פרופורציות: שואה וקורונה - היבטים כלכליים והיבטים אחרים

דף עד שמילאה אימי ז"ל על אחת מאחיותיה ביד ושם

מחר (21 באפריל 2020) יהיה יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אימי ז"ל הייתה היחידה ממשפחתה ששרדה. הפוסט הזה מוקדש לדודים ולדודות ולבני הדודים, שאף פעם לא היו לי. כולם נרצחו על ידי הנאצים במחנות השמדה.  

הפעם בחרתי גם לצרף תמונה של אחד מדפי העד הרבים שמילאה אימי. 
זהו הדף של האחות שהייתה הכי קרובה אליה מבחינת גיל ובחרה לא לברוח עם אימי מיד לאחר הכיבוש.


בכל פעם שמתרחשים אירועים קשים, כמו למשל מגפת הקורונה, אפשר לנסות להיזכר בשואה ולקבל פרופורציות.

מצב כלכלי שהורע

נכון שמיליוני אמריקאים מובטלים ורעבים מגיעים למרכזי חלוקת מזון אבל עדיין מצבם טוב הרבה ממצבם של יהודים במחנות בזמן השואה. 
נכון שמצבם הכלכלי של רבים במדינת ישראל הורע מאוד בגלל פיטורים, חל"ת או עסק עצמאי בקשיים אבל עדיין מצבם טוב בהרבה ממצבם של יהודים במחנות עבודה או מחנות השמדה בזמן השואה. 

חולים ומתים מקורונה

בישראל ובמדינות המפותחות יש חולים ומתים רבים במגיפה. לא בר השוואה למספר הנרצחים במחנות ולמספר המתים ממחלות או מרעב   במחנות בתקופת השואה.

לשמור על היגיינה

אחד הסיפורים ששמעתי מאימי ז"ל עסק ברחצה. היא שהתה במקום שבו אפשר היה להתרחץ רק בשלג שמפשירים אותו. היו כאלה שוויתרו על רחצה.
אימי ואחרים שבחרו לשמור על ניקיון והתרחצו בשלג קר שהפשירו שרדו בשביל לספר את הסיפורים.
אלו שבחרו לוותר על רחצה מתו ממחלות.

גם בימי קורונה ראוי לשמור על היגיינה, על אף שלא בהכרח מי שיבחר לא לעשות זאת ישלם בחייו. היום יש בתי חולים ושרותי רפואה זמינים ללא השוואה לחוסר בשרותים כאלה בזמן השואה. 

דיור מוגן

בישראל חיים היום כ-189 אלף ניצולי שואה. גילם הממוצע הוא 84. מדי יום מתים בממוצע 41 ניצולי שואה. 
רבים מהם גרים בבתי דיור מוגן. רבים מנפטרי הקורונה בבתי דיור מוגן הם ניצולי שואה. 

כנראה שבחלק מהמקרים ניתן היה להימנע ממוות מוקדם מדי של אנשים ששרדו את התופת לו היו מתנהלים יותר נכון. זה לא רק מוות מוקדם מדי. זה מוות ללא אף אחד בני המשפחות, שהם הקימו,  הניצב לידם.

להתמודד עם קשיים

אנחנו מתמודדים או לא מתמודדים עם קשיים. מדובר בקשיים כלכליים, קשיים אישיים וקשיים רבים אחרים. קצת פרופורציה. בהשוואה לרוב המקרים ניצולי השואה התמודדו במהלך מלחמת העולם השנייה עם קשיים גדולים הרבה יותר. 
יש לנו מה ללמוד מאנשים ששרדו את הקשיים האלה ובנו את חייהם מחדש.

לידיעה: ייעוצים בכלכלת המשפחה ללא תשלום

אני נותן ייעוצים בכלכלת המשפחה בתשלום למשפחות וליחידים. ניצולי שואה מקבלים ממני את אותם הייעוצים אבל ללא תשלום. 

פוסטים בבלוג שלי בנושא ניצולי שואה

זכויות ניצולי שואה  

במי צריכים ניצולי שואה להיעזר על מנת לקבל את המגיע להם? 

זכויות פחות ידועות של ניצולי שואה  

ניצולי השואה: ההיבט האנושי וההיבט הכלכלי

שתי פרוסות לחם בלי כלום

צירוף ניצולי שואה יוצאי רומניה למעגל הראשון של מקבלי הפיצויים 

ההכחשה השנייה

פוסט זה מוקדש לכל דודותיי, דודיי ובני דודי שמעולם לא היכרתי משום שנרצחו על ידי הנאצים לפני שנולדתי.

בייעוץ בכלכלת המשפחה נתקלים לא פעם באנשים האומרים בנחרצות שבעיה התנהלותית מסוימת אינה רלוונטית להם. לפעמים אלה העומדים בתוקף על כך שהבעיה אינה נוגעת להם הם אלו הסובלים יותר מאחרים מהבעיה הזו. 

התופעה הזו קיימת גם בתחומים התנהגותיים אחרים. בפסיכולוגיה קוראים לה הכחשה.

כשמדברים על הכחשה בהקשר של השואה מתכוונים לאנשים המכחישים את העובדות. כך למשל, הם מכחישים שנרצחו שישה מיליון יהודים בשואה. 

בפוסט זה אדבר על הכחשה אחרת: אלו שטוענים שהשואה פחות  רלוונטית להם משום שהם חרדים.
אריה דרעי, שר חרדי בממשלת ישראל צוטט בעיתונות המקוונת כאומר "יום השואה לא מחייב אותנו כחרדים". 
אם הציטוט נכון, ההכחשה הזו דומה להכחשה של אותו אדם המגיע לייעוץ בכלכלת המשפחה ומכחיש רלוונטיות של הבעיה שלו. 

השואה היא אירוע טרגי לכל מי שאיבד קרובי משפחה או חברים, ללא קשר לאמונתו הדתית אבל היא מציבה דווקא בפני החרדים בעיות נוספות שאינה מציבה בפני אחרים. 

השואה מצד משפחת אבי

סבי אבא-יצחק רוזנטל היה הציוני הבולט בעיר מרימפול בליטא. הוא השתתף בקונגרס הציוני הראשון כנציג של התנועה הרוויזייוניסטית שבראשות זאב ז'בוטינסקי. 
בהשפעתו עלה לארץ ד"ר ברוך בן יהודה שניהל את גימנסיה הרצליה. בן יהודה הזכיר את זה באופן בולט בספרו האוטוביוגרפי. 
סבי וסבתי עלו לישראל בשנות ה-30 וגרו בתל אביב. סבי נפטר לפני הולדתי וסבתי זמן קצר אחרי שנולדתי.

ההיסטוריה האישית שלי מצד משפחת אימי

אימי הייתה הבת הצעירה במשפחה חרדית חסידית בעיירה בפולין. הוריה נפטרו בשנות העשרה לחייה. 
היא בחרה לסוע לעיר גדולה וללמוד בבית ספר תיכון. את המגורים בשכירות ואת הלימודים מימנה משיעורי עזר שנתנה. היה לה בגד אחד בלבד אותו כיבסה. 

אחיותיה נותרו חרדיות. התחתנו והיו להן ילדים. היא הייתה היחידה ששרדה את השואה. 

השואה ותפיסת העולם החרדית ותפיסת העולם הציונית

המשפחה מצד אבי היא דוגמה לתפיסה הציונית. הם בחרו לעלות לישראל וניצלו.

המשפחה מצד אימי, למעט אימי, מייצגת את התפיסה החרדית: נחזור לארץ ישראל רק אחרי שהמשיח יגיע.

המשיח התמהמה והוא עדיין מתמהמה. מי שהגיע הוא אדולף היטלר וחבר מרעיו. 

מימוש תפיסת עולם ציונית הציל חייהם של לא מעט אנשים.

תפיסת העולם החרדית של לחכות למשיח הוכחה כתפיסה שגויה באופן הכואב ביותר: חלק גדול מהנרצחים היו יהודים חרדים.  

חרדים היו צריכים להתמודד גם עם השאלה: היכן טעינו והיכן טעו הרבנים כשאמרו לנו להישאר במזרח אירופה?

חרדים והשואה שאלות נוספות

לא רק עם השאלה התפיסתית של הישארות במזרח אירופה או עלייה לישראל צריכים חרדים להתמודד בהקשר של השואה. שתי שאלות מרכזיות נוספות יוצגו כאן.

היכן היה אלוהים?

יש כאלה ששאלו אתה שאלה הזו כאשר כל כך הרבה יהודים חרדים ביניהם תינוקות וילדים נרצחו. המבוגרים אולי חטאו אבל התינוקות? 
חלקם הגיעו למסקנה שעליהם לעזוב את הדת. 

מודל המנהיגות

יאנוש קורצ'ק בחר ללכת עם תלמידיו להשמדה ולא לנסות למלט את עצמו

דניאל טרוקמה, חסיד אומות עולם נוצרי הוגנוטי מהכפר לה שמבון סור ליניון, נהג באותו אופן.

מודל המנהיגות של שניהם ראוי להערצה.

היו רבנים חרדים נחשבים, שהצילו את נפשם והשאירו את חסידיהם למות. 
לא בדיוק מודל מנהיגות ראוי להערכה. 
גם לא נטילת אחריות על כך  שההטפה לחכות לביאת המשיח השאירה את חסידיהם במזרח אירופה.

לא מקשה אחת

ככל שאני נתקל יותר בחרדים וביוצאים בשאלה אני מבין עד כמה העולם החרדי הוא הטרוגני. לא נכון להכליל. היו כאלה שנהגו אחרת. הרב כהנמן ז"ל שהקים את ישיבת פוניבז' בבני ברק הוא דוגמה לכך. לפני השואה, נסע לגייס כספים לישיבה באיטליה. 
כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה באיטליה. אשתו הציעה שהוא ייסע לארץ ישראל והיא והילדים יצרפו מאוחר יותר. רק אחד מבניו,  שכבר היה בארץ ישראל, שרד את השואה.
בנוסף לישיבה הקים גם את המוסד "בתי אבות" לילדים פליטי שואה. הוא גם רצה להקים היכל זיכרון לשואה בישיבה או בצמוד אליה.

האם אני צריך את תרבות הצריכה?

בשלושה פוסטים קודמים עסקתי בתרבות הצריכה. בתרבות הצריכה נסדקת הצגתי את הבעיות. בשני הפוסטים הבאים הצגתי גישות חדשות המתיימרות לתת פתרון חלקי או מלא לבעיות. בפוסט: כלכלת שיתוף, הצגתי מודל חדש ומעניין לפתרון חלקי לבעיות.

אני המצאתי את הכותרת של הפוסט השלישי: אל תחשוש: חסוך ופרוש, המתייחסת למודל הפוך מהמודל של תרבות הצריכה: חיו עם מעט הוצאות והרבה חסכונות, הפסיקו לעבוד בגיל צעיר מגיל הפנסיה הרשמי וחיו מהחסכונות שהצטברו.

הפוסט הזה הוא אישי יותר. אשאל את השאלה: האם את צריכה את תרבות הצריכה? האם אתה צריך כל כך הרבה צריכה? וגם אשאל: האם אני צריך תרבות צריכה?

מדובר בפוסט אישי. אציג את דרך ההתמודדות שלי עם הסוגיה. אינני גורו המציע לאחרים לנהוג כמוני. מי שחושב שחלק מהדרך שלי מתאים לו או כל הדרך שלי מתאימה לו, מוזמן לאמץ את זה.

כך בדיוק אני משתדל לפעול גם מול משפחות להן אני מייעץ בכלכלת המשפחה: אני מנסה להתאים את הפתרון, שיגבשו במהלך הייעוץ, לעקרונות שלהם ולתפיסת העולם שלהם. אני עשוי להציג דוגמאות מהניסיון שלי ומהדרך שלי, אבל לא לכוון את המשפחות לאמץ אותם.

מה מעצב את תפיסת העולם שלי?

בגילי הלא כל כך צעיר, עברתי לא מעט דברים שהשפיעו עלי ועזרו לי לעצב את תפיסת העולם הכלכלית שלי. שני דברים השפיעו על תפיסתי והתנהגותי הכלכלית יותר מהאחרים.

1. אני דור שני לשואה. 
אימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה ששרדה. 
הלקח: תמיד יכול להיות גרוע יותר. בכל תחום, כולל כלכלת משפחתי, אני נערך גם לקראת תסריטים פסימיים במיוחד.

2. הזן בודהיזם היפני
בצעירותי קראתי לא מעט על תפיסות עולם במזרח הרחוק (ואפילו פה ושם התנסיתי באופן אישי בדברים שיובאו משם למערב). התפיסה שהשפיעה עלי במיוחד היא הזן בודהיזם היפני.
המשמעות היא לא לצפות לכלום ולמצות את ההווה (לאו דווקא במובן ההדונסטי).  

ההתמודדות שלי עם תרבות הצריכה 

אני בהחלט מתחבר לתפיסה של מר שפם הכסף וגורואים אחרים, הרוצים לנתק את עצמם מתרבות הצריכה (לפירוט תפיסתם קראו את הפוסט: אל תחשוש: חסוך ופרוש). בפוסט העוסק בתפיסה זו, ציינתי את הבעיות העיקריות בתפיסה. אני לא הולך איתה עד הסוף. 

עיקרי התפיסה שלי 

1. אני משתדל לקנות רק את מה שאני או בני ביתי צריכים ולא לקנות דברים רק משום שאחרים קונים אותם. זה לא אומר שאני לא קונה שירותים או חפצים שאני רוצה לקנות ולאו דווקא צריך אותם. 

2. אני לא חי מעבר לאפשרויות שלי.
בעבר לא הוצאתי יותר מההכנסות ומעולם לא הייתי באוברדרפט. היום אני משתדל לא להוציא מהחסכונות ואם כבר אני מוציא, לא להוציא יותר מהרווחים על החסכונות.
עיקרון זה נכון לגבי כמעט כל המשפחות: אי אפשר להוציא לאורך זמן יותר מההכנסות.

3. אני חוסך.
אם אפשר אני חוסך. מדוע אם אפשר? כבר הרבה שנים אינני שכיר. דפוסי ההכנסות שלי משתנים: לפעמים מרוויחים הרבה ולפעמים מרוויחים מעט. כשאני מרוויח הרבה יחסית, אני חוסך. אינני מחויב לגובה חיסכון גבוה או אפילו לגובה חיסכון כלשהו.
כדור שני לשואה אני מנסה לחסוך הרבה יחסית. איני מחויב לחיסכון של 50% או 60% מההכנסות כפי שממליץ המשופם.   

4. סגפנות ללא גבולות - לא בבית ספרנו

כפי שכבר ציינתי בנקודה הראשונה אנחנו לא קונים רק את מה שהכרחי. לפעמים קונים מה רוצים ולא צריכים: אפשר ללכת למסעדה טובה (היא יכולה להיות יקרה אבל היא יכולה גם להיות מסעדה עממית מצוינת וזולה), לסרט, להצגה ולטייל בארץ ובחו"ל. כמובן בתנאי שיש לנו מספיק הכנסות ונכסים.

זה לא אומר שלכל מקום אסע במכונית. אני לא נוסע באופניים (חשש מפגיעה של מכוניות) אבל הולך ברגל. לפעמים גם כמה קילומטרים. היות שממילא אני הולך ברגל חמישה ימים בשבוע (ביומיים הנותרים אני רץ), אני מחליף לפעמים את ההליכה לשם הליכה, בהליכה על מנת להגיע למקום בו אני צריך לבצע פעילות כלשהי. 

5. החיסכון נועד להיערכות למצבים קשים עתידיים
אני חוסך בדיוק לאותו סוג של מקרים שגם עבורם אני עושה ביטוח: אסונות, קטסטרופה ותסריטים גרועים במיוחד אחרים.
החיסכון נועד לסייע בהתמודדות עם מצבים קשים עתידיים, שאני מאד מקווה שבכלל לא יתרחשו.  

6. לא רוצה לצאת לפנסיה בגיל צעיר.
אני לא חוסך על מנת להפסיק לעבוד לפני גיל 40 (כבר לפני יותר משני עשורים עברתי אותו ואני עדיין עובד). ללא כל קשר למצבי הכלכלי, אשמח לעבוד גם בגיל 80 ובגיל 90 (אם מצבי הבריאותי יאפשר זאת ואם יהיה מי שירצה לקבל את מה שאני יכול להציע). 

7. העבודה היא ערך
אני לא מעוניין לעבוד 12 שעות או יותר ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע בעבודה שאני לא נהנה ממנה. אני כן מעוניין לעבוד בעבודות שאני נהנה מהן, מרגיש שאני תורם לאחרים ולעצמי.
לתפיסתי מי שעובד ותורם גם משפר את חייו. מחקרים מראים שאנשים בגיל הפנסיה שעובדים בריאים יותר ומאושרים יותר מאלה שאינם עובדים.

קצת פילוסופיה: מה זו עבודה?
נראה לכאורה שעבודה היא פעילות שתמורתה מקבלים שכר. זו גם ההגדרה המצומצמת בערך עבודה בויקיפדיה העברית. דעתי שונה: לא בהכרח כל פעילות עליה מקבלים עליה כסף היא עבודה ולא על כל עבודה מקבלים כסף. כשאני מתייחס לעבודה אני מתייחס גם לפעילויות תכליתיות שאין להן תמורה כספית או לפחות אין להן תמורה כספית ישירה. אביא כמה דוגמאות.

לקבל משכורת ולשבת במקום עבודה
כיועץ עצמאי בתחום המחשוב, עבדתי בתנאי עבודה קיצוניים לטובה או לרעה. בשונה מעובד קבוע, הושיבו אותי במקום פנוי באותו זמן. אצל אחד מלקוחותיי ישבתי בחדר ענק ש Open Space הוא גן עדן לעומתו: כ-30 איש בחלל אחד גדול ורועש ללא שום מחיצות הפרדה. בהמולה הזו אני הייתי עסוק מעל הראש בתכנון האסטרטגיה של תשתית המחשוב בארגון ובחוות דעת על מוצרים טכנולוגיים. חלק מהיושבים סביבי בילו את שעות היום בשיחות על ענייני דיומא, ויכוחים פוליטיים ומשחק Solitaire במחשב.

האם משחק Solitare במחשב או שיחות תמורת שכר הם עבודה? אני לגמרי לא בטוח. 

לעבוד ללא תמורה
אני כותב ערכים בויקיפדיה העברית. כתבתי הרבה עשרות ערכים על טכנולוגיית המידע, ברידג', כלכלת המשפחה ונושאים אחרים. אינני היחיד. רבים וטובים עושים זאת. איננו מקבלים על זה שכר. לתפיסתי זו עבודה.

האם פיתוח תוכנה הוא עבודה? הקוראים ישיבו בוודאי בחיוב. הרבה מאד מפתחי תוכנות קוד פתוח (Open Source), אינם מקבלים תמורה כספית כלשהי עבור פיתוח קוד.

רבים וטובים מתנדבים, כלומר: עובדים ללא תמורה. לתפיסתי זו עבודה.

לעבוד עם תמורה בספק
כפי שבוודאי הבחנתם, אני כותב בלוגים. בנוסף לבלוג זה אני כותב גם את הבלוגים SOA Filling The Gaps וברידג' שלא היכרתם. האם אני מקבל תמורה כספית? ספק גדול. אמנם בכל פעם שתלחצו על פרסומת בצד של דפי פוסט שלי Google תעביר אלי כמה סנטים. בכל פעם שאזכיר בפוסט ספר באנגלית ואתם תחליטו לרכוש אותו באמצעות לחיצה על הקישור המופיע בפוסט, Amazon תעביר לי כמה סנטים. מזה לא מתפרנסים.

באופן עקיף, הנוכחות שלי במרשתת הפנתה אלי לקוחות פוטנציאליים והצעות עבודה ואולי הכריע את הכף לזכותי בכמה ייעוצים עליהם התחריתי.
אני מגדיר כתיבה בבלוג כעבודה. 

עבודה ואני
הבאתי כאן מספר דוגמאות לעבודה ללא תמורה או עם תמורה בספק. הבאתי גם דוגמה לשכר ללא באמת עבודה. על פי ההגדרה הרחבה של עבודה בה השתמשתי, ארצה להמשיך לעבוד כל עוד אוכל, גם אם לא אקבל תמורה כספית כלשהי.

כלכלת המשפחה בפרספקטיבה של השואה

היום יום השואה. פוסט זה נכתב לזכר כל דודותי דודי ובני דודי שנספו בשואה בטרם נולדתי.

בסדרה של בפוסטים בבלוג האנגלי שלי דנתי בשאלה: האם חברות מסוימות בתחום טכנולוגית המידע ישרדו במשך עשר שנים החל מכתיבת הפוסט.

בפוסט כללי התייחסתי לנושא בכללותו ובפוסטים נוספים לחברות ספציפיות כגון: 

Sun, Google , Microsoft  .

הישרדות זו אינה דומה כלל למאבק ההישרדות היומיומי של יהודים בתקופת השואה.

במקרה של חברות אין מדובר בהישרדות של האנשים העובדים בהן וגם החברה עצמה אם לא תשרוד, בדרך כלל תהפוך לחלק מחברה אחרת שרוכשת אותה.

 בהקשר של המאבק ההישרדות בשואה, מדובר בקיום הפיזי של הפרט.

יש לא מעט לקחים שאפשר ללמוד מההתנהגות של קרבנות השואה. הפעם אתמקד בהבהקים  בהקשר של ניהול כלכלת המשפחה.

לחיות ממה שיש ולא מעבר לכך

ליהודים שעברו את אימי השואה לא הייתה ברירה אחרת.

אנחנו צריכים לנהל את כלכלת משפחתנו כך שלא נוציא יותר ממה שנכנס, כלומר: ההוצאות לא יעלו על ההכנסות.

היכולת שלנו להצטמצם גדולה ממה שאנו מעריכים

לא פעם משפחה הבאה לייעוץ בכלכלת המשפחה כשהוצאותיה גדולות מהכנסותיה, מתבקשת לאזן בין ההכנסות להוצאות. לא תמיד ניתן להגדיל את ההכנסות באופן שייסגר במלואו הפער בין ההוצאות להכנסות. הפתרון הוא הקטנת ההוצאות. 

כאשר מגיעים לקיצוץ בסעיפים קונקרטיים ההתייחסות עשויה להיות: ההוצאה בסעיף זה או בסעיף אחר חיונית ואיננו יכולים לקצץ בה. הבעיה היא שלפעמים יש יותר מדי סעיפים כאלה (ולא מדובר במזון בסיסי, מיסים או חינוך חובה). 

בזמן השואה קיצצו הרבה יותר מכך בלית ברירה. גם אנחנו אולי יכולים לקצץ בהוצאות על סעיפים כמו: מסעדות, טלפון סלולרי או ביגוד כשאין  אלטרנטיבה טובה יותר.

בכל זאת לא כל המשאבים הכלכליים צריכים להיות מופנים רק לצרכים בסיסיים. יש כמעט תמיד מקום וחשיבות להוצאה מסוימת להעשרה או הגשמה עצמית.

על פי התיאוריה של הפסיכולוג אברהם מאסלו שעל פיה יש פירמידת צרכים. בבסיסה צרכים פיזיולוגיים (אוכל, שתייה וכיו"ב) ובראשה הגשמה עצמית.

על פי התיאוריה קודם כל מנסים לספק את הצרכים הבסיסיים ( Deficiency Needs)  שבתחתית הפירמידה ורק אחרי כן קיימת מוטיבציה לספק צרכים של הוויה (Being Needs) שבחלקה העליון של הפירמידה. 

בניגוד לתיאוריה, בגטאות ובמחנות ההשמדה הייתה גם פעילות  הקשורה בצרכים של הוויה (כגון: אהבה, משפחה, מוסיקה, כתיבת שירה, ציור) שבחלק מהמקרים אפשרו (עם הרבה מזל) לאנשים לשרוד. 

גם משפחה שמצבה הכלכלי אינו מזהיר, יכולה להצטמצם ויחד עם זאת להוציא (במידה) כסף על נושאים שתכליתם סיפוק צרכים של הוויה, כגון: חוגים לילדים, פעילות תרבותית. פעילות כזו עשויה להגדיל את המוטיבציה להתמודד עם הצמצום בהוצאות האחרות.