שתי פרוסות לחם בלי כלום

לזכר כל משפחתה של אימי ז"ל שנספתה בשואה. כל דודותיי, דודיי ובני דודי.

סוגי לחם שונים.
מקור התמונה: ויקיפדיה

אימי איבדה את כל משפחתה בשואה. גם הוריה של אשתי הם ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם. 

להוריה של אשתי הייתה חברה, ניצולת שואה אף היא. היא החזיקה באופן קבוע בתיק שלה שתי פרוסות לחם.

היא לא סבלה ממחסור כלכלי. היא עבדה ובעלה היה מנהל מחלקה באחד מבתי החולים. הם לא התנהלו באופן בו הוציאו יותר מהכנסותיהם.

פרוסות הלחם היו היערכות, אולי מופרזת, למצב בו יקרה פתאום משהו שיותיר אותה ללא מזון. 

להצטרף לקיבוץ

באחד מסיפורי השואה האמיתיים, שסופרו בתקשורת, רואיינו שני אחים.

הם היו נערים או בחורים צעירים שהיו היחידים ממשפחתם ששרדו. כשהעלו אותם לארץ היו כמה ימים בקיבוץ ומיד החליטו להצטרף לקיבוץ.

הסיבה לכך הייתה ארוחת הבוקר בקיבוץ: אפשר לקבל בחינם ארוחה עם סלט, לחם, ביצה וגבינות.

שני דברים שרובנו לא יודעים לעשות

1. לא יודעים להעריך את מה שיש לנו

בלוג זה עוסק בכלכלת המשפחה ולכן ברור שמדובר גם בהיבטים כלכליים. מדובר גם בהיבטים בריאותיים למשל. במאמר מוסגר, לבריאות לא טובה, יש גם מחיר כלכלי.

רבים מאיתנו לומדים להעריך את מה שיש לנו רק אחרי שאיבדו אותו.

גיבורי שני סיפורי השואה לעיל למדו להעריך דברים שאיבדו בשואה.

להבדיל מאיתנו, הם לא איבדו אותם במהלך השואה מתוך בחירה. חלק מאיתנו מאבדים דברים בעיקר בגלל התנהלות לא נכונה ותפיסה לא נכונה. 

2. נוטים להתעלם מסיכונים

ההיערכות לסיכון של חוסר מזון בשני הסיפורים לעיל היא קיצונית. לא מעט מהמשפחות והאנשים שאנחנו פוגשים נמצאים בקצה השני של הסקלה: לוקחים יותר מדי סיכונים.

דוגמאות כלכליות לא חסרות, למשל: אוברדרפט גבוה ומתמשך, משכנתה גבוהה, שספק אם יוכלו להחזיר וחיסכון פנסיוני לא מספיק. 

יש גם קשר בין שני הדברים: כשלא יודעים להעריך את מה שיש מוכנים לקחת סיכון ולאבד אותו.

כמה מילים על ניצולי שואה

אחרי מה שהם עברו חובה לתת להם את מה שמגיע להם ולא לפגוע בזכויות שלהם.

אני לוקח את זה צעד אחד נוסף:

ניצולי שואה מקבלים ממני, ללא תשלום, ייעוץ בכלכלת המשפחה.

אלו שמעוניינים בייעוץ כזה מוזמנים לפנות אלי בטלפון: 054-4480616.

ברלין: זה לא המילקי

דגל ברלין. מקור ויקיפדיה

אחרי כל מה שכתבו, לא יכולתי להתאפק. כשהייתי בסופרמרקט ליד המלון שלי, ניגשתי לבדוק את מחיר המילקי. המחיר היה 0.19 אירו.

גם עם שער נדיב במיוחד של אירו= 5 שקלים (אני קניתי אירו בשער של 4.34 שקל), זה פחות משקל.

כשמסתובבים בברלין (לא ברבעים שמרבית תושביהם תורכים או ערבים), עברית היא השפה הפופולרית ביותר אחרי גרמנית.

בברלין מתגוררים כ-20 אלף ישראלים. גם מספר התיירים הישראלים גדול במיוחד.

הישראלים שמתגוררים שם, לא עשו את זה בגלל מחיר המילקי. גם לא בגלל מחיר הנעליים (קניתי זוג נעליים אחרי שנקרעה לי נעל במחיר זול בעשרות אחוזים מהמחיר בארץ).

בשבוע ששהיתי שם בפעם הראשונה בחיי, ניסיתי להבין מדוע הם חיים שם?

אשתף אתכם במעט שגיליתי. לא שאלתי באופן ישיר מדוע. או שסיפרו לי ביוזמתם או שניסיתי להסיק מסקנות בעצמי.

ברור שהסיבות הן אישיות ושונות מאדם לאדם: אחד הגיע בעקבות דוקטורט על עימנואל קנט ואחר בעקבות העבודה או האהבה.

קצב חיים נינוח

את זה שמעתי מכמה אנשים. אתה מתחיל את היום בשעה יותר מאוחרת מאשר בישראל (רבים מהעסקים נפתחים בשעה 10:00) ולא חשוב כמה שעות תעבוד, אתה מוצא כל יום זמן לשתות בירה בפאב או בגן בירה, עם חברים או מכרים. 

בארץ הם אמרו לי, יש כל הזמן מתח ולחץ. אתה מתרוצץ ועסוק כל היום ולא כל יום אתה מוצא את הזמן לפסק זמן מהחיים.

בעקבות האהבה

פגשתי ישראלים וישראליות שבני זוגם או בנות זוגם גרמניים. זוג מעורב צריך לבחור היכן להתגורר. בחלק מהמקרים הם בוחרים בברלין לכמה שנים או לתמיד. 

נוחות

הבדידות נוחה יותר בלונדון.גם היאוש. לא רק בלונדון גם בברלין. כשמדברים על נוחיות, אי אפשר שלא להתייחס לתחבורה הפנימית בברלין. העיר מרושתת בקווי אוטובוסים בקווי רכבת תחתית (U) ובקווי רכבת עילית (S). התדירות גבוהה. בכל תחנה כתוב מתי תגיע הרכבת הבאה או מתי יגיע האוטובוס הבא. בדרך כלל זה תוך 3 דקות עד 10 דקות. תתפלאו, אבל הרכבת או האוטובוס מגיעים כמעט תמיד בשעה המדויקת שבה הם מתוכננים להגיע.

אם נעבוד היום נכון, אולי גם לנו תהיה בעוד 20 שנה תחבורה פנים עירונית ברמה כזו.

התחבורה מקצרת בהרבה את זמן ההגעה מנקודה לנקודה בהשוואה לישראל הפקוקה, שהתחבורה הציבורית בה דלילה ורחוקה מלעמוד בלוחות הזמנים.  עוד לא הזכרתי את הרכבת התחתית בתל-אביב,  שאף לא אחד יודע מתי היא תהיה זמינה. 

לברוח מהסביבה שבה כולם מכירים אותך

במסעדה וייטנאמית טובה וזולה פגשנו זוג הומוסקסואלים ישראלים. אני מניח שחלק מהישראלים בעלי נטיות כאלה, כמו גם אחרים שיש עליהם לחץ חברתי אחר בארץ, בוחרים להתרחק למקום בו לא מכירים אותם. במקום כזה הם יכולים לחיות את חייהם בשקט, בלי שהסביבה שלהם תעסוק בהם שלא בטובתם. ברלין הענקית היא בהחלט מקום כזה.

יותר תל-אביב מתל-אביב

תל-אביב היא אולי "עיר ללא הפסקה", המציעה הרבה אפשרויות בילוי לכל אורך שעות היום והלילה. ברלין הרבה יותר. יש כאלה שזה מה שמכוון אותם לשם. זו עיר ששטחה הוא בערך פי 50 משטחה של תל-אביב. זו עיר דינאמית, תוססת, משתנה ומתפתחת.

הזווית האישית שלי

אני לא הייתי חי בברלין. מי שקרא את הפוסט: טראומה בסין, יודע שלשני דברים מנוגדים, או לפחות שונים לחלוטין, הייתה השפעה גדולה על עיצוב תפיסת עולמי: השואה וזן בודהיזם.

כמי שאימו איבדה את כל משפחתה בשואה (ומעולם לא היו לו דודים ובני דודים) בירתה של המדינה שאזרחיה השמידו אותם ועוד שישה מיליון יהודים, אינה המקום האידיאלי עבורי.

הגרמנים עוסקים באינטנסיביות בשואה. בכל מקום נתקלים בהנצחת השואה, כולל אבני נגף.

אבני נגף הם פרויקט של אמן גרמני. מדובר בחלקי מתכת מוטבעים במדרכה ובולטים במקצת ממנה. נתקלים בהם ואז מתסכלים בהן. חרוטים בהם שמות היהודים שגרו בית הסמוך ונסיבות השמדתם בשואה.

הרעיון הוא לא לעסוק בשואה רק באופן מופשט ובמוזיאונים, אלא להפוך את זה לקונקרטי ואישי. 

אני ממש לא הייתי מרגיש בנוח לגור במקום, שאין כמעט רגע בו לא תיתקל בשואה (כן גם באבני נגף ובאנשים קשישים ברחוב, שלך ותדע מה הם עשו בשנות ה-40 של המאה הקודמת). 

שנים ארוכות לא דרכתי כלל בגרמניה, על אף שפגשתי בארץ לא מעט מתנדבים גרמנים, שנולדו אחרי השואה ואינם אשמים במה שקרה. הם בכל זאת מרגישים אשמים או אחראים ובוחרים להתנדב בארץ.

אחרי שנסעתי לנסיעת עבודה קצרה של יומיים לפרנקפורט, אני כבר דורך בגרמניה. זו לא הארץ שרצחה יהודים, אלא אנשים שהקימו מכונת השמדה מזוויעה. 

עדיין איני דורך באוסטריה. האוסטרים היו שותפים מלאים למעשיהם של הנאצים. לא פגשתי בארץ אף מתנדב אוסטרי.
הגרמנים מכירים באחריותם לשואה ועוסקים בה הרבה, כולל בלימודים בבתי הספר. האוסטרים מתכחשים לאחריותם.

למי שאינו יודע, הצבע המטורף אדולף שיקלגרובר, שכינה את עצמו אדולף היטלר, היה אוסטרי.

לקחי השואה מזווית של כלכלת המשפחה

היום 16 באפריל 2015, הוא יום השואה. מעולם לא פגשתי את הדודים והדודות שהיו לי. מעולם לא פגשתי את בני הדודים שהיו לי. אימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה.

בוודאי שהלקחים, שאני ואחרים, יכולים להפיק בהקשר של כלכלת המשפחה, הם שוליים בהשוואה להיבטים אחרים ובכל זאת אציג לכם שני לקחים בהיבט זה.

לקח ראשון: הכל יכול לקרות - גם תסריטים פסימיים

לא אגיד לכם שאף אחד לא צפה את השואה מראש. גם אם היו בודדים, שצפו זאת מראש, כמעט כולם לא העלו בדעתם שדבר כזה עלול להתרחש.

מבחינה כלכלית, בעתיד עלולים להתרחש דברים שאנחנו לא חושבים עליהם היום. ככל שהעתיד רחוק יותר, יכולת החיזוי שלנו טובה פחות. 

עלינו לנסות להיערך גם לתרחישים פסימיים בעתיד.

אני בעצם, מדבר פה על כשל פסיכולוגי בקבלת החלטות: כשל העתיד.

רובנו מתקשים לזהות שאנחנו זה גם אנחנו בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה או בעוד שלושים שנה. יש גם כאלה שלא מבינים את הזהות בין עצמם היום ובין עצמם בעוד חודש או בעוד חודשיים.

התוצאה הכלכלית של הכשל הזה, היא שאנחנו מוציאים בהווה יותר מדי וחוסכים לעתיד פחות מדי. 

הדוגמה הפשוטה ביותר היא שלא חוסכים מספיק לפנסיה.

דוגמה שנייה היא משכנתה גדולה מדי.

לקח שני: אפשר לצאת גם ממצבים קשים

כשאני פוגש ניצולי שואה מהמעגל הקרוב, כאלה שאני מרצה להם בהתנדבות, כאלה שאני נותן להם ייעוץ בכלכלת המשפחה ללא תשלום (ניצולי שואה מוזמן לפנות אלי ולקבל ייעוץ ללא תשלום) ואחרים, אני רואה אנשים שיצאו מהמצבים הכי קשים, שאפשר לדמיין ובנו חיים לתפארת: הקימו משפחות, פיתחו קריירה, יצרו, בנו לעצמם חברה חדשה, עזרו לאחרים, נהנו, טיילו וכיו"ב.

זה ברור לי לגמרי, שבאיזה מקום, מה שהיה נחרט עמוק בתוכם ומלווה אותם כל חייהם ולמרות זאת, רבים מהם בנו את עצמם מחדש.

זה הרבה יותר קשה מאשר להתמודד עם משבר או קושי בכלכלת המשפחה שלכם.

כמעט תמיד, אתם יכולים להתמודד עם קשיים בכלכלת המשפחה, קשים ככל שיהיו.

לפעמים בכוחות עצמכם ולפעמים עם עזרה והכוונה.