מדוע לשמור לתמיד את מה שמקבלים מהמוסד לביטוח לאומי?

בנין הנהלת המוסד לביטוח לאומי בירושלים
מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט קודם הצעתי לכם: דווחי קופות הגמל, ביטוחי מנהלים, קרנות פנסיה - מדוע לא לזרוק לפח בלי לפתוח את המעטפות?

בפוסטים הבאים אני מתכוון להציע לכם דבר נוסף: לשמור אותם ומסמכים כלכליים נוספים. הפעם אנסה לשכנע אתכם לשמור באופן מסודר ולתמיד כל דבר דואר שתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי.
אנסה לשכנע אתכם באמצעות דוגמאות.

על מנת לא לכתוב מספר גדול של פוסטים שישעממו אתכם, בחרתי שלוש דוגמאות (מתוך מספר גדול בהרבה של דוגמאות שקרו לי באופן אישי) ודוגמה נוספת שפורסמה בעיתונות והגיעה לבית משפט.

דוגמה 1: הביטוח הלאומי טעה לטובתך? ייתכן אבל לא שכיח 

אולי קראתם את הפוסט: הבנק טעה לטובתך? ייתכן אבל לא שכיח ?
ובכן לא רק הבנק. גם ביטוח לאומי. 
יום אחד בדקתי את חשבון הבנק שלי ומצאתי שהועברו אליו כעשרים אלף שקל. לא צוינה זהות המעביר.

היות שלא ציפיתי שייכנס לחשבוני סכום כזה באותו יום, החלטתי לבדוק.

אחד הלקוחות לו נתתי באותה תקופה ייעוץ בטכנולוגיית המידע היה המוסד לביטוח לאומי. הוא שילם לי עם סיום כל אבן דרך שהוגדרה מראש בפרויקט הייעוץ.
מהר מאד גיליתי שהסכום שנכנס לחשבוני זהה עד האגורה האחרונה לסכום ששילם לי המוסד לביטוח לאומי כחודשיים קודם, עבור אבן דרך שהסתיימה בפרויקט הייעוץ. 

הודעתי לבנק שהסכום שנכנס לחשבוני אינו שלי ואני מרשה למוסד לביטוח לאומי להוציא אותו מחשבוני. 
במקביל גם הודעתי למוסד לביטוח לאומי שהם שילמו לי פעמיים עבור אותה עבודה.

ה-Happy End הגיע אחרי כשלושה חודשים: ביטוח לאומי משך מחשבוני את הסכום שהפקיד בטעות.

אולי חלק מהקוראים ישמחו שגם להם זה יקרה. הבעיה היא שמי שטועה בתדירות גבוהה, טועה גם לרעתכם. אתם צריכים לשמור את המסמכים על מנת להוכיח זאת.

דוגמה 2: סיפרו לנו שעבדת כשכיר וכעצמאי
באוגוסט שנת 2011 קיבלתי מכתב מהמוסד לביטוח לאומי. במכתב כתוב: "קיבלנו נתונים על היותך גם שכיר החל מ06-2007 ואילך. לכן  בוצע חישוב מחדש בעקבות העיסוק גם כשכיר".
השורה התחתונה: רוצים שאשלם עוד 10,895 ש"ח דמי ביטוח לאומי.

אני יודע מהיכן היה ידוע למוסד לביטוח לאומי שאני עצמאי. שילמתי מקדמות ביטוח לאומי, מקדמות מס הכנסה ומע"מ באופן סדיר כמתחייב בחוק.  

מהיכן קיבל המוסד לביטוח לאומי נתונים שהייתי שכיר? זה נותר בגדר תעלומה לא פתורה. 
היות שבאותה תקופה לא הייתי שכיר אפילו דקה אחת, זה נשמע מוזר. אני מכיר כאלה שמשלמים כשהם לא צריכים (דוגמה 1 לעיל) אבל אני לא מכיר אף מעסיק, שמשלם דמי ביטוח לאומי עבור עובד שאינו עובד אצלו ואינו מקבל אצלו שכר.
לו מישהו היה מעסיק אותי כשכיר, הוא היה משלם עבורי ומהמשכורת שלי היו מנוכים תשלומים לביטוח לאומי. לפחות לכאורה, המוסד לביטוח לאומי היה צריך לדעת מי משלם ובעבור מי. 

פתרתי את הבעיה בדרכים שכבר למדתי (ראה דוגמה 3 בהמשך) והביטוח הלאומי הסיר את דרישתו המוזרה וחסרת הבסיס.

דוגמה 3: מגיע לך אבל לא משלמים
לפני שנים רבות (כ-20 שנים) היה המוסד לביטוח לאומי צריך לשלם לי הפרשים של כמה אלפי שקלים על תגמול מילואים (תשלום מהביטוח לאומי על שירות מילואים). לא הייתה מחלוקת ביני ובינם על כך שמגיע לי תשלום. לא הייתה מחלוקת על גובה הסכום. כל מה שנותר זה לשלם לי. משכו את זה במשך שנתיים וחצי וטרטרו אותי הלוך ושוב. לפני שעמדתי לתבוע אותם בבית משפט, גילה לי מישהו את התהליך הייחודי לטיפול בתביעות אזרחים בביטוח הלאומי. 

התהליך פשוט במקום להתרוצץ מפקיד לפקיד וממנהל למנהל פנה ישירות למנכ"ל. עשה את זה עם העתק למבקר המדינה ואז יטפלו בתביעתך. 
התוצאה המידית לאחר כשבועיים הייתה מכתב ממישהי מלשכת המנכ"ל: "עכשיו אתה כבר לא צריך לרוץ מפקיד לפקיד. אנחנו נדאג שתקבל את התשלום". 

גם כאן היה כמעט Happy End: אחרי כחודשיים קיבלתי את התשלום.

מדוע כמעט?
פסקה קטנה זו היא לתשומת ליבם של חברי כנסת. אחד מהם צריך לפעול לשינוי החוק הקיים בנושא פיצוי על איחור בתשלום.

על פי החוק:
אתה חייב למס הכנסה - אתה משלם ריבית.
מס הכנסה חייב לך - מס הכנסה משלם לך ריבית.
אתה חייב לביטוח לאומי - אתה משלם ריבית.
ביטוח לאומי חייב לך - ביטוח לאומי לא משלם לך ריבית.

במקרה שלי לא קיבלתי ריבית על יותר משנתיים וחצי איחור בתשלום, שכולן באשמתם הישירה של פקידי המוסד לביטוח לאומי.

דוגמה 4: חזרה לילדות
את הדוגמה הזו לקחתי ממאמר שפורסם לפני הרבה שנים באחד העיתונים.
אדם הגיע לגיל שבו הוא זכאי לקבל קצבת זיקנה מהמוסד לביטוח לאומי. הוא הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לקבל קצבת זיקנה. המוסד דחה את בקשתו בטענה שכשהוא היה בשנות העשרה של חייו (איני זוכר האם היה בן 15 או 16 או 17) עבד ולא שילם דמי ביטוח לאומי.
המוסד הסכים לשלם לו, אם יציג אישורים על פיהם שילם בשנות העשרה של חייו את דמי ביטוח לאומי.

אתם הבנתם את זה? מוסד שבשנת 2011 לא יודע מה שילמו לו בשנת 2007 מבקש ממישהו אישורים על עבודה שעבד יותר מארבעים שנה קודם  לכן.

גם כאן זה הסתיים ב-Happy End בבית המשפט. השופט קיבל את תביעתו של האזרח הוותיק וחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לאזרח הוותיק את הקיצבה המגיעה לו.

עכשיו כשהשתכנעתם

אני מניח שהבנתם שבמוסד לביטוח לאומי הכל יכול לקרות. אם תשמרו את כל המסמכים שמגיעים אליכם מהמוסד הזה, אולי תצליחו לשכנע את הפקידים, שאתם שילמתם את מה שהייתם צריכים לשלם.

אם לא תצליחו אולי מבקר המדינה יצליח לשכנע אותם.

אם גם מבקר המדינה לא יוכל לסייע, העמדת המסמכים ששמרתם לרשותו של עורך הדין שתשכרו, עשויה לסייע לו להשיג תוצאה משפטית צודקת.

מעריב מנקודת המבט של כלכלת המשפחה

רבים עוסקים במצבו העגום של העיתון מעריב מנקודות מבט שונות.

יש העוסקים בנושא בהקשר של חופש העיתונות. אחרים מתמקדים במצבה הכלכלי העגום של העיתונות הכתובה בעולם כלו ובתחליפים שלה (טלוויזיה ויותר ממנה אינטרנט) הנוגסים כבר היום בחלק גדול מעוגת הפרסום.

יש העוסקים בפירמידת החברות של טייקון זה או אחר ובמניעים לאו דווקא ענייניים, שמאחורי רכישת עיתון מפסיד. 

אחרים מתמקדים דווקא בניהול הלא מוצלח של העיתון.

היבט חשוב ביותר, הוא ההיבט של מפעל המפטר כ 2,000 עובדים (שבמקרה או לא במקרה הוא עיתון) ופרנסתן של משפחות המפוטרים.

בפוסט זה לא אעסוק אפילו בהיבט זה, שיש  לו נגיעה ברורה בכלכלת המשפחה.

הפוסט יתמקד בנושא ההפרשות הפנסיוניות.

ההפרשות הפנסיוניות - האם גם העובדים אשמים?

לצערי התשובה לשאלה זו עשויה להיות חיובית. 

בניתוח בפוסט זה, אני יוצא מתוך הנחה שיש אמת כלשהי בפרסומים מפיהם של עובדי מעריב ושל אחרים, לפיהם לא הופרשו עבורם תשלומי מעביד לפיצויי פיטורין, לפחות לגבי חלק מתקופת עבודתם (אם הפרסומים אינם נכונים, אפשר לגנוז פוסט זה), על אף שבהסכמי העסקתם צוין במפורש שיופרשו.   

ברור שהאשם העיקרי הוא מי שלא הפריש את הכספים המגיעים לעובדים, לקרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל.

איפה טעו העובדים?

תלוש המשכורת, אינו המקום הנכון לבדיקה, האם התבצעה הפרשה פנסיונית או הפרשה לפיצויי פיטורין. 

כבר היו דברים מעולם: בתלוש המשכורת של עובדים במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי הופיעו ניכויי עובד וניכויי מעביד לפנסיה. המעביד, לא העביר אותם או לא העביר את חלקם לגורם הפיננסי המנהל את החיסכון הפנסיוני של העובד. 

המקום הנכון לבדיקה הוא בדווחים השנתיים של הגורם הפיננסי, המנהל את החיסכון הפנסיוני ו/או כספי הפיצויים של העובד. 

כל גורם כזה, חייב בדווח שנתי לכל אדם המנהל אצלו חיסכון כזה. 

(בחלק מהמקרים הגורם חייב הגורם הפיננסי גם בדווח רבעוני). 

חברות הביטוח ובתי ההשקעות, אינם נוהגים להפר את חובתם החוקית לדווח ללקוחותיהם. כך שקרוב לוודאי, שכמעט כל עובדי מעריב קיבלו דווחים שנתיים כאלה.

בדווחים אלה מופיעים תשלומי מעביד, שהועברו בפועל לזכות העובד. לגבי כל תשלום מצוינת מהותו (למשל: פנסיה, פיצויים), מצוינים סכומים לפי חודשים ומצוין הסכום הכולל שהצטבר לזכות העובד. 

חברות הביטוח ובתי ההשקעות אינם יודעים מה נכתב בתלוש המשכורת של העובד. הם יודעים ומדווחים רק על סכומי הכסף, שהמעביד העביר אליהם לזכות העובד. 

עובד, שהיה קורא בעיון את הדוחות השנתיים הנ"ל היה מגלה מיד, שלא הופרשו לזכותו כספים לצורך פיצויים באותה שנה (או הופרשו רק חלק מהתשלומים לפיצויי פיטורין עבורו).

נראה איפוא, שטעותם של העובדים הייתה שלא קראו או לא הבינו את הדוחות השנתיים שקיבלו.

האם מדובר רק בעובדי מעריב?

בפירוש לא. מדובר בבעיה כללית של מרבית העובדים השכירים ומרבית העובדים העצמאיים, שאינם קוראים את הדוחות השנתיים המגיעים מחברות הביטוח ובתי ההשקעות (יש כאלה המשאירים אותם במעטפות סגורות מבלי לפתוח אותן). 

בדוחות עלולות להיות טעויות אחרות ולא רק אי-העברת כספי מעביד לטובת הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורין עבור העובד.

שתי הסיבות העיקריות לכך שמרבית הציבור אינו קורא או אינו מבין את הדוחות התקופתיים המתייחסים לפנסיה ופיצויי פיטורין הן:

1. חוסר ידע המקשה על הבנת הדוחות.

2. הדוחות אינם ידידותיים לקורא הלא-מקצועי. הם כוללים פרטים רבים, שניתן היה לוותר עליהם ואינם מאורגנים באופן המיטבי המאפשר להבין במהירות את מה שהתרחש בתקופת הדווח מתוך החלק המסכם של הדוח.  

השורה התחתונה

פנסיה ופיצויי פיטורין הם נושאים חשובים ולכן אסור להתעלם מדווחים שנתיים העוסקים בהם. מרבית העובדים בישראל, אינם קוראים או אינם מבינים דוחות אלה ולמעשה מתעלמים מהם. לפעמים מגלים את הטעות מאוחר מדי. לטובת עובדי מעריב, אני מקווה שלגביהם עדיין לא מאוחר מדי.