחיים ביני ובין רופא לא בכיר במחלקה בבית חולים. זה שמבחינה רפואית צדקתי לא ממש מעניין. את עמדתי ביססתי על עמדתם המנומקת של שני פרופסורים לרפואה מאותה המחלקה, שהייתה מנוגדת לעמדת הרופא הלא בכיר. 

החלק היותר מעניין הייתה הבורות של אותו רופא בניהול סיכונים. בין אם בוחרים במה שהוא מציע ובין אם בוחרים במה ששני הפרופסורים הציעו, צריך להביא בחשבון כישלון של הטיפול המוצע. 
בראייה של ניהול סיכונים יש סיכון נמוך במקרה של אי הצלחה בטיפול המוצע על ידי הפרופסורים. 
ההשלכות של אי הצלחה בטיפול המוצע על ידי הרופא הלא בכיר עלולות להיות דרמטיות. 

זה מחזיר אותי לדברי מנכ"ל משרד הבריאות ודברי אלדד תמיר, שהוזכרו בתחילת פוסט זה. 
התשובה היא שגם במקרה של הקורונה זו לא רק שאלה רפואית, אלא גם שאלה של ניהול סיכונים אחרים, למשל סיכונים כלכליים. 

המבחין בין הקורונה למחלות אחרות ובינה לבין תאונות דרכים למשל,  הוא הפחד מפני הלא נודע ולא בהכרח היקף הפגיעה בחיי בני אדם.

אוכלוסיית הסיכון

מהנתונים מסתמן שאוכלוסיית הסיכון העיקרית הם בני אדם מעל גיל 60. גם אנשים שמצבם הבריאותי גרוע במיוחד עשויים להיות במצב סיכון. מעט מאוד אנשים צעירים ובריאים עלולים למות ממחלה זו. 
משרד הבריאות מתמקד בבידוד השבים מחו"ל. 
האם נעשה מספיק על מנת להקטין את הסיכון להידבקות אוכלוסיית בסיכון באמצעות טיפול ממוקד באותן אוכלוסיות?

להרוויח זמן

הבידודים המסיביים וההימנעות מהתכנסויות של יותר מ-100 אנשים נועדו להרוויח זמן שבו המחלה בשליטה, כלומר: ניתן לזהות מהיכן נדבק כל חולה. 
הזמן הזה עשוי לאפשר למידה מניסיונם המר של אחרים ואולי פיתוח אמצעים להגנה.

היום אותר החולה הראשון שלא ברור מקור ההדבקה שלו. הזמן נגמר. 
השאלה היא כיצד נוצל הזמן שהרוויחו? 

בחדשות 13 הביא נדב אייל נתונים על שתי מדינות מוכות קורונה איטליה ודרום קוריאה. 
ההבדל הגדול הוא בתמותה מהמחלה. אחוז המתים באיטליה הרבה יותר גבוה. 
הסיבה היא כנראה שבאיטליה לא נקטו באמצעים בשלבים הראשונים של התפשטות המחלה. בדרום קוריאה מצאו דרך לאתר מספר רב של חולים בשלבים מוקדמים ולכן בדרום קוריאה רוב המקרים היו מקרים קלים.

נזק כלכלי

אין ספק שהקורונה גורמת ותגרום נזקים משמעותיים לכלכלת העולם ולכלכלת מדינת ישראל. חשוב להתייחס גם לסיכון הזה ולקשר בינו לבין הסיכון של תחלואה.

כלכלת העולם המדשדשת והגרעון התקציבי הענקי בישראל הם נקודת פתיחה לא טובה להתמודדות עם המשבר הזה.