הכלכלה האתיופית

ילדים על עגלה עם מיכלי מים

בפוסטים קודמים נגענו מעט גם בנושאים שיש להם השלכות כלכליות כגון: חינוך, תחבורה, כלכלת משפחות שבטי הדרום ועוני. פוסט זה יתמקד בכלכלה האתיופית.

שיירת גמלים למכירה

אתיופיה היא מדינה ענייה. על פי הויקיפדיה היא בין המדינות העניות באפריקה. 
הכלכלה של המתבססת בעיקר על חקלאות. כ-80% מהאתיופיים הם חקלאים. על פי הויקיפדיה, 80% מהיצוא הוא יצוא חקלאי. המוצר החשוב ביותר ליצוא הוא קפה. 
משק החי של אתיופיה אחראי ל-15% מהתל"ג והוא כנראה הגדול ביותר באפריקה. 

בפוסט זה אתמקד בהתרשמות מהמעט שראיתי וקצת ממה ששמעתי או קראתי כהכנה לטיול או במהלכו.

שוק מקומי

שוק

חקלאות
הולנד הקטנה היא היצואנית מספר 2 בעולם של תוצרת חקלאית (אחרי ארצות הברית). הנתון המפתיע הזה שנתקלתי בו בתערוכת עדות מקומית במוזיאון הארץ בתל אביב ממחיש עד כמה מצבן הכלכלי של מדינות חקלאיות לא מפותחות אינו מזהיר. 

היבולים הגבוהים בהולנד נובעים משימוש בטכנולוגיות מתקדמות
החקלאות האתיופית מבוססת על שיטות עבודה פשוטות ולא ממוכנות. כך למשל, בקושי רואים טרקטורים. 
החריג הן כמה חוות מתקדמות שהקימו ישראלים או הולנדים. קרוב לוודאי שהיבולים החקלאיים רחוקים מלמצות את הפוטנציאל האתיופי.

תוסיפו לזה את המחסור בתשתיות תחבורה, המקשה על העברת היבולים בתוך אתיופיה וליצוא. 
לא מפתיע שקיים באתיופיה גם סחר חליפין במוצרים חקלאיים במקום תשלום כספי. 

תעשייה

כמעט ואין תעשייה. אם כבר יש תעשייה, זהו לרוב עיבוד פשוט של מוצרים חקלאיים באמצעות מכונות פרימיטיביות. קצת מזכיר לי את מדגסקר, יצואנית הווניל המובילה בעולם.   

אחת הסיבות לחוסר בתעשייה הוא מחסור הכוח אדם מיומן. כפי שקראתם בפוסט קודם, מערכת החינוך אינה מפותחת מספיק ואינה מייצרת מספיק כוח אדם בעל כישורים מתאימים.

כשאין מספיק מטבע זר

כשאין יצוא המכניס כסף זר רב ואין תיירות מפותחת, אין הרבה מטבע זר. מדינות כאלה בוחרות בין להוציא יותר ממה שיש לבין להוציא רק את מה שיש.
בדיוק כמו בכלכלת המשפחה: יש משפחות ויחידים המוציאים יותר ממה שיש להם ומגיעים להתרסקות כלכלית.
יש כאלה שאינם מוציאים יותר מההכנסות וחיים בצמצום יחסי. 

בהיבט זה אתיופיה מתנהלת בתבונה: לא מוציאים את מה שאין לכן קונים בחו"ל רק את מה שהכרחי בעיקר: מזון ודלק. בשווקים, שצרפתי לפוסט כמה תמונות שלהם, רואים בעיקר מוצרים בסיסיים. סופרמרקטים לא ראיתי באתיופיה. פה ושם חנויות מכולת ושווקים.

טלפונים סלולריים

מקומיים רבים מסתובבים עם טלפונים כאלה. ראיתי גם אתיופים המסתובבים עם טלפונים סלולריים שאינם טלפונים חכמים. 
טלפונים רבים הם מתוצרת סין (ראו פסקה בהמשך הפוסט). בלא מעט מקומות יש גם WiFi. בדרום הוא איטי להחריד. הוא עובד רק כשיש חשמל מרשת החשמל ולא מגנרטור, אם בכלל.

הטלפונים החכמים ממלאים תפקיד חשוב במדינות מפותחות. הם ממלאים תפקיד לא פחות חשוב במדינות אפריקניות. אחד השימושים שלהם הוא תחליף לתקשורת טלפונית קווית. תשתיות טלפוניה קווית לא תמיד קיימות ולא תמיד נאותות.

שימוש אחר הוא תחליף לבנקים. נתקלתי פעם בנתון, שאיני יודע האם הוא עדכני, של-50% מהאפריקאים אין חשבון בנק. זה לא מפריע לסחר חליפין במוצרים חקלאיים אבל כשצריך לשלם או להעביר כסף עושים את זה באמצעות תשלומים סלולריים.

פנסיה?

במדינות מפותחות, כולל מדינת ישראל, לפנסיה יש שלושה רבדים: ביטוח לאומי, חיסכון פנסיוני בעבודה ורובד אישי.
בכל ביקור שלי בארצות מתרבויות השונות מהתרבות המערבית ובמדינות לא מפותחות בפרט, אני מנסה לברר האם יש שם בכלל מושג של פנסיה?

לרוב מגלים שלמרבית האוכלוסייה אין בכלל פנסיה. התחליף העיקרי לפנסיה זו המשפחה, בעיקר הילדים. בבהוטן יש אפשרות להצטרף למנזר. 
בכל המדינות האלה עובדים כל עוד יכולים. אין גיל פרישה.

יש מדינות שבהן לעובדי מדינה, חיילים ושוטרים יש פנסיה. גם לעובדי חברות בינלאומיות שדואגות לפנסיה לכל עובדיהן בעולם יש פנסיה. 

באתיופיה המצב מעט טוב יותר. מי שעובד כשכיר מפריש כסף ממשכורתו לחיסכון פנסיוני באמצעות הרובד הראשון של הביטוח הלאומי. גובה הפנסיה תלוי בסכומים שמפרישים. 
ברור לגמרי שכמעט כל החקלאים ורועי הבקר והצאן, משהו כמו 85% מהאוכלוסייה אינם מקבלים פנסיה. 

מדוע כמעט ולא כל החקלאים?
יש גם מעטים שהם שכירים בחוות חקלאיות מתקדמות של חברות הולנדיות וחברות ישראליות. אני מניח שעבורם מפרישים לפנסיה.

סינים

לסינים יש מעורבות אסטרטגית במדינות באפריקה. הסינים מסייעים להם לפעמים, לכאורה, ללא תמורה ולפעמים תמורת מחצבים וסחורות. 
האפריקאים זקוקים לכל עזרה שהיא והם לוקחים בשתי הידיים את הסיוע הסיני. סין משיגה השפעה גדולה באפריקה ובסופו של יום גם תגבה מחיר. אין לאפריקאים ברירות טובות יותר.

באתיופיה ראיתי אוטוסטרדה אמיתית שהסינים בונים ושיכונים מודרניים בפרוורי אדיס אבבה שנבנים על ידי הסינים. הבנייה הזו הזכירה לי בנייה דומה וצפופה בסין עצמה.

סינגפור: מודל אחר של דיור

הפוסט הקודם: סינגפור מנמל נידח למדינה משגשגת, הציג רקע כללי של סינגפור. היות שבישראל הדיור הוא נושא מרכזי בכלכלת משפחות ובעקבות עליית המחירים הדרמטית הפך לנושא כאוב במיוחד, בחרתי להציג בפוסט זה את מודל הדיור הסינגפורי. 
סינגפור אינה המדינה היחידה, פרט לישראל, שאל מודל הדיור שלה אני מתייחס בבלוג זה. קראו גם: כלכלת המשפחה בסין: דיור.

דיור ציבורי

מרבית האוכלוסייה מתגוררת בשיכוני ענק בבעלות המדינה. עלות הדיור הציבורי עשויה להגיע לכ-400 אלף דולר סינגפורי לדירה של 100 מ"ר. דיור פרטי יקר הרבה יותר: רק העשירים יכולים להרשות לעצמם להתגורר בדיור פרטי.  

ילדים גרים עם הוריהם עד גיל מבוגר. לפעמים גם אחרי שהם נישאים. הסיבה לכך היא, שאין להם מספיק כסף לרכישת דיור ציבורי.

בפעם הראשונה שרוכשים דירה הממשלה מסבסדת חלק מעלות הרכישה. מותר למכור דירה רק אחרי חמש שנים או יותר. גם את הדירה השנייה, אחרי שמכרתם את הראשונה, ממשלת סינגפור מסבסדת. הסובסידיה נמוכה יותר מהסובסידה על הדירה הראשונה. 

גם דירה שלישית, אחרי שמכרתם את השנייה מסובסדת. הבנתם נכון: הסובסידיה הרבה יותר נמוכה מהסובסידיה על הדירה השנייה.

אינדוקציה לא עובדת כאן: את הדירה הרביעית, אחרי שמכרתם את השלישית הממשלה לא תסבסד. אפילו לא בסנט סינגפורי. 

מי זכאי לקנות דירה והיכן?

אתה סינגפורי בן 40 ממוצא סיני. ראית שמוכרים דירה בדיור הציבורי בבניין בו מתגוררים הוריך. יש לך מספיק כסף על מנת לקנות אותה. במה תלויה היכולת שלך לקנות את הדירה?

התשובה הנכונה היא זהותו האתנית של המוכר. אם המוכר הוא ממוצא סיני, אין בעיה. אבל אם המוכר הוא ממוצא הודי או מלזי אתה מנוע על פי חוק מקניית הדירה.

אינטגרציה בדיור ולא רק בדיור

בישראל רואים שכונות בהן כמעט כל התושבים הם מאותו מוצא אתני. לצערי, נתקלים לפעמים גם במצבים שבהם לא מוכנים למכור או להשכיר דירה למשפחה ממוצא אתיופי, לסטודנט ממוצא ערבי או בגלל שמישהו הוא חילוני.

הסינגפורים שלמעלה משני שליש מהם ממוצא סיני והיתר בעיקר ממוצא מלזי וממוצא הודי, מנסים לצור אינטגרציה.

בחוצות תלויות פרסומות ממשלתיות בזכות הביחד. מופיעים בהם ביחד אנשים המשתייכים לקבוצות האתניות העיקריות.

האינטגרציה בדיור היא באמצעות שמירה על ההתפלגות באוכלוסיה גם בכל בניין של דיור ציבורי. 

כך שאם מישהו הוא ממוצא סיני, הוא לא יכול לקנות דירה במבנה של דיור ציבורי, אם כתוצאה מכך גדל מספר הסינים באותו מבנה מעבר לאחוז הסינים באוכלוסייה.

הסיני מהפסקה הקודמת לא יוכל לגור ליד הוריו, אלא אם כן סיני אחר מכר לו את הדירה באותו מתחם.

הערות שוליים

1. כללי הדיור הנוקשים לא מונעים מהשלטונות לאשר קליטת מהגרים סינים על מנת למנוע את ירידת שיעורם באוכלוסייה כאשר שיעור הילודה של ההודים ובמיוחד המלזים גבוה משיעור הילודה של הסינים. כשמדובר במלזים הכניסה שלהם לסינגפור תהיה קשה במיוחד.

2. כל מה שנכתב כאן הוא על אזרחים סינגפוריים. פועלים זרים מתגוררים באיים תעשייתיים בהם הם עובדים.