בפוסט הקודם, בסדרת הפוסטים המתמקדים בהכנסות, הסברתי מדוע מחלה או נכות עלולה להקטין את ההכנסות.
כל מה שכתוב שם נכון גם למחלת נפש. לכך מצטרפת גם סטיגמה, העלולה להקטין את הכנסותיהם יותר מאשר חולים במחלות פיזיות.
לפני החלק הכלכלי יופיעו שלושה סעיפים: שני מקרים וקצת על מתודולוגיה של פיתוח תוכנה. הקשר בין נושא זה ושני המקרים יהיה ברור. הקשר בין הנושא למתודולוגית פיתוח תוכנה, יתברר בהמשך.
סיפור 1: ג'ון נאש
ג'ון נאש הוא חולה נפש שסבל מסכיזופרניה. ג'ון נאש הוא גם מתמטיקאי שזכה בפרס נובל בכלכלה בשנת 1994 על עבודתו בתורת המשחקים.
הספר "נפלאות התבונה" של העיתונאית סילביה נאסר הוא ביוגרפיה של ג'ון נאש.(אלה המעוניינים לקרוא אותו באנגלית, מוזמנים לרכוש אותו באמצעות לחיצה על הקישור הבא: A Beuatiful Mind), תגלו שהסטיגמה רדפה אחריו למרות הישגיו יוצאי הדופן: היו כאלה שחשבו שלא ראוי להעניק לו פרס נובל רק משום שחששו מהתנהגותו במהלך הטקס.
סיפור 2: מאניה-דפרסיה
זהו סיפור אמיתי על מישהו שתלה את עצמו לפני כמה עשרות שנים. יום אחד הופיע מתכנת מחשבים חדש במקום עבודתי. הכרתי את האיש בנסיבות אחרות. יחסינו הסתכמו באמירת: "שלום" או לכל היותר: "מה נשמע?", כשנפגשנו באקראי.
הוא היה מלווה במישהו שהכרתי טוב יותר (ניהלנו בעבר כמה שיחות ללא משתתפים נוספים בשיחה). המלווה ביקש לדבר איתי בפרטיות וכשנעניתי ביקש שאסיע לבחור להיקלט בעבודה. הסכמתי וניסיתי לממש את הבטחתי.
לאחר מספר פגישות עם המתכנת החדש, מחוץ לעבודה, הבנתי מדוע ביקש המכר המשותף שאעזור לו. הוא היה חולה במאניה-דפרסיה.
מאניה
הפעם היחידה בה שהיתי במשך מספר שעות ליד מישהו במצב מאניה, הייתה בביתו של אותו בחור. זהו מצב מרתק. החולה נמצא במצב רוח מרומם במיוחד ומאבד גבולות. הוא אינו מפסיק לדבר, חושף פרטים אישיים אינטימיים, מגלה חשיבה יצירתית. מצד שני כשאין גבולות, אין גבולות בין מציאות ודמיון: לא תמיד יכול השומע לדעת מה מציאות, מה דמיון ומה ערבוב של שניהם.
דפרסיה
דפרסיה היא מצב הפוך ממאניה. ביקרתי אותו מספר פעמים כאשר אושפז בבתי חולים פסיכיאטריים במצב של דפרסיה. זו כבר חוויה קשה ופחות נעימה, בוודאי לחולה, אבל גם למבקר.
בכל זאת היה אירוע מעניין, שיחזיר אותנו לתחום הכלכלי, באחד הביקורים.
הוא הציע לי לעשות איתו סיור במחלקות השונות של בית-החולים. נעניתי להצעה. אין דומה סיור מודרך על ידי חולה לסיור מודרך על ידי איש צוות.
במחלקה הכרונית פגשנו קשיש ערירי (שכבר מזמן אינו בין החיים). האיש היה מאושפז במשך עשרות שנים ולמעשה בית-החולים היה ביתו ועולמו. חברי לעבודה הסביר לי שהאיש מנהל קיוסק. ה"קיוסק" היה מזוודה נעולה מתחת למיטתו בה החזיק סיגריות וממתקים. החולים רכשו אותם ממנו בתשלום. זה היה מונופול. לא היה לחולים מקום אחר לרכוש בו מוצרים אלה.
לא רק גאון מתמטי כמו ג'ון נאש יכול לעבוד. גם חולה נפש כרוני, המאושפז עשרות שנים יכול לגלות יוזמה, להתחבר למציאות ולנהל עסק.
בעיית היציבות בעבודה
המתכנת פוטר מכמה מקומות עבודה קודמים. הכל היה בסדר עד לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי (אשפוז יכול להיות גם למשך כשבוע בתדירות של אחת לחצי שנה או יותר. החולה אינו יודע מראש את משך האשפוז).
אם לא הודיע במקום עבודתו על היעדרותו בגין אשפוז, נתפס כעובד לא אחראי הנעדר מהעבודה בלי להודיע ופוטר.
אם סיפר שאושפז בית חולים פסיכיאטרי, הסטיגמה עשתה את שלה וגם כן פוטר.
Agile Development
Agile Development היא מתודולוגית פיתוח תוכנה, שזכתה להצלחה במאה ה-21. בפוסט טראומה בסין הזכרתי את המושג זמישות ואת חשיבות ביצוע מהיר של שינויים במערכות תוכנה מודרניות. פיתוח Agile מנסה לעשות דבר דומה בהקמת מערכות חדשות.
במקום תהליך ארוך (לפעמים שנים) של אינטראקציה בין אנשי המחשוב והלקוחות העסקיים, המנסים במשותף להגדיר את דרישות המערכת החדשה, עד לפרטים הקטנים ביותר (ובינתיים הדרישות כבר משתנות בגלל שינויים עסקיים), מבצעים תהליך זריז, בו הלקוח העסקי מגדיר עדיפויות. מגדירים ומפתחים רק את המרכיבים בעלי העדיפות הגבוהה ביותר. ההגדרה הרבה יותר מהירה ומשך הפיתוח הרבה יותר קצר.
כשמסיימים לפתח עוברים להגדיר ולפתח מרכיבים בעדיפות הבאה.
לרוב העבודה היא בצוות קטן והאינטראקציה בין חבריו תורמת לאיכות המערכת ולמהירות פיתוחה.
אחד מהגורואים של Agile (כבר איני זוכר מיהו) הציע פיתוח תוכנה בזוגות. במקום מתכנת בודד המפתח רכיב, הוא יעבוד ביחד עם מתכנת אחר. לכאורה, בזבוז כוח אדם, אבל ההפריה ההדדית עשויה להביא תועלות במהירות הפיתוח ובאיכות הקוד.
אפשר גם אחרת
לולא הייתי קורא את ספרו המרתק של ד"ר אורי שוורצמן: רופא לבן אלים שחורים (הוצאת אריה ניר, 2007), לא הייתי כותב פוסט זה. שוורצמן הוא פסיכיאטר ישראלי, שעבד ביערות הגשם בגאנה. הספר מתאר אירועים שחווה כרופא המטפל במקומיים וניתוח בין תרבותי שלהם.
בתנאי היערות, בבית חולים חסר ציוד אלמנטרי. הרופא מטפל בחולים מכל הסוגים ולא רק באלה שבתחום התמחותו.
"המתחרים" שלו הם הרופאים המסורתיים המקומיים, המדברים על גירוש רוחות ושדים.
גם שוורצמן עשה, בתחילת דרכו, את הטעות של כל המערביים: לחשוב שהמדע שלנו והרפואה שלנו טובים יותר מאלה של אחרים.
בהמשך למד גם לשתף פעולה עם המרפאים המקומיים ולהבין שלפעמים הם משתמשים במונחים מההקשר התרבותי של החולים שלהם, אבל הטיפול הפסיכיאטרי או הפסיכולוגי עשוי לעבוד על עקרונות דומים לטיפול המערבי.
בספר הוא מצטט ממצאים מפתיעים (וחוזרים) ממחקרים פסיכיאטריים המשווים בין מדינות:
הטיפול במדינות המפותחות טוב יותר מאשר במדינות מתפתחות (כמו גאנה), אבל מצבם של החולים וסיכויי ההחלמה שלהם טובים יותר דווקא בחלק מהמדינות המתפתחות.
ד"ר שוורצמן מסביר את זה בכך שהחברות המסורתיות בארצות לא מפותחות, מקבלות את החולים הפסיכיאטריים, בעוד במערב החברה (ולפעמים גם המשפחה) דוחה את החולה הפסיכיאטרי.
בהקשר התרבותי שלהם, אם רוח רעה השתלטה על מישהו וגרמה לו מחלה, זה לא משנה אם היא גרמה לו לבעיות פיזיות או נפשיות.
הקבלה של החולה הפסיכיאטרי בחברות אלה מתבטאת גם בעבודה מתאימה ומכובדת. למשל: ניקיון של פריטי קדושה במקום עליו השתלטו רוחות. מקומיים מהיישוב, יפחדו לדרוך שם. החולה הפסיכיאטרי לא.
חזרה לתרבות המערבית
כפי שוודאי הבנתם הסטיגמה בהחלט עלולה להקטין את הכנסתו המצטברת של חולה הנפש. הוא עלול להתקשות למצוא עבודה יותר מהחולה במחלה פיזית ועלול להתקשות לשמור על מקום עבודתו מאותה סיבה.
האם גם בחברה שלנו אפשר אחרת כמו בגאנה או מדינות מתפתחות אחרות?
לא במקרה סיפרתי על יצירתיות בזמן מאניה. לא במקרה דיברתי גם על Agile Development עם שיתוף פעולה בצוות קטן.
לא במקרה הזכרתי את העבודה של זוגות מתכנתים על פיתוח אותה תכנית מחשב.
לא מעט אמנים יוצרים היו חולי נפש. קראו למשל: אמנים ומחלות נפש.
ההפרדה בין מציאות ודמיון פחות חשובה באמנות מאשר בתחומים אחרים.
בתחום אחר ייתכן, שבזמן התקף מאניה למשל, החולה ידבר גם על תחום עבודתו המקצועי.
היצירתית, הפתיחות וחוסר הגבולות (הוא לא יתבייש להעלות רעיונות שאחרים יכולים לחשוב שהם אוויליים) עשויים להניב התחלות יצירתיות, שבנסיבות אחרות אולי לא היו עולות על הדעת. זה עשוי להיות הערך המוסף שלו כעובד, בדומה ליתרונות של חולים בחברות המסורתיות במדינות מתפתחות.
כפי שציינתי קודם יש בעיה: חוסר הבחנה בין דימיון לבין מציאות.
הבחנה כזו עשויה להיות תרומתו של מי שישב איתו, כמו זוגות המתכנתים בפיתוח Agile.
לפני החלק הכלכלי יופיעו שלושה סעיפים: שני מקרים וקצת על מתודולוגיה של פיתוח תוכנה. הקשר בין נושא זה ושני המקרים יהיה ברור. הקשר בין הנושא למתודולוגית פיתוח תוכנה, יתברר בהמשך.
 |
| ג'ון נאש. מקור התמונה: ויקיפדיה |
סיפור 1: ג'ון נאש
ג'ון נאש הוא חולה נפש שסבל מסכיזופרניה. ג'ון נאש הוא גם מתמטיקאי שזכה בפרס נובל בכלכלה בשנת 1994 על עבודתו בתורת המשחקים.
הספר "נפלאות התבונה" של העיתונאית סילביה נאסר הוא ביוגרפיה של ג'ון נאש.(אלה המעוניינים לקרוא אותו באנגלית, מוזמנים לרכוש אותו באמצעות לחיצה על הקישור הבא: A Beuatiful Mind), תגלו שהסטיגמה רדפה אחריו למרות הישגיו יוצאי הדופן: היו כאלה שחשבו שלא ראוי להעניק לו פרס נובל רק משום שחששו מהתנהגותו במהלך הטקס.
סיפור 2: מאניה-דפרסיה
זהו סיפור אמיתי על מישהו שתלה את עצמו לפני כמה עשרות שנים. יום אחד הופיע מתכנת מחשבים חדש במקום עבודתי. הכרתי את האיש בנסיבות אחרות. יחסינו הסתכמו באמירת: "שלום" או לכל היותר: "מה נשמע?", כשנפגשנו באקראי.
הוא היה מלווה במישהו שהכרתי טוב יותר (ניהלנו בעבר כמה שיחות ללא משתתפים נוספים בשיחה). המלווה ביקש לדבר איתי בפרטיות וכשנעניתי ביקש שאסיע לבחור להיקלט בעבודה. הסכמתי וניסיתי לממש את הבטחתי.
לאחר מספר פגישות עם המתכנת החדש, מחוץ לעבודה, הבנתי מדוע ביקש המכר המשותף שאעזור לו. הוא היה חולה במאניה-דפרסיה.
מאניה
הפעם היחידה בה שהיתי במשך מספר שעות ליד מישהו במצב מאניה, הייתה בביתו של אותו בחור. זהו מצב מרתק. החולה נמצא במצב רוח מרומם במיוחד ומאבד גבולות. הוא אינו מפסיק לדבר, חושף פרטים אישיים אינטימיים, מגלה חשיבה יצירתית. מצד שני כשאין גבולות, אין גבולות בין מציאות ודמיון: לא תמיד יכול השומע לדעת מה מציאות, מה דמיון ומה ערבוב של שניהם.
דפרסיה
דפרסיה היא מצב הפוך ממאניה. ביקרתי אותו מספר פעמים כאשר אושפז בבתי חולים פסיכיאטריים במצב של דפרסיה. זו כבר חוויה קשה ופחות נעימה, בוודאי לחולה, אבל גם למבקר.
בכל זאת היה אירוע מעניין, שיחזיר אותנו לתחום הכלכלי, באחד הביקורים.
הוא הציע לי לעשות איתו סיור במחלקות השונות של בית-החולים. נעניתי להצעה. אין דומה סיור מודרך על ידי חולה לסיור מודרך על ידי איש צוות.
במחלקה הכרונית פגשנו קשיש ערירי (שכבר מזמן אינו בין החיים). האיש היה מאושפז במשך עשרות שנים ולמעשה בית-החולים היה ביתו ועולמו. חברי לעבודה הסביר לי שהאיש מנהל קיוסק. ה"קיוסק" היה מזוודה נעולה מתחת למיטתו בה החזיק סיגריות וממתקים. החולים רכשו אותם ממנו בתשלום. זה היה מונופול. לא היה לחולים מקום אחר לרכוש בו מוצרים אלה.
לא רק גאון מתמטי כמו ג'ון נאש יכול לעבוד. גם חולה נפש כרוני, המאושפז עשרות שנים יכול לגלות יוזמה, להתחבר למציאות ולנהל עסק.
בעיית היציבות בעבודה
המתכנת פוטר מכמה מקומות עבודה קודמים. הכל היה בסדר עד לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי (אשפוז יכול להיות גם למשך כשבוע בתדירות של אחת לחצי שנה או יותר. החולה אינו יודע מראש את משך האשפוז).
אם לא הודיע במקום עבודתו על היעדרותו בגין אשפוז, נתפס כעובד לא אחראי הנעדר מהעבודה בלי להודיע ופוטר.
אם סיפר שאושפז בית חולים פסיכיאטרי, הסטיגמה עשתה את שלה וגם כן פוטר.
Agile Development
Agile Development היא מתודולוגית פיתוח תוכנה, שזכתה להצלחה במאה ה-21. בפוסט טראומה בסין הזכרתי את המושג זמישות ואת חשיבות ביצוע מהיר של שינויים במערכות תוכנה מודרניות. פיתוח Agile מנסה לעשות דבר דומה בהקמת מערכות חדשות.
במקום תהליך ארוך (לפעמים שנים) של אינטראקציה בין אנשי המחשוב והלקוחות העסקיים, המנסים במשותף להגדיר את דרישות המערכת החדשה, עד לפרטים הקטנים ביותר (ובינתיים הדרישות כבר משתנות בגלל שינויים עסקיים), מבצעים תהליך זריז, בו הלקוח העסקי מגדיר עדיפויות. מגדירים ומפתחים רק את המרכיבים בעלי העדיפות הגבוהה ביותר. ההגדרה הרבה יותר מהירה ומשך הפיתוח הרבה יותר קצר.
כשמסיימים לפתח עוברים להגדיר ולפתח מרכיבים בעדיפות הבאה.
לרוב העבודה היא בצוות קטן והאינטראקציה בין חבריו תורמת לאיכות המערכת ולמהירות פיתוחה.
אחד מהגורואים של Agile (כבר איני זוכר מיהו) הציע פיתוח תוכנה בזוגות. במקום מתכנת בודד המפתח רכיב, הוא יעבוד ביחד עם מתכנת אחר. לכאורה, בזבוז כוח אדם, אבל ההפריה ההדדית עשויה להביא תועלות במהירות הפיתוח ובאיכות הקוד.
אפשר גם אחרת
בתנאי היערות, בבית חולים חסר ציוד אלמנטרי. הרופא מטפל בחולים מכל הסוגים ולא רק באלה שבתחום התמחותו.
"המתחרים" שלו הם הרופאים המסורתיים המקומיים, המדברים על גירוש רוחות ושדים.
גם שוורצמן עשה, בתחילת דרכו, את הטעות של כל המערביים: לחשוב שהמדע שלנו והרפואה שלנו טובים יותר מאלה של אחרים.
בהמשך למד גם לשתף פעולה עם המרפאים המקומיים ולהבין שלפעמים הם משתמשים במונחים מההקשר התרבותי של החולים שלהם, אבל הטיפול הפסיכיאטרי או הפסיכולוגי עשוי לעבוד על עקרונות דומים לטיפול המערבי.
בספר הוא מצטט ממצאים מפתיעים (וחוזרים) ממחקרים פסיכיאטריים המשווים בין מדינות:
הטיפול במדינות המפותחות טוב יותר מאשר במדינות מתפתחות (כמו גאנה), אבל מצבם של החולים וסיכויי ההחלמה שלהם טובים יותר דווקא בחלק מהמדינות המתפתחות.
ד"ר שוורצמן מסביר את זה בכך שהחברות המסורתיות בארצות לא מפותחות, מקבלות את החולים הפסיכיאטריים, בעוד במערב החברה (ולפעמים גם המשפחה) דוחה את החולה הפסיכיאטרי.
בהקשר התרבותי שלהם, אם רוח רעה השתלטה על מישהו וגרמה לו מחלה, זה לא משנה אם היא גרמה לו לבעיות פיזיות או נפשיות.
הקבלה של החולה הפסיכיאטרי בחברות אלה מתבטאת גם בעבודה מתאימה ומכובדת. למשל: ניקיון של פריטי קדושה במקום עליו השתלטו רוחות. מקומיים מהיישוב, יפחדו לדרוך שם. החולה הפסיכיאטרי לא.
חזרה לתרבות המערבית
כפי שוודאי הבנתם הסטיגמה בהחלט עלולה להקטין את הכנסתו המצטברת של חולה הנפש. הוא עלול להתקשות למצוא עבודה יותר מהחולה במחלה פיזית ועלול להתקשות לשמור על מקום עבודתו מאותה סיבה.
האם גם בחברה שלנו אפשר אחרת כמו בגאנה או מדינות מתפתחות אחרות?
לא במקרה סיפרתי על יצירתיות בזמן מאניה. לא במקרה דיברתי גם על Agile Development עם שיתוף פעולה בצוות קטן.
לא במקרה הזכרתי את העבודה של זוגות מתכנתים על פיתוח אותה תכנית מחשב.
לא מעט אמנים יוצרים היו חולי נפש. קראו למשל: אמנים ומחלות נפש.
ההפרדה בין מציאות ודמיון פחות חשובה באמנות מאשר בתחומים אחרים.
בתחום אחר ייתכן, שבזמן התקף מאניה למשל, החולה ידבר גם על תחום עבודתו המקצועי.
היצירתית, הפתיחות וחוסר הגבולות (הוא לא יתבייש להעלות רעיונות שאחרים יכולים לחשוב שהם אוויליים) עשויים להניב התחלות יצירתיות, שבנסיבות אחרות אולי לא היו עולות על הדעת. זה עשוי להיות הערך המוסף שלו כעובד, בדומה ליתרונות של חולים בחברות המסורתיות במדינות מתפתחות.
כפי שציינתי קודם יש בעיה: חוסר הבחנה בין דימיון לבין מציאות.
הבחנה כזו עשויה להיות תרומתו של מי שישב איתו, כמו זוגות המתכנתים בפיתוח Agile.
