אופטימיות היא מטבע עם שני צדדים.
מצד אחד היא גורמת לאנשים להתמודד עם קשיים ולתפקד היטב ועל פי פרופ' דניאל כהנמן גם עשויה להאריך את תוחלת החיים.
בפוסט זה אתמקד בצידו השני של המטבע. אתחיל במספר דוגמאות מניסיוני האישי לפני שאתאר את מה שכותב פרופ' כהנמן בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט".
המנהל שחשב שיצליח במקום שכולם נכשלו
מוצר פיתוח תוכנה, שנרכש על ידי ארגונים רבים במדינת ישראל בשנות ה-90 של המאה הקודמת התאים למערכות קטנות (מספר משתמשים קטן) ופשוטות. היו לו מגבלות טכנולוגיות שלא איפשרו שימוש בו במערכות עם מאות או אלפי משתמשים ובמערכות מורכבות.
למסקנה הזו הגעתי אחרי שיחות עם חברות האנליסטים המובילות בעולם ועם ישראלי שפיתח מוצר מתחרה ונסע לבחון את השוק האמריקאי.
המלצתי שלא לבחור במוצר הזה לשימוש במערכות גדולות.
מנמ"ר (CIO) חדש מונה בארגון גדול. רציתי למכור לו את שירותי היעוץ שלי, בין השאר, על סמך היכרות מוקדמת.
כששמעתי שהוא מתכוון לממש את המוצר הזה במערכות גדולות, מרובות משתמשים וקריטיות לארגון, החלטתי לחלוק איתו את מה שאני יודע ללא תשלום על מנת שאוכל לבצע יעוצים לארגון.
אמרתי לו שכל מי שניסה בארצות הברית לבנות מערכות גדולות באמצעות המוצר הזה נכשל.
האיש, כנראה אופטימי במיוחד, אמר: "אז אני אהיה הראשון שאצליח".
זה הסתיים מהר בפיטוריו מהתפקיד.
Startups
מאחורי הזוהר של exits מפוארים מסתתר מספר גדול בהרבה של כישלונות של Startups.
בפוסט: מה חסר: רעיונות יצירתיים או מי שיבדוק אותם? התייחסתי לנושא הזה מזווית של אדם למוד ניסיון.
למרות הכשלונות הרבים יזמים רבים אופטימיים. בהרבה מקרים אופטימיים מדי.
מסעדה
לקוח שלי בכלכלת המשפחה החליט לפתוח מסעדה. הוא לא היה מסעדן ולא הכיר את השוק הזה. הוא חשב שזה מספיק להכין אוכל מסוים טוב.
איני יודע, האם האוכל היה טוב או לא משום שאני נחשפתי למסעדה רק אחרי שהיא נסגרה והיה צריך להתמודד עם ההפסדים.
נתקלתי בנתון, שאיני בטוח שהוא מדויק, שיותר מ-50% מהמסעדות לא מחזיקות מעמד יותר מ-3 או 4 שנים.
גם בתחום זה נחשפים להרבה אופטימיות שאינה נסמכת על נתונים.
הטיית האופטימיות
אנשים וארגונים אופטימיים יותר מדי ביחס לסיכויי ההצלחה שלהם וביחס למשאבים שידרשו להם לבצע תוכניות או פרויקטים.
כתוצאה מההטיה הזו הם עלולים להתעלם מסיכונים או להמעיט בהסתברות ובחומרת אירועי סיכון.
אחד נהדברים שהם נוטים להתעלם מהם היא תחרות ביוזמות עסקיות שלהם.
שלוש הדוגמאות שהבאתי מניסיוני מתארות היטב את ההטיה הזו.
כמובן שיש להן משמעויות כלכליות ומשמעויות בכלכלת המשפחה של האנשים המעורבים בפרויקטים הללו.
המקרה החד ביותר מבין הדוגמאות הללו הוא הלקוח שהחליט לפתוח מסעדה.
סטרטאפיסט מוותר על שכר גבוה יותר על מנת להגשים את חלומו המקצועי.
אין בזה רע כל עוד ההסתברות למימוש החלום היא סבירה. בחלק מהמקרים מדובר בהסתברות אפסית שלא שווה את הסיכון.
גם מצבו הכלכלי של מנהל בכיר שפוטר עלול להיות מורע.
נתונים שמביא דניאל כהנמן בספרו
סיכוייו של עסק קטן בארצות הברית לשרוד במשך 5 שנים הם 35%.
בסקר נמצא שאנשים שפותחים עסקים מאמינים שהסיכוי של "עסק כמו שלך" לשרוד במשך חמש שנים הם 60%.
ההטיה בלטה יותר כשנשאלו ספציפית על העסק להם. 81% ייחסו הסתברות של 70% להצלחת העסק שלהם. 33% העריכו את ההסתברות שלהם להיכשל ב-0%.
מחקר של תומס אסטברו
כהנמן מביא את המחקר כהדגמה למה שקורה לאופטימיסטים המקבלים בשורות רעות.
אסטברו לקח נתונים מארגון קנדי המסייע לממציאים להעריך את סיכויי הצלחה המסחרית של ההמצאה שלהם. דירוג של D או של E מנבא כישלון של 70% מההמצאות.
במציאות התחזיות היו מדויקות. מבין אלה שקיבלו את הדירוג הנמוך רק 5 מתוך 411 פרויקטים הגיעו לשוק. כל החמישה נכשלו.
47% מהמציאים המשיכו בפרויקט על אף שסיכוייו להצליח הוערכו כאפסיים.
הכותרת של פרק 24 בספרו של כהנמן העוסקת בנושא הזה היא: מנוע הקפיטליזם.
הקפיטליזם מבוסס על תחרות בשוק חופשי. ללא הטית האופטימיות הייתה הרבה פחות תחרות.
ההטיה הזו גורמת לכאלה שלא באמת מסוגלים להתחרות לנסות להתחרות ולהיכשל.
השלכות בכלכלת המשפחה
כל מי שעובד כעצמאי, בעל עסק או שותף בעסק צריך להביא בחשבון אפשרות לכישלון ולייחס לה את הסיכויים הריאליים להתממשותה.
רק גישה כזאת מאפשרת ניהול סיכונים נכון.
גם מי שעובד כשכיר צריך להימנע מהטיית האופטימיות ככל שניתן.
אופטימיות יתר עשויה להתיחס לאפשרויות של קידומו בארגון, לחששות מהאפשרות שיפוטר ועוד.
גם משקיעים נוטים להיות יותר מדי אופטימיים ביחס לסיכויי הצלחה של ההשקעות שלהם.
בשונה מיזמים, על פי המחקר שציטט פרופ' כהנמן בספרו, בשורות רעות גורמות למשקיעים לא מיומנים "לברוח", כלומר: למכור את ההשקעה במחיר של הפסד.