אינדונזיה: המשמעות הכלכלית של תהליך הטיפול במתים

בתי המקור של בני הטורג'ה (הבית דמוי האנייה)

קבוצת הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס זכתה בכמה אליפויות NBA בתקופה בה שיחקו בה מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'אבר. אחד השותפים המשמעותיים לזכיה היה ה-Small Forward של הקבוצה ג'יימס וורתי.

כשנשאל וורתי מה יעשה אחרי שיפרוש מכדורסל, ענה שהוא יהיה קברן. במקצוע הזה תמיד יש עבודה. וורתי נעשה פרשן כדורסל ולא קברן, אבל ללא ספק צדק: יש הרבה כסף ופרנסה סביב מותם של בני אדם. 

בישראל

 

שכר עבודתם של קברנים הוא חלק קטן מעסקי הקבורה והמוות. כמה דוגמאות לעסקים כאלה:

1. סיתות והקמת מצבות

2. מנהלים, פקידים, עורכי טקסי קבורה, נהגים, פועלים המתחזקים את בתי הקברות, סלילת כבישים פנימיים וחניות, גינון בבתי קברות וכיו"ב

3. תשלומים לחברות קדישא על שריון מקום ליד בן הזוג או בת הזוג שנפטרו. תשלומים לקבורה לא בקומות אלא בקרקע וכיו"ב. קבורה רגילה מכוסה על ידי המוסד לביטוח לאומי. רשימת השירותים עליהם זכאית חברה קדישא לגבות כסף מופיעה בקישור כאן.

4. תשלומים למקום בבית קברות לא דתי, למשל בקיבוצים. התשלום עשוי להגיע לעשרות אלפי שקלים. לכך יש להוסיף תשלום למי שעורך את הטקס. 

5. פרסום מודעות אבל בתקשורת ועל לוחות מודעות (אפשר גם ללא תשלום באתר אבלים).

בתי המקור של בני הטוראג'ה

 

כחצי מיליון בני טוראג'ה מתגוררים באזור ייעודי להם באי סולאווסי שבאינדונזיה. מספר גדול יותר של בני טורג'ה חיים באזורים אחרים באינדונזיה או היגרו למדינות אחרות. גם אלה שהיגרו, יעדיפו להיקבר בארץ הטוראג'ה.

כשנכפה על בני הטורג'ה לבחור באחת משש הדתות הרשמיות באינדונזיה הם בחרו בנצרות וממשיכים לשתות יין ולאכול חזיר. זה לא מונע מהם לשמור על המסורות והאמונות של דתם הקודמת. בטקסים של הדת הקדומה נעשה שימוש ביין ובבשר חזיר. 

בני הטוראג'ה מאמינים שהרוחות של האבות הקדומים הנמצאות בעולם אחר, שומרות עליהם. המסקנות הנגזרות מכך הן:

1. צריך לדאוג למתים גם לאחר מותם.

2. תהליך הטיפול במתים חייב להיות נכון, שאם לא כן הם לא ייהפכו לרוחות השומרות על הדורות הבאים.

הדאגה לרוחות המתים מתבטאת בבניית בתים עבורם. הבתים, כמו הבית בתמונה בתחילת פוסט זה, נקראים בתי מקור.
מול כל בית מקור יש מבנה נוסף המשמש כאסם לאורז.

עלות בתי המקור גבוהה מעלות הבתים בהם מתגוררים בני הטורג'ה עצמם.

כל אחד מבני הטורג'ה משתייך למשפחה מורחבת שלה יש בית מקור. ההשתייכות היא לא פורמאלית בלבד, יש לה משמעות כלכלית: צריך להשתתף במימון תחזוקת בתי המקור.

מי גר בבתי המקור?

בחלק הצפוני (הנחשב לטוב ומבורך במזרח הרחוק) של בתי המקור , גרים קשישי המשפחה המורחבת: סבים וסבתות.

בחלק הדרומי (הנחשב לרע במזרח הרחוק) מתגוררים "חולים בראש שלא יכולים להחלים". במושגים שלנו מדובר במתים. הלוויה והקבורה מתבצעים זמן רב אחרי המוות. "זמן רב" עשוי להיות גם שנה או יותר לאחר המוות. 

לוויות וירושות
לוויות הן עסק יקר. עלותן עלולה להגיע עד כחצי מיליון דולר או אפילו מיליון דולר. ככל שמשפחה עשירה יותר כך תשקיע יותר בלוויה.
בני הטורג'ה חוסכים ללוויה של הוריהם. ככל שחוסכים יותר, גדלה הירושה. הרכוש של ההורים שנפטרו מחולק על פי האחוזים של תרומת הבנים ללוויה. מימנת 70% מהלוויה - תקבל 70% מהירושה. ממנת רק 10% - חבל. תקבל רק 10% מהירושה.

יש לוויות שמחות
לוויה של טוראג'ה היא אירוע שמח. המת יהפוך לרוח בעולם טוב יותר, אז מדוע לא לשמוח? אוכלים טוב, שותים, צופים ב"מופעים" ופוגשים את בני הקהילה.

לבני המשפחה הקרובים זה בכל זאת קשה להיפרד. הם לובשים שחור ועשויים לבטא עצב או צער. המשתתפים האחרים בלוויה שמחים.

תהליך הלוויה

תהליך הלוויה אורך שבוע. כל בני הקהילה מוזמנים וחייבים להשתתף. עשויים להשתתף אלפי אנשים. המתנה שהם מביאים היא בופאלו (תאו) או חזיר או תרנוגלת וכיו"ב. מישהו רושם את המתנה שכל משפחה הביאה. חייבים להביא מתנה שוות ערך למה שמשפחת הנפטר הביאה כאשר נפטר מישהו במשפחת זה שהביא את המתנה.

מחיר בופאלו מתחיל ב-1,500 דולר ועשוי להגיע לעשרות אלפי דולרים. הביאו לך בופאלו יקר במות אחד מהוריך? עליך להביא בופאלו יקר באותה מידה ללווית אביו או אימו של מי שהביא אותו.

מרכיב גדול בעלות הטקס הוא בניית מבנים חד-פעמיים לקיום הטקסים ולאירוח ולשינה. את המבנים הורסים לאחר תום תהליך הלוויה.
תוסיפו לזה מזון ושתיה. גם הבופאלו הניתנים כמתנות וגם בופאלו שמביאה המשפחה נשחטים ונאכלים.

ביום האחרון מתקימת תהלוכה לאחוזת הקבר המשפחתית בה נטמן המת.

כלכלת המוות של בני הטורג'ה

 

כלכלת המוות של בני הטורג'ה "מפותחת" יותר מכלכלת המוות במקומות אחרים שאני מכיר: הם משקיעים הרבה יותר משאבים כספיים המיועדים לנפטרים וגם למתים ותיקים.

זווית הראיה שלי

 

מזווית הראיה המערבית זה נראה כמשהו הגובל בטירוף: אנשים שבממוצע מרוויחים 5 דולר ליום, מוציאים עשרות או מאות אלפי דולרים על טקסי לוויה, בונים בתים מפוארים למתים ובתים הרבה פחות ראויים לעצמם. בכל לוויה בקהילה, חלקם מוותרים על עבודתם לשבוע, קונים בופאלו לשחיטה במחיר אסטרונומי כשמשק ביתם אינם מסוגלים לקנות אותו. 

האם אנחנו צריכים לחכות כמה עשרות שנים עד שה"פרימיטיבים" האלה יתפתחו או שאולי יש מידה כלשהי של היגיון בכלכלת המוות של בני הטוראג'ה? בפוסט הבא אנסה לענות על שאלה זו.