עולם העבודה כבר מזמן אינו דומה לעולם העבודה שהכרנו לפני כמה עשרות שנים: יותר דינאמי, פחות יציב, רבים כבר לא עובדים כשכירים במקום עבודה קבוע במשך עשרות שנים או אפילו שנים.
מה שנכון לגבי עבודה, נכון גם ביחס להרבה דברים אחרים. גם בהם יש קצב שינוי מהיר, תזזיתיות וחוסר יציבות.
לא מפליא שגם שיעור הגירושין גבוה ובישראל מתגרשים יותר זוגות מאשר בעבר. על פי פרסום של הלמ"ס, בשנת 2016 היה בישראל שיעור גירושין של 26%-27%. מאז הוא עלה.
כמי שנמצא היום בתהליך פרידה וגירושין מזוגתי במשך יותר משלושים שנים אני חווה את זה.
כפי שכבר קראתם, בפוסט קודם, אני מנסה להבין גם את המשמעויות הכלכליות והמשמעויות האחרות בהקשרים רחבים יותר.
פוסט זה עוסק באספקטים כלכליים של גירושין. כמובן שיש קשרי גומלין בינם לבין אספקטים אחרים.
גירושין זה עסק יקר
תהליך הגירושין הוא תהליך יקר
יש הבוחרים בחלופה אחרת
החלופה של לחיות ביחד, אבל כל אחד לחוד היא חלופה נפוצה. זה זול יותר מאשר להתגרש. כל אחד חי את החיים שלו. לפעמים עם קשר כלשהו, זכר לעבר. לפעמים בהתעלמות זה מזו וזו מזה. לפעמים בתיעוב הדדי או בתיעוב של אחד/אחת מבני הזוג.
בחלק מהמקרים יש להמשך המשותף מחיר כבד. לא כלכלי באופן ישיר, אלא בשאיבת אנרגיה.
בימים אלה כשאני מספר שאנחנו מתגרשים, הרבה אנשים מדברים איתי על כך שהם חיים זה בצד זו וזו בצד זה ולא ביחד.
יש גם זוגיות טובה
כאשר פרידה היא אופציה חברתית לגיטימית לא פלא שזוגות רבים נפרדים או חיים בנפרד זה לצד זו וזו לצד זה.
תחשבו על שני אנשים, שונים זה מזו, המתחילים בגיל צעיר דרך משותפת. לאחר שחולפת ההתלהבות של יצירת משהו משותף הם עשויים לראות את השונה וגם את הפחות יפה.
תחשבו על כך שכל אחד מהם מתפתח או משתנה במהלך שנות הנישואים. זה כבר לא אותו בן זוג או אותה בת זוג שהיכרנו.
ההסתברות בכל זאת יישאר קשר מופלא או אפילו קשר טוב היא לא גבוהה.
היא הרבה יותר גבוהה מההסתברות לזכות בפרס ראשון בלוטו. אפילו בלוטו יש כאלה שזוכים.
טיב הזוגיות הוא רצף מהטוב ביותר ועד לגרוע ביותר. יש זוגות שצירוף של מזל והתנהלות נכונה נמצאים בחלק הטוב של הרצף.
לקשר כזה יש יתרונות אישיים אבל גם יתרונות כלכליים.
בנימה אישית
אני יכול לראות בעצמי בר מזל משום שהיו לנו הרבה שנים טובות כזוג. לצערי זה השתנה.
אין טעם להתמקד בעבר. כדאי להתמקד בהווה ובעתיד. אני לא שולל את האפשרות, שבעתיד תהיה לי זוגיות חדשה טובה או אפילו יותר מזה.
אז מי יכול להרשות לעצמו להתגרש?
התשובה המקובלת היא שזוגות שמצבם הכלכלי טוב יכולים להרשות לעצמם להתגרש כי הם יכולים לשאת בהוצאות ולשמור על רמת חיים סבירה.
כך חשבתי גם אני עד היום. בחיפוש באינטרנט מצאתי גם טענות אחרות.
כך למשל, אותו ניתוח של הלמ"ס משנת 2016, מביא ממצאי מחקר על פיהם "השכלת האישה, ותק בנישואין, בעלות על דירה ונישואין של בני זוג ממוצא זהה מקטינים את הסיכויים של נישואין להסתיים בגירושין."
במקום אחר מצאתי טענה ששיעור המתגרשים שמצבם הכלכלי טוב פחות הוא גבוה. הטענה היא שזוגות כאלה אינם יכולים לממן טיפולים שמטרתם לשפר או לשקם את הקשר ולכן הם נוטים יותר להתגרש.
השורה התחתונה: גירושין זה עסק יקר אבל יש כאלה שאינם יכולים להרשות את זה לעצמם ובכל זאת מתגרשים.
לא כל כך מפתיע בתרבות שבה אוברדרפט כל כך נפוץ.
להוציא מהלימון לימונדה
הגרושין שלי עצובים ומרים לי. מהלימון הזה אנסה גם להוציא לימונדה.
לא רק בניסיון לחיים טובים יותר. גם בכניסה לנישה של ייעוץ בכלכלת המשפחה במהלך תהליך גירושין.
במהלך תהליך הגירושין, למדתי לא מעט על הנושא הזה.
כפי שאמר האקטואר ד"ר רון קדם, בהרצאה לארגון היועצים לכלכלת המשפחה "הסכמה בין בני הזוג היא מעל לחוק".
יש לא מעט מצבים שבחלוקה על פי החוק שני הצדדים יפסידו. יועץ לכלכלת המשפחה יכול למצוא פיתרון אחר, בהסכמת שני הצדדים, כך שחלוקת הרכוש תהיה הוגנת, על פי תפיסתם, ולא ייגרם לשניהם נזק כלכלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה