כיצד להתייחס למתים? ניתוח כלכלי של הטוראג'ה באינדונזיה מנקודת השקפה אחרת

בתי המקור של הטוראג'ה. לקישוטים יש משמעות

בפוסט הקודם: אינדונזיה: המשמעות הכלכלית של תהליך הטיפול במתים, עסקתי בהשקעה הכספית הגדולה של בני שבט הטוראג'ה, שלא לומר ההשקעה התמוהה וחסרת ההיגיון, במתים ובמתים לעתיד.

תמצית העניין היא השקעה גדולה יותר בבתים לרוחות המתים מאשר בבתים למשפחות חיות ולוויות של שבוע בהשקעה כספית שלםעמים מגיעה לשכר של מספר שנות עבודה.

לכאורה, טפשי ולא הגיוני בעליל. בפוסט זה אבחן את הנושא מזווית אחרת ואנסה למצוא היגיון באופן ההתנהלות. אל תשכחו שמדובר בחברה שונה לגמרי מהחברה המערבית.

1. דיור מוגן

 

לא מזמן נתתי ייעוץ לאדם שרצה לעבור להתגורר בדיור מוגן. מהות הייעוץ הייתה בחירת מסלול התשלום מתוך מספר מסלולי תשלום אפשריים במקום אליו רצה לעבור. 

אין לשאלה באיזה מסלול לבחור תשובה חד-משמעית. כל תשובה היא ספציפית לשואל ומבוססת על הנחות. הפרמטר המשמעותי ביותר הוא תוחלת החיים בהשוואה לתוחלת החיים באוכלוסיה.

במקרה זה, כמו במקרים אחרים, לא היה ספק בדבר אחד: עלות דיור מוגן היא גבוהה. מדובר בעלות של מספר רב של אלפי שקלים לחודש בתוספת תשלום חד-פעמי עם הכניסה לדיור המוגן.

בעיה נוספת, הקשורה בחלק מהמקרים גם לבעית המחיר, היא ההתרחקות מסביבת החיים הקודמת: השכנים, החברים, המכולת, הספר, בתי הקולנוע, הספריות וכיו"ב. לפעמים גם מתרחקים מקרובי משפחה.

המערכת התרבותית- חברתית של הטוראג'ה דאגה לדיור מוגן בחינם בבתי המקור לדור המבוגר. הם גם אינם מתרחקים מסביבת החיים הקודמת שלהם. בתי המקור הם זה ליד זה, כך שגם בני דורם ממשיכים לחיות בקרבתם.

2. עבודה ופרנסה

 

לוויה מפוארת מחייבת הכנות ועבודות הנמשכות מספר ימים. בביקורי נכחתי לזמן קצר בשלב ההכנות. בעלי מקצוע בנו מבנים לשכן בהם את המוזמנים ללוויה, נבנו במות, נבנו שירותים, היה צורך להוביל ציוד רב, להוביל בופאלוס (המשקל שלהם עולה על טונה), לשחוט ולבתר בופאלוס, לבשל, לדאוג למיים לרחצה (ברוב המקומות הכפריים באינדונזיה לא ראיתי מיים זורמים. כל אחד מחבר את עצמו למיים באמצעות צינורות במבוק או מביא מיים מהבאר או הנחל או המעיין הסמוכים). בטקס משתתפים נגנים ומנחים. אין ספק שלא מיציתי בתיאור את כל מה שנדרש לבצע.

אין ספק שנדרשים עובדים, שמשפחת האדם שנמצא בתהליך מעבר לרוח אבות השומרת על המשפחה, משלמת להם. לא מעט אנשים שמצבם הכלכלי אינו טוב במיוחד ואין להם עבודה קבועה מצליחים להרוויח כסף לפרנסת משפחתם.

3. תרומה לקהילה

העשירים עורכים לוויות מפוארות. הפחות עשירים עורכים לוויות צנועות בהרבה. הלוויות הגדולות של העשירים הן תרומה לקהילה. האורחים הפחות עשירים זוכים לשבוע מהנה ומפנק יחסית לתנאי החיים הרגילים שלהם. העשירים ביותר מזמינים גם צוותים מקצועיים שמסריטים סרט וידאו המתאר את שבוע הלוויה של יקירם.

4. לאכול בשר

 

עניי הטוראג'ה אינם אוכלים בשר. מאותה סיבה שחלק מתושבי ישראל, החיים מתחת לקו העוני, אינם אוכלים בשר. בלוויות נשחטים ונאכלים בופאלו. בלוויות של עשירים נאכלים הרבה בופאלו. הזדמנות לעניים להעשיר את מזונם בחלבון מהחי. 

קצת מזכיר לי את שתיית דם פרה על ידי המסאים בקניה. הדם המועט הנשתה משלים את התזונה הלא מאוזנת של המסאים. 

5. חיזוק הקשר והמחויבות בין בני הקהילה

יש עובדים הזוכים לצ'ופר ממקום עבודתם: שבוע כיף לגיבוש חברתי ולהנאה. המעביד מוכן להוצאה הגבוהה (ההוצאה העיקרית עשויה להיות דווקא הויתור של שבוע עבודה ומתן שכר לעובדים עבורו ולאו דווקא התשלום על מקום הנופש).

דבר דומה קורה לבני הטוראג'ה כשמתקיימת לוויה: יש להם שבוע גיבוש נפלא.

6. כבוד לדור ההורים

 

זה אינו ייחודי לטוראג'ה. זה נכון גם לגבי אזורים אחרים באינדונזיה וכנראה גם למזרח הרחוק בכלל. התופעות שאנו נתקלים בהם לא פעם בארצנו של ילד בן 6, בן 12 או נער בן 14, היודע הכל יותר מהוריו ומבסיו וסבותיו (שם גנרי לכל מי שנולד כמה עשרות שנים לפניו), הרבה פחות נפוצות. 

הטוראג'ה מאפשרים למבוגריםלא רק לחיות את חייהם בכבוד, אלא גם לסיים אותם באופן המכובד ביותר האפשרי.

נו אז הצלחתי?

 

מקווה שאחרי שקראתם פוסט זה, השתכנעתם שפולחן המתים הטוראג'י הוא לא כל כך חסר היגיון, כפי שחשבתם אחרי שקראתם את הפוסט הקודם.