קורונה: אפליה גילאית - משרד הבריאות או משרד הכסת"ח?

מקור התמונה: ויקיפדיה

התקנות החדשות של משרד הבריאות מסמנות את תחילת תהליך היציאה מהסגר. 
בהחלט ברור שהיציאה צריכה להיות הדרגתית ומבוקרת אבל מדוע לא לאפשר לעובדים בריאים מעל גיל 67 לחזור למקום עבודתם כמו כל עובד אחר שמצב בריאותו תקין?

מקווה שאחרי שתקראו את הפוסט תחשבו כמוני שאין בהנחיה הזו תבונה והיגיון.  
מה שמעלה את ההשערה שמדובר בכסת"ח. מי שמכיר דוחות השוואתיים של מערכות הבריאות במדינות ה-OECD בשנים האחרונות מבין מדוע הדרג המדיני זקוק לכסת"ח.
מי שלא מכיר, מוזמן לקרוא מחקר ענייני והוגן בנושא שכתב פרופ' דב צ'רניחובסקי ממכון טאוב. קישור למחקר: מערכת הבריאות מבט על.

מה כתוב בדוח של מכון גרטנר?

מכון גרטנר שבבית החולים תל השומר הוא מכון מחקר לאומי לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות. 
דוח מ-10.4.2020, שכותרתו "שלב ההקלה או אסטרטגית היציאה (גרסה מורחבת)", מתייחס להיבטים שונים של שלב ההקלה. כותרת פרק ו' היא: "האם בידוד הקשישים ישחרר את המשק הישראלי?". 

ההגדרה של קשיש בדוח היא אדם מעל לגיל 65. אני אתייחס רק לאוכלוסיית הקשישים המתגוררת בביתה ולא במוסדות. 

כמה הבהקים מהמסמך של מכון גרטנר (בניסוח שלי למעט ציטוטים במרכאות):

1. האוכלוסייה הזו יותר פגיעה מאוכלוסיות אחרות.
אם מנסים חסינות עדר, צריך להגן על האוכלוסייה הזו ולבודד אותה כפי שנעשה ללא הצלחה בבריטניה. ניסיון כזה עלול להביא לעשרות אלפי מקרי מוות. 

2. חלקם בהפצת המחלה מוגבל, כלומר: ""ניתוק" אוכלוסייה זו משאר האוכלוסייה, תשפיע בשיעור זניח על הדינמיקה של  התפשטות המגיפה (השגיאה בעברית בשימוש במילה "תשפיע" במקום ישפיע היא במקור).

3. חזרה לשגרה היא הדרגתית ומבוקרת. "יש החושבים שאפשר להאיץ את התהליך או לאפשר רמה גבוהה יותר של תחלואת רקע באמצעות בידוד קשישים לדעתנו הטיעון הזה שגוי"

4. "למעלה מ-97% מבני ה-65 ומעלה חיים בקהילה, ואותם לא ניתן לבודד." 
אם זה המצב, אז מדוע למנוע מהם לעבוד?

5. "את שגרת החיים של אוכלוסיית הקשישים מומלץ לקבוע באמצעות המלצות אשר יאזנו את הסיכון האישי המגולם להם עם צרכיהם האחרים בקהילה"

האם איזון כזה צריך למנוע מהם להגיע למקום עבודתם דווקא כאשר מקומות העבודה מחויבים להקפיד על כל כללי הריחוק, ההתנהגות וההיגיינה?


בהיבט של חשש מתחלואה, נראה שבשלב שבו אין התפשטות של המגיפה, אזרחים ותיקים, שמצב בריאותם תקין, יכולים לעבוד ממקום עבודתם כמו כל עובד בריא אחר.

מדוע אזרחים וותיקים עובדים?

על פי אותו דוח של מכון גרטנר, אנשים מעל גיל 65 מהווים 12% מהאוכלוסייה. מרביתם אינם עובדים. 
בפסקה זו אשאל את השאלה: מדוע יש ביניהם כאלה שעובדים? ניתן לחלק את הסיבות לכך לשני סוגים: הצורך להתפרנס וצרכים אישיים.

הצורך להתפרנס

יש כאלה החייבים לעבוד על מנת שיהיה להם כסף לצרכים הבסיסיים שלהם, למשל: אוכל ותרופות.
מדובר באנשים החייים מקצבת אזרח וותיק של המוסד לביטוח לאומי ואולי גם מקצבת פנסיה זעומה. חלקם עובדים בעבודות בשכר נמוך כמו שמירה.

האם זה נכון למנוע מאנשים אלה את הזכות לעבוד למחייתם רק משום שעברו את גיל 67? 

צרכים אישיים

מחקרים מראים כי אנשים בגיל הפנסיה העובדים הם מאושרים יותר ובריאים יותר מאנשים שאינם עושים זאת.

אנשים שפרשו לגמלאות מרגישים לפעמים שהם נדחקו החוצה, שהם בעלי פחות ערך ממה שהיו. מי שעובד מרגיש יותר שייך לחברה. מרגיש שהוא תורם. מרגיש יותר ערך עצמי. 

יש אנשים שנהנים מעבודתם זוהי כמובן סיבה להמשיך לעבוד.

אחרים רוצים להגשים חלומות אישיים. לא מעט חלומות עולים כסף. את הכסף הזה אפשר להרוויח בעבודה. 

האם זה נכון למנוע מאנשים אלה את הזכות לעבוד רק משום שעברו את גיל 67? 

אפליה תעסוקתית

גילאות או גילנות, לא ממש חשוב איזה משני המונחים האלה הוא הנכון, הוא מונח המתאר אפליה תעסוקתית בגלל גיל. 
גם ללא תקנות משרד הבריאות, קשה יותר לאזרחים וותיקים למצוא עבודה ולשמור על עבודה. 

כשיש יותר ממיליון מובטלים, משרד הבריאות בעצם גוזר איבוד מקום עבודה על חלק מאותם אזרחים וותיקים שהוא מוני מהם להגיע למקום עבודתם. 
אולי הוא גוזר על אלה התלויים בעבודה הזו לפרנסתם אפילו יותר מאיבוד מקום עבודה.

האם זה בכלל חוקי? ייתכן שכשיש תקנות לזמן חירום זה חוקי. 

מה אנחנו יכולים ללמוד משוודיה?

היבט זה אינו מתייחס דווקא לזמן קורונה. הוא מתייחס למציאות הכלכלית והחברתית במדינות מפותחות עוד לפני הקורונה. תוחלת החיים עלתה ואחוז האזרחים המתפקדים באופן תקין ועברו את גיל הפרישה לגמלאות גם כן עלה.

האם יש גם צורך חברתי וכלכלי למדינה ולחברות שאנשים כאלה יעבדו? 
התשובה היא חיובית באופן חד משמעי. גם במשרד האוצר בישראל חשבו על פרישה מודרגת לגמלאות ולא פרישה חדה ביום נתון. 
בשנת 2016 פרסמתי פוסט העוסק במחקר שעשתה חברת PWC באירופה. 
לקריאת הפוסט: באיזו מידה מסתגלות מדינות ה-OECD לכוח עבודה מבוגר יותר?  

השורה התחתונה הייתה שלו בריטניה הייתה מתקדמת כמו שבדיה בהעסקת קשישים כמו שבדיה, המדינה המובילה בעולם בתחום זה, התוצר המקומי הגולמי (GDP) שלה היה גדל ב-5.4%.
אני מעריך שבריטניה יותר מתקדמת מישראל בתחום זה. יש לנו

פוסטים קודמים בנושא קורונה

קורונה: מדוע איבדתי את האמון במשרד הבריאות? 

חוליה חלשה במאבק בקורונה במדינת ישראל 

קורונה: תסריט ריאלי לטווח של שנה עד שנה וחצי

קורונה: רקע לתסריט ריאלי לשנה עד שנה וחצי מהיום

ניהול סיכונים בכלכלת המשפחה בתקופה של קורונה: Scenario Analysis  

כלכלת המשפחה בצל הקורונה 

יחסי עבודה בימי קורונה: לא רק אבטלה וחל"ת

קורונה: מדוע איבדתי את האמון במשרד הבריאות?

מקור התמונה: ויקיפדיה

אני כבר איבדתי את האמון בדרג המקצועי של משרד הבריאות. בפוסט זה אסביר מדוע. 
למותר לציין, שכבר זמן רב אין לי אמון כלשהו בשני האנשים שמעל עובדי המשרד בדרג המדיני: בנימין נתניהו והרב ליצמן. לקראת סוף הפוסט אתייחס לרב ליצמן.

אציין כי אני מקשיב בקשב רב לרופאים בכירים ומנהלי בתי חולים בעבר ובהווה. אני מתרשם שמדובר באנשים מצוינים המבינים היטב בנושאים עליהם הם מדברים. לא איבדתי את האמון במערכת הבריאות הישראלית.  

מדוע אין הסברה?

ב-25 במרץ כתבתי פוסט שכותרתו: חוליה חלשה במאבק בקורונה במדינת ישראל. 
בחנתי את הנושא של סיכוני קורונה בארץ מזווית של מומחה בניהול סיכונים ובעבר גם באבטחת מידע במערכות ממוחשבות. 
אחד הלקחים החוזרים בספרות המקצועית בתחומים אלה, כמו גם בניסיון המעשי בשטח, הוא שמודעות לסיכונים היא אולי הדבר החשוב ביותר. 

צעדים טכניים הננקטים ללא מודעות עלולים להיות בלתי אפקטיביים. השאלה הלא פשוטה היא איך יוצרים מודעות ואיך שומרים עליה? 
בפוסט כתבתי שמודעות נעשית באמצעות הסברה אפקטיבית. השוויתי בין יצירת מודעות בנושא הקורונה לבין יצירת מודעות בנושאים אחרים בעבר כמו מחסור במים ותאונות דרכים, שהיו הרבה יותר אפקטיביים.

שלא תטעו, אני לא היחיד שחושב שנדרשת הסברה ומשרד הבריאות והממונים עליו עושים עבודה רעה מאוד בנושא הזה.
רק אתמול קראתי מאמר של ד"ר נחמן שי שמבין היטב בהסברה. האיש היה אחראי על הסברה לאוכלוסיה בזמן מלחמת המפרץ. ללא ספק נעשתה שם עבודה הרבה יותר טובה ממה שנעשית היום בנושא הקורונה.
הוא אומר את מה שאני אומר אבל מזווית אחרת: זווית של מומחה להסברה.

בהיעדר הסברה ראויה, אני יוצר את המודעות שלי באמצעות מקורות מידע ראויים. מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות הוא אחד מהם. גם אותם רופאים מכובדים המדברים בכלי התקשורת וכותבים מאמרים הם מקורות מידע ראויים בכל קנה מידה. יש מקורות מידע רבים ראויים נוספים בארץ ובחו"ל. 

האם מעוניינים במודעות של הציבור?

אני כבר לא לגמרי בטוח. משרד הבריאות יוצא עם חבילה של הגבלות על אזרחים. 
כשאין מודעות והבנה, כל מרכיב בחבילה נראה כבעל חשיבות זהה. הניסיון והמחקרים הראשונים בנושא נותנים תמונה לגמרי אחרת: יש צעדים שהם מהותיים והכרחיים ויש צעדים שההיגיון מאחוריהם לא ממש ברור. 

התוצאה היא שאזרחים שאינם מבינים את ההבדלים מפרים את התקנות או החוקים השונים באותה מידה. 

דוגמה לתקנה חשובה ואפקטיבית: שמירת מרחק

שמירת מרחק מאנשים אחרים היא כנראה הדרך הטובה ביותר להימנע מהדבקה. הנגיף עובר באמצעות רסיסי נוזלים הנפלטים בשיעול עיטוש וכיו"ב. מרחק ההתזה שלהם מוגבל.

דוגמה נוספת לתקנה הגיונית: בידוד של 14 יום

לא כל נשא מפתח מיד תסמינים. כנראה שרוב הנשאים מפתחים תסמינים כלשהם תוך 12 ימים.  הבידוד של חשודים בהידבקות ל-14 יום נשמע הגיוני.

דוגמאות לתקנות חסרת היגיון

הורה יכול לצאת רק עם ילד אחד מהבית

מה היגיון מאחורי התקנה שהורה יוכל לצאת רק עם ילד אחד מהמרחב הדירתי שלו? 
אני לא מבין את זה. כנראה שגם כמה רופאים מומחים בתחום האפידמיה לא מבינים את זה. 
בוודאי שאם חד הורית שיש לה ילד בן 3 וילדה בת 5 לא מבינה את זה. מה היא תעשה? תישאר כלואה בדירה ולא תצא? תשאיר ילד קטן אחד לבד ותצא עם הילדה או אולי תשאיר את הילדה ותצא עם הילד? 

כשאין הסברה אף אחד גם לא אומר מדוע הומצא כלל זה? 

מותר להתרחק רק 100 מטר מהבית

מה ההיגיון מאחורי זה?
כשאין הסברה אף אחד גם לא אומר מדוע הומצא כלל זה? 

אנסה להציג את ההשערה הלא מבוססת שלי ל-100 המטרים הנ"ל. 
מישהו במשרד הבריאות ו/או בדרג הפוליטי שמעליו רוצה שנציית באופן עיוור לתקנות נוקשות בין אם הן רלוונטיות ובין אם לא, שאם לא כן נענש. 

ההנחה היא שכשאומרים 100 מטרים, יהיו אנשים שיתרחקו 300 מטר או 400 מטר או 500 מטר מביתם. 

לו היה משרד הבריאות אומר 300 מטרים במקום 100 מטרים היו מתרחקים ל-900 מטרים או 1,200 מטרים או 1,500 מטרים. 
אולי היו מגיעים למקומות שבהם יש יותר אנשים ולא שומרים על מרחק של 2 מטרים זה מזה ונדבקים. 

תוצאות הכשל המחשבתי וההסברתי הזה

כנראה שלא רק לאזרחים אין הסברה. כנראה גם לשוטרים אין הסברה. 
התוצאה היא שיותר מדי שוטרים עם ניידות רודפים אחרי צעירים שנוסעים לבד על אופניים בפארקים ובטבע בשביל לתת להם דוחות ולהטיל עליהם קנסות. 
פחות מדי שוטרים מטילים קנסות על אנשים שאינם שומרים מרחק זה מזה ואולי מדביקים בקורונה אנשים אחרים. 
למשל: בכיכר השבת בירושלים. אני לא מדבר רק על העולם החרדי. אנשים רבים לא שומרים על מרחק זה מזה במרכולים ובחנויות מזון. 

לסיבה שהזכרתי את כיכר השבת קוראים יעקב ליצמן. שר הבריאות של מדינת ישראל ואחד משני האחראים העיקריים למחדלים במערכת הבריאות ובכלל זה, המחדל ההסברתי החמור. 

ההבדל בין משולם עמית ליעקב ליצמן

משולם עמית היה קצין משטרה בכיר. כשפיקד על משטרת חיפה, נסע ברכבו וביצע עבירת תנועה. שוטר עצר אותו והתחיל לכתוב דוח. כשהשוטר זיהה את המפקד שלו, הוא אמר: "סליחה אדוני המפקד" והתכוון לא לרשום דוח. 
עמית אמר לו: "אתה תרשום דוח ואני אשלם את הקנס". 

כך היה צריך להתנהג גם יעקב ליצמן. הוא היה צריך לבקש לשלם את הקנס על הפרת התקנות של ריחוק חברתי שהמשרד שהוא עומד בראשו הוציא. 

כשהפחד מהקורונה משתק את המשק

הנזקים הכלכליים בארץ ובעולם עקב הקורונה הופכים למשמעותיים.  אולי זה הזמן לבחון מחדש את מדיניות משרד הבריאות.

בשני הפוסטים הקודמים על הקורונה: נקודות למחשבה ביחס לצעדים של משרד הבריאות בהקשר של וירוס הקורונה ובורסה קורונה וניהול סיכונים, הייתה לי ביקורת מרומזת על מתווה משרד הבריאות. 
נדמה לי שהיום אפשר להגיד באופן ברור: נכון להיום מתווה הבידודים של משרד הבריאות קיצוני מדי ופחות מדי אפקטיבי. 

העולם המודרני הוא עולם בו יש שינויים בקצב מהיר. צריך להתאים את עצמנו לשינויים האלה. 
נראה לכאורה, שמשרד הבריאות, נותר באותו מקום בו היה לפני כמה ימים: דגש רב על בידודים, כולל בידודים מרצון. 
אני מאוד מקווה שההתמקדות בבידודים לא באה על חשבון הדברים היותר חשובים:

1. איתור מוקדם של נדבקים ובדיקה מוקדמת של חשודים בהידבקות.

2. טיפול רפואי יעיל בחולים בשלבים מוקדמים של המחלה.

3. התמקדות בקבוצות סיכון.

דוגמה למדיניות לא אפקטיבית של בידודים

 משרד הבריאות מפרסם באתר שלו את מסלול תנועתם של חולים, על פי ימים ושעות. הוא קורא לכל מי שהיה שם ליצור קשר עם המשרד ולהכניס את עצמו לבידוד. 
בואו נסביר למשרד הבריאות מדוע זה הזוי: 

1. ישראלים אינם יפנים צייתנים. 
מרבית האנשים לא ידווחו ולא יכניסו את עצמם לבידוד.

2. אין שיניים לחוק בהקשר זה.
לכו תוכיחו שאדם X היה בבית קפה Y במועד בו שהה שם חולה Z. 

3. לא כל אחד יזכור את השעה ואולי גם היום בהם שהה בבית קפה X.

4. מי ישב ויקרא באתר משרד הבריאות את כל כמויות המידע ההולכות ומצטברות על מסלולי תנועתם של יותר ויותר חולים? 
אולי כמה מבני דור ה-Y ודור ה-Z. לא קשישים שהם אוכלוסיית סיכון. 

חלופה אחרת

אם מישהו מרגיש לא טוב עם סימפטומים המזכירים את הסימפטומים של קורונה, שילך וייבדק מהר ככל האפשר. 
אנשים שלא מרגישים טוב יכולים לבדוק את מסלולי תנועות חולי הקורונה והאם הם אולי הצטלבו עם המסלול שלהם. 
בשביל זה צריך לאפשר בדיקות מהירות של אנשים כאלה.

מה שברור שחלופה כזו תעורר פחות חרדה. 

אפשר גם אחרת

קראו כתבה על האופן בו מתמודדים בטיוואן עם הקורונה. קישור:

ביג דאטה, נחישות, זריזות והתגייסות פוליטית: כך מנצחת טיוואן את הקורונה

קראו כתבה על האופן בו מתמודדים בדרום קוריאה עם הקורונה. קישור: 

הקוריאנים: סגר זה לא דמוקרטי, עצירת טיסות? לא מודרני!  

כתבה נוספת המתייחסת גם לסינגפור.

ללמוד מהן: המדינות שהצליחו במאבק בקורונה

נקודות למחשבה ביחס לצעדים של משרד הבריאות בהקשר של וירוס הקורונה

בפוסט בורסה, קורונה וניהול סיכונים תיארתי את האופן בו צריכים לנהל סיכונים ואת האופן בו במקרים רבים מתנהלים משקיעים לא מקצועיים בשוק ההון. 
במקרה הראשון מדובר בהתנהלות שיטתית ורציונלית ככל האפשר. במקרה השני מדובר בהתנהלות רגשית המונעת על ידי פחד.

נתתי לקוראים לחשוב לבד לאיזה משני הדפוסים קרובות המלצות משרד הבריאות בהקשר של וירוס הקורונה. 
כותרת פוסט זה רומזת שאני נוטה לחשוב שבהקשר הנוכחי יש אלמנטים רגשיים של פחד המשפיעים על קבלת ההחלטות. 

במקרה יצא לשמוע בחדשות בטלוויזיה שני דוברים. אלדד תמר, מנכ"ל בית ההשקעות תמיר-פישמן, שטען שמבחינה כלכלית ההחלטות הנ"ל גורמות נזק רב ומנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. 
מנכ"ל משרד הבריאות דיבר על החשש מהתפשטות המחלה ועל כך שמומחים רפואיים בכירים העובדים במשרד שותפים מלאים להחלטה.  בפסקאות הבאות אציג מספר תהיות ואנסה לקשר את רובן לתחום של ניהול סיכונים בו אני עוסק מדי פעם.   

מדגסקר  

לפני מספר שנים תכננתי טיול למדגסקר. הייתי מעל לגיל 60. במשרד הבריאות שמעתי שאני לא יכול לסוע למדגסקר משום שמי שטס למדגסקר צריך לקבל חיסון נגד מחלה מסוימת. לדעת המשרד, אסור לאנשים מעל לגיל 60 לקבל את החיסון. 
בצר לי פניתי לפורום רפואת טיולים שמנהל פרופ' אלי שוורץ מבית החולים תל השומר. ציינתי שאני אדם בריא העוסק בספורט באופן שיטתי.
פרופ' שוורץ ענה לי: "אל תוותר. דבר איתי". דיברתי. הבנתי שגיל 60 אינו סף כללי החלטי לגבי כולם. חשוב גם מצבו הבריאותי של האדם. אדם בריא יכול לקבל חיסון.
השורה התחתונה: משרד הבריאות החמיר מדי. 

מה קרה? 
קראו את הפוסט האם מדינות העולם השלישי דומות זו לזו ? השוואה בין בהוטן למדגסקר ותבינו.

האם זו רק שאלה רפואית?

בסדרת פוסטים עסקתי בקבלת החלטות של רופאים. בפוסט האחרון קבלת החלטות של רופאים בקליפת אגוז, צרפתי קישורים לכל הפוסטים האחרים. 
בפוסט לקבל החלטה טובה יותר מרופא, תיארתי ויכוח רפואי של פעם בחיים ביני ובין רופא לא בכיר במחלקה בבית חולים. זה שמבחינה רפואית צדקתי לא ממש מעניין. את עמדתי ביססתי על עמדתם המנומקת של שני פרופסורים לרפואה מאותה המחלקה, שהייתה מנוגדת לעמדת הרופא הלא בכיר. 

החלק היותר מעניין הייתה הבורות של אותו רופא בניהול סיכונים. בין אם בוחרים במה שהוא מציע ובין אם בוחרים במה ששני הפרופסורים הציעו, צריך להביא בחשבון כישלון של הטיפול המוצע. 
בראייה של ניהול סיכונים יש סיכון נמוך במקרה של אי הצלחה בטיפול המוצע על ידי הפרופסורים. 
ההשלכות של אי הצלחה בטיפול המוצע על ידי הרופא הלא בכיר עלולות להיות דרמטיות. 

זה מחזיר אותי לדברי מנכ"ל משרד הבריאות ודברי אלדד תמיר, שהוזכרו בתחילת פוסט זה. 
התשובה היא שגם במקרה של הקורונה זו לא רק שאלה רפואית, אלא גם שאלה של ניהול סיכונים אחרים, למשל סיכונים כלכליים. 

המבחין בין הקורונה למחלות אחרות ובינה לבין תאונות דרכים למשל,  הוא הפחד מפני הלא נודע ולא בהכרח היקף הפגיעה בחיי בני אדם.

אוכלוסיית הסיכון

מהנתונים מסתמן שאוכלוסיית הסיכון העיקרית הם בני אדם מעל גיל 60. גם אנשים שמצבם הבריאותי גרוע במיוחד עשויים להיות במצב סיכון. מעט מאוד אנשים צעירים ובריאים עלולים למות ממחלה זו. 
משרד הבריאות מתמקד בבידוד השבים מחו"ל. 
האם נעשה מספיק על מנת להקטין את הסיכון להידבקות אוכלוסיית בסיכון באמצעות טיפול ממוקד באותן אוכלוסיות?

להרוויח זמן

הבידודים המסיביים וההימנעות מהתכנסויות של יותר מ-100 אנשים נועדו להרוויח זמן שבו המחלה בשליטה, כלומר: ניתן לזהות מהיכן נדבק כל חולה. 
הזמן הזה עשוי לאפשר למידה מניסיונם המר של אחרים ואולי פיתוח אמצעים להגנה.

היום אותר החולה הראשון שלא ברור מקור ההדבקה שלו. הזמן נגמר. 
השאלה היא כיצד נוצל הזמן שהרוויחו? 

בחדשות 13 הביא נדב אייל נתונים על שתי מדינות מוכות קורונה איטליה ודרום קוריאה. 
ההבדל הגדול הוא בתמותה מהמחלה. אחוז המתים באיטליה הרבה יותר גבוה. 
הסיבה היא כנראה שבאיטליה לא נקטו באמצעים בשלבים הראשונים של התפשטות המחלה. בדרום קוריאה מצאו דרך לאתר מספר רב של חולים בשלבים מוקדמים ולכן בדרום קוריאה רוב המקרים היו מקרים קלים.

נזק כלכלי

אין ספק שהקורונה גורמת ותגרום נזקים משמעותיים לכלכלת העולם ולכלכלת מדינת ישראל. חשוב להתייחס גם לסיכון הזה ולקשר בינו לבין הסיכון של תחלואה.

כלכלת העולם המדשדשת והגרעון התקציבי הענקי בישראל הם נקודת פתיחה לא טובה להתמודדות עם המשבר הזה.