 |
| מקור התמונה: ויקיפדיה |
אני כבר איבדתי את האמון בדרג המקצועי של משרד הבריאות. בפוסט זה אסביר מדוע.
למותר לציין, שכבר זמן רב אין לי אמון כלשהו בשני האנשים שמעל עובדי המשרד בדרג המדיני: בנימין נתניהו והרב ליצמן. לקראת סוף הפוסט אתייחס לרב ליצמן.
אציין כי אני מקשיב בקשב רב לרופאים בכירים ומנהלי בתי חולים בעבר ובהווה. אני מתרשם שמדובר באנשים מצוינים המבינים היטב בנושאים עליהם הם מדברים. לא איבדתי את האמון במערכת הבריאות הישראלית.
מדוע אין הסברה?
ב-25 במרץ כתבתי פוסט שכותרתו: חוליה חלשה במאבק בקורונה במדינת ישראל.
בחנתי את הנושא של סיכוני קורונה בארץ מזווית של מומחה בניהול סיכונים ובעבר גם באבטחת מידע במערכות ממוחשבות.
אחד הלקחים החוזרים בספרות המקצועית בתחומים אלה, כמו גם בניסיון המעשי בשטח, הוא שמודעות לסיכונים היא אולי הדבר החשוב ביותר.
צעדים טכניים הננקטים ללא מודעות עלולים להיות בלתי אפקטיביים. השאלה הלא פשוטה היא איך יוצרים מודעות ואיך שומרים עליה?
בפוסט כתבתי שמודעות נעשית באמצעות הסברה אפקטיבית. השוויתי בין יצירת מודעות בנושא הקורונה לבין יצירת מודעות בנושאים אחרים בעבר כמו מחסור במים ותאונות דרכים, שהיו הרבה יותר אפקטיביים.
שלא תטעו, אני לא היחיד שחושב שנדרשת הסברה ומשרד הבריאות והממונים עליו עושים עבודה רעה מאוד בנושא הזה.
רק אתמול קראתי מאמר של ד"ר נחמן שי שמבין היטב בהסברה. האיש היה אחראי על הסברה לאוכלוסיה בזמן מלחמת המפרץ. ללא ספק נעשתה שם עבודה הרבה יותר טובה ממה שנעשית היום בנושא הקורונה.
הוא אומר את מה שאני אומר אבל מזווית אחרת: זווית של מומחה להסברה.
בהיעדר הסברה ראויה, אני יוצר את המודעות שלי באמצעות מקורות מידע ראויים. מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות הוא אחד מהם. גם אותם רופאים מכובדים המדברים בכלי התקשורת וכותבים מאמרים הם מקורות מידע ראויים בכל קנה מידה. יש מקורות מידע רבים ראויים נוספים בארץ ובחו"ל.
האם מעוניינים במודעות של הציבור?
אני כבר לא לגמרי בטוח. משרד הבריאות יוצא עם חבילה של הגבלות על אזרחים.
כשאין מודעות והבנה, כל מרכיב בחבילה נראה כבעל חשיבות זהה. הניסיון והמחקרים הראשונים בנושא נותנים תמונה לגמרי אחרת: יש צעדים שהם מהותיים והכרחיים ויש צעדים שההיגיון מאחוריהם לא ממש ברור.
התוצאה היא שאזרחים שאינם מבינים את ההבדלים מפרים את התקנות או החוקים השונים באותה מידה.
דוגמה לתקנה חשובה ואפקטיבית: שמירת מרחק
שמירת מרחק מאנשים אחרים היא כנראה הדרך הטובה ביותר להימנע מהדבקה. הנגיף עובר באמצעות רסיסי נוזלים הנפלטים בשיעול עיטוש וכיו"ב. מרחק ההתזה שלהם מוגבל.
דוגמה נוספת לתקנה הגיונית: בידוד של 14 יום
לא כל נשא מפתח מיד תסמינים. כנראה שרוב הנשאים מפתחים תסמינים כלשהם תוך 12 ימים. הבידוד של חשודים בהידבקות ל-14 יום נשמע הגיוני.
דוגמאות לתקנות חסרת היגיון
הורה יכול לצאת רק עם ילד אחד מהבית
מה היגיון מאחורי התקנה שהורה יוכל לצאת רק עם ילד אחד מהמרחב הדירתי שלו?אני לא מבין את זה. כנראה שגם כמה רופאים מומחים בתחום האפידמיה לא מבינים את זה.
בוודאי שאם חד הורית שיש לה ילד בן 3 וילדה בת 5 לא מבינה את זה. מה היא תעשה? תישאר כלואה בדירה ולא תצא? תשאיר ילד קטן אחד לבד ותצא עם הילדה או אולי תשאיר את הילדה ותצא עם הילד?
כשאין הסברה אף אחד גם לא אומר מדוע הומצא כלל זה?
מותר להתרחק רק 100 מטר מהבית
מה ההיגיון מאחורי זה?
כשאין הסברה אף אחד גם לא אומר מדוע הומצא כלל זה?
אנסה להציג את ההשערה הלא מבוססת שלי ל-100 המטרים הנ"ל.
מישהו במשרד הבריאות ו/או בדרג הפוליטי שמעליו רוצה שנציית באופן עיוור לתקנות נוקשות בין אם הן רלוונטיות ובין אם לא, שאם לא כן נענש.
ההנחה היא שכשאומרים 100 מטרים, יהיו אנשים שיתרחקו 300 מטר או 400 מטר או 500 מטר מביתם.
לו היה משרד הבריאות אומר 300 מטרים במקום 100 מטרים היו מתרחקים ל-900 מטרים או 1,200 מטרים או 1,500 מטרים.
אולי היו מגיעים למקומות שבהם יש יותר אנשים ולא שומרים על מרחק של 2 מטרים זה מזה ונדבקים.
תוצאות הכשל המחשבתי וההסברתי הזה
כנראה שלא רק לאזרחים אין הסברה. כנראה גם לשוטרים אין הסברה.
התוצאה היא שיותר מדי שוטרים עם ניידות רודפים אחרי צעירים שנוסעים לבד על אופניים בפארקים ובטבע בשביל לתת להם דוחות ולהטיל עליהם קנסות.
פחות מדי שוטרים מטילים קנסות על אנשים שאינם שומרים מרחק זה מזה ואולי מדביקים בקורונה אנשים אחרים.
למשל: בכיכר השבת בירושלים. אני לא מדבר רק על העולם החרדי. אנשים רבים לא שומרים על מרחק זה מזה במרכולים ובחנויות מזון.
לסיבה שהזכרתי את כיכר השבת קוראים יעקב ליצמן. שר הבריאות של מדינת ישראל ואחד משני האחראים העיקריים למחדלים במערכת הבריאות ובכלל זה, המחדל ההסברתי החמור.
ההבדל בין משולם עמית ליעקב ליצמן
משולם עמית היה קצין משטרה בכיר. כשפיקד על משטרת חיפה, נסע ברכבו וביצע עבירת תנועה. שוטר עצר אותו והתחיל לכתוב דוח. כשהשוטר זיהה את המפקד שלו, הוא אמר: "סליחה אדוני המפקד" והתכוון לא לרשום דוח.
עמית אמר לו: "אתה תרשום דוח ואני אשלם את הקנס".
כך היה צריך להתנהג גם יעקב ליצמן. הוא היה צריך לבקש לשלם את הקנס על הפרת התקנות של ריחוק חברתי שהמשרד שהוא עומד בראשו הוציא.
