בפוסטים קודמים: השלכות כלכליות של בן משפחה סיעודי ומקורות מימון להוצאות בגין בן משפחה סיעודי, עסקתי בנטל הכלכלי הגדול המועמס על כתפיה של משפחת החולה הסיעודי.
לא התייחסתי בהם, ולא במקרה, לפיתרון הכלכלי המיטבי לבעיה.
אם נתעלם מכל ההיבטים האחרים, בהיבט הכלכלי הפיתרון הטוב ביותר עשוי להיות הפסקת חייו של החולה הסיעודי.
אל תיבהלו, איני מציע לחסל חולים סיעודיים. לא הייתי מעלה על דעתי להציע זאת וקל וחומר, שלא הייתי מעלה בדעתי לעשות זאת בימים אלה, בהם יש מי ששורף תינוק בגלל שהוא ערבי ויש מי שדוקר למוות נערה בגלל שהשתתפה בהפגנה בעד זכויותיהם של להט"בים.
בכל זאת אני רוצה להציג לכם דילמה שיש בה היבטים מוסריים, היבטים חוקיים והיבטים כלכליים, שהם חשובים פחות.
הדילמה היא: האם יש מקום, במקרים מסוימים, להפסיק את חייהם של אנשים סיעודיים?
לפני שאתייחס לשאלה, אציג לכם שלושה מקרים אמיתיים שאני מכיר.
חולה ALS
את אילן גרו ז"ל פגשתי במהלך עבודתי כיועץ IT ועבודתו באותם ארגונים מטעם החברות בהן עבד.
אילן חלה במחלת ניוון השרירים ALS וביחד עם משפחתו התמודד בגבורה עם המחלה: בהתחלה טיול משפחתי, לא פשוט במצבו, בחו"ל ואחר כך עם מצבו הבריאותי המדרדר.
אילן כתב פוסטים ב-Facebook המתארים את מצבו, את הסבל, את התובנות (למשל: כמו רוב האנשים הבריאים, לא הבין את היתרונות בלהיות בריא. רק כשחלה הבין מה אנחנו מפסידים כשאיננו ממצים את חיינו באופן מיטבי, תחת ההנחה הסמויה, שלעולם נהיה בריאים).
גם אני ורבים אחרים כותבים פוסטים בבלוג וב-Facebook, אבל לנו זה הרבה יותר קל. אילן כתב את הפוסטים במצמוץ עיניים.
בשלב זה של חייו כבר לא היו שרירים אחרים בגופו שפעלו. הוא היה ללא ספק במצב סיעודי
מסקנה במקרה זה: מבחינה מוסרית אני לא מעלה בדעתי את האפשרות להמית אדם במצב כזה, כשהוא רוצה להמשיך לחיות. דעתו צלולה וזו הבחירה שלו. זה פועל גם בכיוון השני: כשאדם במצב כזה מחליט שאינו רוצה להמשיך לסבול, קורה שבית המשפט נעתר לבקשתו.
חולה ALS
את אילן גרו ז"ל פגשתי במהלך עבודתי כיועץ IT ועבודתו באותם ארגונים מטעם החברות בהן עבד.
אילן חלה במחלת ניוון השרירים ALS וביחד עם משפחתו התמודד בגבורה עם המחלה: בהתחלה טיול משפחתי, לא פשוט במצבו, בחו"ל ואחר כך עם מצבו הבריאותי המדרדר.
אילן כתב פוסטים ב-Facebook המתארים את מצבו, את הסבל, את התובנות (למשל: כמו רוב האנשים הבריאים, לא הבין את היתרונות בלהיות בריא. רק כשחלה הבין מה אנחנו מפסידים כשאיננו ממצים את חיינו באופן מיטבי, תחת ההנחה הסמויה, שלעולם נהיה בריאים).
גם אני ורבים אחרים כותבים פוסטים בבלוג וב-Facebook, אבל לנו זה הרבה יותר קל. אילן כתב את הפוסטים במצמוץ עיניים.
בשלב זה של חייו כבר לא היו שרירים אחרים בגופו שפעלו. הוא היה ללא ספק במצב סיעודי
מסקנה במקרה זה: מבחינה מוסרית אני לא מעלה בדעתי את האפשרות להמית אדם במצב כזה, כשהוא רוצה להמשיך לחיות. דעתו צלולה וזו הבחירה שלו. זה פועל גם בכיוון השני: כשאדם במצב כזה מחליט שאינו רוצה להמשיך לסבול, קורה שבית המשפט נעתר לבקשתו.
הקשיש שביקש את מותו
במשך 11 שנים הייתה אימי ז"ל במוסד סיעודי. במהלך ביקוריי אצלה פגשתי לא מעט מכרים, שבאו לבקר בני משפחה ששהו באותו מוסד.
אחד מהם היה חבר ילדות שלי.
קרוב משפחתו המאושפז היה חריג: דעתו הייתה צלולה לגמרי. החיים במוסד סיעודי, כשכמעט כל מי שאיתך מנותק מהמציאות והצוות עסוק מדי לא בהכרח מבחין בכך שאתה אינך כזה, רחוקים מלהיות גן עדן.
תוסיפו לזה את חוסר התפקוד הפיזי, את הצורך בסיוע מאחרים ואת אובדן הפרטיות.
לדברי חברי, האיש ביקש מבני משפחתו שיהרגו אותו. הוא טען שמיצה את חייו. הוא בנה משפחה, הייתה לו קריירה מכובדת, ילדיו בגרו ונישאו ואפילו נכדיו כבר בגרו.
המשפחה רצתה לכבד את רצונו, אבל החוק מנע ממנה לעשות זאת.
מסקנה במקרה זה: עמדתי האישית היא שמבחינה מוסרית צריך לכבד את רצונו של אותו אדם צלול בדעתו ולאפשר לו למות בכבוד. החוק הקיים במדינת ישראל אינו מאפשר זאת.
עניין אישי
בפיסקה זו אעסוק באימי ז"ל. התייתמה בגיל צעיר מהוריה. מימנה באמצעות מתן שיעורי עזר את לימודיה בבית הספר התיכון וחיה בדלות.
הייתה היחידה מכל בני משפחתה ששרדה את השואה. ילדיה (ואחר כך גם נכדיה) היו הדבר החשוב ביותר בעולמה.
כשאבי ז"ל הפך לסיעודי, היא אמרה לנו באופן נחרץ: "אם אגיע למצב כזה תהרגו אותי".
היא לא הסתפקה בכך. היא גם כתבה את זה וחתמה על זה ואפילו הכינה בבית כמות גדולה של גלולות, שהייתה להם רק מטרה אחת: להתאבד, אם וכאשר תהפוך לסיעודית.
בכל זאת הייתה במוסד סיעודי במשך 11 שנים, משום שלא הספיקה לקחת את הגלולות שהכינה.
במהלך רוב התקופה רק סבלה. היא סבלה מקיהיון (דמנסיה) ולא הייתה מחוברת למציאות. בהדרגה נוספו גם יותר ויותר מגבלות פיזיות.
אדם במצב כזה אינו יכול להגיד שכואב לו על מנת שיטפלו בבעיה. הוא אינו יכול לגרש זבוב שמציק לו או לבקש ממישהו אחר שיעשה זאת.
האימרה ש"תמיד יכול להיות גרוע יותר", הייתה נכונה במקרה זה ובמקרים אחרים הדומים לו. הסבל רק הלך וגדל.
הבנת המציאות וקשר עם הסביבה לא היו. כבר לא הייתה יכולה להינות מנכדים, מילדים, מקשר עם חברותיה או מפעילויות אחרות, מהן נהנתה בעבר.
החיים היו אוסף של רוטינות מציקות ומעליבות.
בהיבט הכלכלי הסתדרנו היטב. ניהלתי נכון את המשאבים שלה ושלנו, כך שלא זו הייתה הבעיה. הבעיה העיקרית הייתה הסבל המיותר.
מסקנה במקרה זה: מבחינה מוסרית לא היתה לי שום בעיה לכבד את רצונה ולעזור לה לסיים את חייה מוקדם ככל האפשר. מה שמנע ממני לעשות זאת היה החוק. החוק בישראל אוסר על המתת חסד של אדם סיעודי שאינו צלול בדעתו.
האם להמית חולה סיעודי?
אין לי ספק שמרבית הקוראים יסכימו איתי במקרה הראשון: אדם צלול בדעתו מעוניין להמשיך לחיות. אסור להמית אותו.
במקרה השני מדובר באדם צלול בדעתו, שמחליט שאינו מעוניין להמשיך לסבול. יהיו כאלה, שלא יסכימו איתי. דעתי היא שהחוק צריך לאפשר לו למות, כפי שקורה כבר בכמה מדינות אחרות. זוהי המתת חסד.
המקרה השלישי מורכב יותר מבחינה פילוסופית. הטיעון נגד העמדה שלי בזכות המתת חסד, הוא שהחולה הביע את עמדתו כשהיה צלול בדעתו לפני שהיה סיעודי. אולי שינה את דעתו ובגלל חוסר צלילותו אינו מצליח לבטא זאת?
לי קשה לקבל זאת. לאדם שכבר איבד את כל תבונתו ואנושיותו אין דעה. דעתו הברורה כשהיה צלול בדעתו, צריכה להתקבל והחוק צריך לאפשר לו להפסיק לסבול.
עצה מעשית
במצב הקיים החוק אינו מאפשר המתה. מה שהוא כן מאפשר זה לא לחבר את האדם למכשירים רפואיים מאריכי חיים. אם נערכים לזה מראש, אדם שאינו סיעודי יכול לבצע תהליך מסודר של בקשה שלא להאריך את חייו, אם וכאשר יהפוך חס וחלילה לסיעודי.
אם ינקוט בהליך פרוצדורלי נכון, אי אפשר יהיה לחבר אותו למכשירים מאריכי חיים.
במשך 11 שנים הייתה אימי ז"ל במוסד סיעודי. במהלך ביקוריי אצלה פגשתי לא מעט מכרים, שבאו לבקר בני משפחה ששהו באותו מוסד.
אחד מהם היה חבר ילדות שלי.
קרוב משפחתו המאושפז היה חריג: דעתו הייתה צלולה לגמרי. החיים במוסד סיעודי, כשכמעט כל מי שאיתך מנותק מהמציאות והצוות עסוק מדי לא בהכרח מבחין בכך שאתה אינך כזה, רחוקים מלהיות גן עדן.
תוסיפו לזה את חוסר התפקוד הפיזי, את הצורך בסיוע מאחרים ואת אובדן הפרטיות.
לדברי חברי, האיש ביקש מבני משפחתו שיהרגו אותו. הוא טען שמיצה את חייו. הוא בנה משפחה, הייתה לו קריירה מכובדת, ילדיו בגרו ונישאו ואפילו נכדיו כבר בגרו.
המשפחה רצתה לכבד את רצונו, אבל החוק מנע ממנה לעשות זאת.
מסקנה במקרה זה: עמדתי האישית היא שמבחינה מוסרית צריך לכבד את רצונו של אותו אדם צלול בדעתו ולאפשר לו למות בכבוד. החוק הקיים במדינת ישראל אינו מאפשר זאת.
עניין אישי
בפיסקה זו אעסוק באימי ז"ל. התייתמה בגיל צעיר מהוריה. מימנה באמצעות מתן שיעורי עזר את לימודיה בבית הספר התיכון וחיה בדלות.
הייתה היחידה מכל בני משפחתה ששרדה את השואה. ילדיה (ואחר כך גם נכדיה) היו הדבר החשוב ביותר בעולמה.
כשאבי ז"ל הפך לסיעודי, היא אמרה לנו באופן נחרץ: "אם אגיע למצב כזה תהרגו אותי".
היא לא הסתפקה בכך. היא גם כתבה את זה וחתמה על זה ואפילו הכינה בבית כמות גדולה של גלולות, שהייתה להם רק מטרה אחת: להתאבד, אם וכאשר תהפוך לסיעודית.
בכל זאת הייתה במוסד סיעודי במשך 11 שנים, משום שלא הספיקה לקחת את הגלולות שהכינה.
במהלך רוב התקופה רק סבלה. היא סבלה מקיהיון (דמנסיה) ולא הייתה מחוברת למציאות. בהדרגה נוספו גם יותר ויותר מגבלות פיזיות.
אדם במצב כזה אינו יכול להגיד שכואב לו על מנת שיטפלו בבעיה. הוא אינו יכול לגרש זבוב שמציק לו או לבקש ממישהו אחר שיעשה זאת.
האימרה ש"תמיד יכול להיות גרוע יותר", הייתה נכונה במקרה זה ובמקרים אחרים הדומים לו. הסבל רק הלך וגדל.
הבנת המציאות וקשר עם הסביבה לא היו. כבר לא הייתה יכולה להינות מנכדים, מילדים, מקשר עם חברותיה או מפעילויות אחרות, מהן נהנתה בעבר.
החיים היו אוסף של רוטינות מציקות ומעליבות.
בהיבט הכלכלי הסתדרנו היטב. ניהלתי נכון את המשאבים שלה ושלנו, כך שלא זו הייתה הבעיה. הבעיה העיקרית הייתה הסבל המיותר.
מסקנה במקרה זה: מבחינה מוסרית לא היתה לי שום בעיה לכבד את רצונה ולעזור לה לסיים את חייה מוקדם ככל האפשר. מה שמנע ממני לעשות זאת היה החוק. החוק בישראל אוסר על המתת חסד של אדם סיעודי שאינו צלול בדעתו.
האם להמית חולה סיעודי?
אין לי ספק שמרבית הקוראים יסכימו איתי במקרה הראשון: אדם צלול בדעתו מעוניין להמשיך לחיות. אסור להמית אותו.
במקרה השני מדובר באדם צלול בדעתו, שמחליט שאינו מעוניין להמשיך לסבול. יהיו כאלה, שלא יסכימו איתי. דעתי היא שהחוק צריך לאפשר לו למות, כפי שקורה כבר בכמה מדינות אחרות. זוהי המתת חסד.
המקרה השלישי מורכב יותר מבחינה פילוסופית. הטיעון נגד העמדה שלי בזכות המתת חסד, הוא שהחולה הביע את עמדתו כשהיה צלול בדעתו לפני שהיה סיעודי. אולי שינה את דעתו ובגלל חוסר צלילותו אינו מצליח לבטא זאת?
לי קשה לקבל זאת. לאדם שכבר איבד את כל תבונתו ואנושיותו אין דעה. דעתו הברורה כשהיה צלול בדעתו, צריכה להתקבל והחוק צריך לאפשר לו להפסיק לסבול.
עצה מעשית
במצב הקיים החוק אינו מאפשר המתה. מה שהוא כן מאפשר זה לא לחבר את האדם למכשירים רפואיים מאריכי חיים. אם נערכים לזה מראש, אדם שאינו סיעודי יכול לבצע תהליך מסודר של בקשה שלא להאריך את חייו, אם וכאשר יהפוך חס וחלילה לסיעודי.
אם ינקוט בהליך פרוצדורלי נכון, אי אפשר יהיה לחבר אותו למכשירים מאריכי חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה