האם לקבל קצבת זקנה של ביטוח לאומי בגיל 67?

כשמתקרבים לגיל פרישה צריך לתכנן את הפרישה בהיבטים שונים. אחד ההיבטים החשובים הוא ההיבט הכלכלי.

מאמר של נדב טסלר באתר "פנסיוני" מנתח לעומק את הנושא של קצבת זקנה מהביטוח לאומי. לקריאת המאמר: מה שאתם לא יודעים על ביטוח לאומי ועל קצבת הזקנה עלול לעלות לכם הרבה כסף. 

בפוסט זה אתמקד בתכנון אישי ולא בפריסת היריעה הרחבה, כפי שעשה נדב טסלר.

נאמן למנהגי בפוסטים קודמים, גם הפעם אשתף אתכם בתכנון האישי שלי. התכנון האישי שלי יופיע בצבע אדום.

בתחילת חודש יולי אהיה בן 67 ואתחיל לקבל קצבאות פנסיה. במסגרת התכנון שלי בחנתי גם את הרובד של קצבת הזקנה של המוסד לביטוח לאומי.

מדוע חשוב לתכנן את קצבת הזקנה מביטוח לאומי?

קצבת הזקנה מביטוח לאומי היא הרובד הפנסיוני הראשון. משלימים אותו שני רבדים נוספים: חיסכון פנסיוני בעבודה וחיסכון עצמאי. החיסכון העצמאי עשוי להיות גם מקור הכנסה פסיבית, כגון: דירות להשכרה. 

בדרך כלל קצבת זקנה מביטוח לאומי היא רכיב קטן בהרבה מהחיסכון הפנסיוני בעבודה. 
לכאורה, היא גם רכיב קבוע, שאין לנו שליטה עליו. לכאורה, רכיב זה  תלוי רק במספר השנים בהן שילמנו ביטוח לאומי בארץ. 

לא בכדי, מופיעה המילה "לכאורה" בשורות הקודמות: למעשה יש לנו שליטה מסוימת בגובה קצבת הזקנה שנקבל.

אציין שני דברים מתוך המאמר שכתב נדב טסלר:

1. בכדי ליצור באמצעות חיסכון פנסיוני קצבה שוות ערך לקצבת הזקנה מהמוסד לביטוח לאומי יחיד צריך לחסוך 500 אלף שקל. זוג צריך לחסוך מיליון שקל. 

2. רבים אינם מכירים את קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי וכתוצאה מכך לא פועלים באופן אופטימלי ומפסידים כסף רב.

כיצד מגדילים את קצבת הזקנה מביטוח לאומי?

שתי הדרכים העיקריות להגדלת גובה הקצבה הן:

1. דחיית קבלת הקצבה  
הדחייה מוסיפה 5% עבור כל שנת דחייה. גבר יכול לדחות את קבלת הקצבה בעד שלוש שנים ולקבל תוספת של עד 15%.

2. הגדלת הוותק  
תוספת הוותק עשויה להגיע עד ל-50% מהקצבה. גובה התוספת היא 2% על כל שנה מעבר למספר שנים מינימלי בהם שילם המבוטח ביטוח לאומי.

מספר השנים המינימלי היה במשך תקופה ארוכה 10 שנים. החל מינואר 2017 יש ירידה מדורגת בתקופה המינימלית: החל מינואר 2018 התקופה המינימלית היא 8 שנים והחל מינואר 2019 היא 4 שנים.

שימו לב שגם סטודנטים וגם מובטלים משלמים דמי ביטוח, כך שמרבית אלה שחיים את מרבית חייהם הבוגרים בישראל מגיעים למקסימום הזה. במקרה זה הדרך השנייה להגדלת הקצבה אינה רלוונטית.
מי שלא מקבלות את הוותק הן עקרות בית הפטורות תשלום דמי ביטוח לאומי.

אני אדם שחי כל חייו במדינת ישראל ושילם ביטוח לאומי באופן קבוע. לגבי הדרך השנייה להגדלת הקצבה אינה רלוונטית משום שאני ממילא מגיע למקסימום הוותק.    

גיל פרישה וגיל זכאות

גיל פרישה
גיל פרישה הוא גיל בו ניתן לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, בכפוף למבחן הכנסה.
מבחן ההכנסה מתייחס להכנסות מעבודה ולהכנסות שלא מעבודה. הכנסות מקצבאות כגון פנסיה אינן נלקחות בחשבון לצורך מבחן ההכנסה.
גיל הפרישה של גברים הוא 67. גיל הפרישה של נשים עולה בהדרגה בהתאם לתאריך הלידה של האישה. נכון להיום, גיל הפרישה של אלו שנולדו החל ממאי 1947 הוא 62. 
על מנת לא לסבך יותר מדי את הפוסט אתייחס  בהמשך רק לגברים.
העיקרון ביחס לנשים דומה: הגילאים עשויים להיות שונים והמודל עשוי להיות מורכב יותר.

אם יפנו אלי ויבקשו פוסט דומה המתייחס לנשים בלבד, אעתר ברצון לבקשה.

גיל הזכאות
גיל הזכאות לקצבת זקנה  הוא 70 לגברים. אצל נשים הוא עולה בהדרגה. גיל הזכאות של מי שנולדה החל ממאי 1970 הוא 70.
בגיל הזכאות מקבלים קצבת זקנה ללא מבחן הכנסה.

מה יותר כדאי לדחות את קבלת התשלום או לקבל תשלום במשך יותר שנים?

אין תשובה חד משמעית לשאלה הזו. היא תלויה במספר רב של גורמים חלקם אישיים.
גורמים רלוונטיים במיוחד הם רמת ההכנסה מעבודה ורמת ההכנסה שלא מעבודה, בהם אדון בפסקאות הבאות. 

תוחלת החיים האישית

גורם אישי שברוב המקרים אני איני מסוגל לנתח אותו הוא תוחלת החיים האישית.
ככל שהיא ארוכה יותר כך משתלם יותר לדחות את התשלום ולקבל תשלום חודשי גבוה יותר.
ללא מידע אחר כדאי לקחת את תוחלת החיים המותנית. זוהי תוחלת החיים בידיעה שאותו אדם הגיע לגיל הפרישה. 
כמובן שתוחלת החיים היא ממוצע ותוחלת החיים של אדם ספציפי תלויה בגורמים אישיים, כגון: מצב בריאות, תוחלת החיים במשפחה שלו וכיו"ב. 

ניתוח מפורט של תוחלת החיים המותנית (מי שאינו מעוניין לקרוא יכול לדלג)
השורה התחתונה היא שתוחלת החיים של גבר שהגיע לגיל 65 היא 84.5.

לפי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2016 תוחלת החיים של גברים בישראל היא 80.7. לצורך הדיון נתעלם מפרמטרים כמו השכלה גבוהה והשתייכות לקבוצת האוכלוסייה של יהודים, המגדילים את תוחלת החיים.

לא נוכל להתעלם מהנתון של מספר השנים שיש להוסיף בגלל שאותו אדם הגיע לגיל 65. 

על פי נתון זה, לתוחלת החיים של מי שהגיע לגיל 65 יש להוסיף 
19.5 שנים, כלומר: תוחלת החיים שלו היא 84.5.

תוחלת החיים כוללת גם כאלה שנפטרו בינקות, בילדות, בגיל צעיר ובגיל מאוחר יותר לפני גיל 65 ולכן תוחלת החיים המותנית בהגעה לגיל 65 היא רלוונטית.
אגב, גם תוחלת זו תלויה בפרמטרים כמו השתייכות לקבוצת אוכלוסייה.
תוחלת החיים המותנית גדלה ככל שהגיל גבוה יותר.

רמת ההכנסה מעבודה בלבד
עד רמת הכנסה מסוימת זכאים לגמלת זקנה מלאה. 
על פי הנתונים באתר הביטוח הלאומי נכון למאי 2018, יחיד (ללא בת זוג) המשתכר עד 5,646 ש"ח ברוטו בחודש זכאי לקצבת זקנה מלאה.  

מי שיש לו בן/בת זוג ומשתכר עד 7,529 ש"ח בחודש זכאי לקצבת זקנה מלאה.

זכאים לקצבת זקנה חלקית בהתאם לגובה ההכנסה אלו המשתכרים יותר מהסכומים שצוינו לעיל:  

יחיד המשתכר עד 9,228 ש"ח בחודש

מי שבן/בת זוגו אינו/ה מקבל/ת קצבה מביטוח לאומי ומשתכר עד 13,040 ש"ח בחודש.

מי שבן/בת זוגו מקבל/ת קצבה מביטוח לאומי ומשתכר עד 11,010 ש"ח בחודש.

חלקיות הקצבה נקבעת לפי גובה ההכנסה בתוך הטווח המאפשר קבלת קצבת זקנה חלקית.

המסקנה היא שברוב המקרים למי שמשתכר עד הסכום המקנה קצבת זקנה מלאה בגיל הפרישה עשוי להיות כדאי לבקש קצבת זקנה בגיל הפרישה.

כמובן שצריך להביא בחשבון גורמים נוספים, למשל: גובה קצבת הפנסיה.   

רמת ההכנסה שלא מעבודה בלבד
הכנסה שלא מעבודה היא למשל הכנסה מדירות והכנסה מרווחי הון.
כאשר מישהו אינו משתכר מעבודה ואין לו בן/בת זוג הוא זכאי לקצבת זקנה מלאה בתנאי שההכנסות שלו שלא מעבודה אינן עולות על 16,938 ש"ח בחודש (נכון למאי 2018).
הוא אינו זכאי לקצבת זקנה כאשר ההכנסות שלו הן מעל 20,520 ש"ח בחודש.

אם יש לו בן/בת זוג, הוא זכאי לקבל קצבת זקנה מלאה בתנאי שההכנסות שלו אינן עולות על 22,587 ש"ח בחודש.

נדמה לי שלגבי רוב הקוראים, המשמעות המעשית היא, שאם אינם עובדים הם זכאים לקצבת ביטוח לאומי מלאה בגיל הפרישה.

המסקנה היא שברוב המקרים למי שמרוויח שלא מעבודה פחות מהסכום המקנה קצבת זקנה מלאה כדאי לקבל את הקצבה בגיל פרישה.
ככל שההכנסה גדלה ושיעור הקצבה שיקבל קטן, כך גדלה הכדאיות של דחיית קבלת הקצבה.

רמת ההכנסה מעבודה ושלא מעבודה
אלו שמרוויחים גם מעבודה וגם שלא מעבודה זכאים לקצבת זקנה מלאה בתנאים הבאים (נכון למאי 2018):

ללא בן/בת זוג: הכנסה חודשית מעבודה עד 5,646 ש"ח והכנסה חודשית שלא מעבודה עד 11,292 ש"ח.

עם בן/בת זוג: הכנסה חודשית מעבודה עד 7,529 ש"ח והכנסה חודשית שלא מעבודה עד 15,058 ש"ח.

המסקנה דומה למסקנות בסעיפים הקודמים: לרוב למי שזכאי לקצבת זקנה מלאה כדאי לקבל אותה בגיל פרישה. 

האם גובה הקצבה ישתנה?

גורם זה צריך להילקח בחשבון בהחלטה: אם היא תגדל ריאלית, זה שיקול בעד דחייה וקבלת אחוזים נוספים בגלל הדחייה.
אם היא תקטן בעתיד, זהו שיקול בעד קבלת הקצבה בגיל הפרישה.

יש החוששים שלא רק שהיא תקטן אלא תיעלם לחלוטין. תחשיב אקטוארי מראה כי כספי הביטוח הלאומי של מדינת ישראל ייגמרו בשנת 2042.  נדב טסלר טוען בצדק, שזהו פופוליזם לחשוב שבמועד זה יפסיקו לשלם קצבאות זקנה של ביטוח לאומי.

מה שכן יקרה, לדעתי, במהלך התקופה זה הקטנת גובה קצבאות הזקנה. 
במדינה שמדורגת במקום לא מחמיא במדד השחיתות השלטונית, מקצה תקציבים פרטיים לטובת חברי כנסת סוררים מהקואליציה ומחליטה, בשונה ממרבית המדינות המפותחות, לבטל הנחה בתחבורה ציבורית לאזרחים ותיקים, לא יהיה ריאלי לצפות שלא יקצצו בגמלת הזקנה.

הקטנה אינה בהכרח קיצוץ נומינלי בקצבאות. להלן רשימה לא ממצה של טכניקות אחרות אפשריות לקיצוץ:

1. להעלות את גיל הפרישה ו/או להעלות את גיל הזכאות.

2. לא לעדכן את גובה הקצבה כשהמדד עולה.

3. להקטין את גובה ההכנסה מעבודה ו/או שלא מעבודה המאפשר קבלת קצבת זקנה מלאה.

3. להקטין את גובה ההכנסה מעבודה ו/או שלא מעבודה המאפשר קבלת קצבת זקנה חלקית.

4. להקטין את אחוזי התוספת עבור דחיית קבלת הקצבה.

מדוע החלטתי לקבל קצבת זקנה של ביטוח לאומי בגיל 67?

פסקה זו עוסקת בקבלת ההחלטות האישית שלי. יש לי הכנסה פסיבית שלא מעבודה ואני מתכוון להמשיך לעבוד גם אחרי גיל 67. 
כפי שקראתם בתחילת הפוסט, זהו בדיוק המצב בו קיימת דילמה.

ההכנסה הפסיבית החודשית שלי לא ממש יוצרת דילמה. היא מתחת לסף שעד אליו מקבלים קצבת זקנה מלאה.

נשארה רק ההכנסה מעבודה כעצמאי. נכון להיום, אני עובד מעט במספר תחומים שונים והכנסותיי אינן מגיעות לסף השולל קצבת זקנה מלאה מהביטוח הלאומי.

אבל מי יודע, האם ארוויח בעתיד הרבה או מעט?
הניסיון שלי כיועץ עצמאי במחשבים ובטכנולוגיית המידע, בעיקר כשכבר הגעתי לגיל מבוגר, הראה שיש תנודות קיצוניות ברמת ההכנסה שלי.

שנה גרועה, הפכה בשתי שיחות טלפוניות שקיבלתי, לשנה יותר מסבירה. כל אחת מהשיחות האלה נגמרה בעבודה של מספר חודשים ביותר ממשרה שלמה, שהתחילה ממש מיד אחרי השיחה.
גם היום יש כאלה המוכנים לשלם שכר גבוה לשעה עבור עבודתי. כיום מספר השעות האלה הוא קטן מאד. 

שינוי עשוי להתרחש גם בעתיד: 

האם תהיה לי פריצת דרך בכלכלת המשפחה?

האם אתחיל לקבל ייעוצים בניהול סיכונים?

האם ההרצאות שלי יביאו הכנסה גבוהה יותר ממה שהיום?

האם אקבל ייעוץ בהיקף משמעותי בתחום המחשבים? 

האם הכנסותיי מהוראת ברידג' או מכתיבת בלוגים יצמחו במפתיע? 

הנחתי שתי הנחות:

1. קצבת הזקנה של המוסד לביטוח לאומי תקטן ריאלית לאורך זמן.
תומך בלקיחה מידית של הקצבה

2. אחייה לפחות עד תוחלת החיים של מישהו שהגיע לגיל 67. 
תומך בדחיית קבלת קצבת הזקנה.

עדיין שאלת המפתח הייתה ונותרה: מה יהיה גובה הכנסותיי מעבודה?
אין לי תשובה לשאלה הזו. כמומחה לניהול סיכונים וכשחקן ברידג' מומחה ואם להזכיר את עברי הרחוק, גם בעל תואר B.A בסטטיסטיקה, ניסיתי להעריך את ההסתברות לעלייה דרמטית בהכנסותיי מעבודה. 

הערכתי שההסתברות לכך היא נמוכה ולפיכך בחרתי לבקש לקבל בגיל 67 את קצבת הזקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

לאן הולכת הפנסיה שלך?

מקור התמונה: ויקיפדיה

השינויים בפנסיה באמצעות ביטוח מנהלים, הם סיבה מספיק טובה לתת מעט הסברים בגובה העיניים על הפנסיה שלכם.
התפיסה שלי היא, שיש לנתח את המגמות והכיוונים בעתיד ולא להיתפס לאירוע בודד, ככל שהוא דרמטי (כמו החלטת הממונה על שוק ההון במקרה זה). 


הבעיה היסודית מזווית הראיה של הפרט
בגיל מסוים אנשים מפסיקים לעבוד. כשמפסיקים לעבוד ההוצאות אינן קטנות ולעומת זאת ההכנסות קטנות באופן משמעותי. 
הפרט נערך, או שהמדינה כופה עליו להיערך באופן מינימלי, למצב זה.
ההיערכות היא בשלושה רבדים:


רובד 1: ביטוח לאומי  
 המוסד לביטוח לאומי משלם קצבת זקנה. בישראל היא נמוכה יחסית למדינות ה OECD.

רובד 2: חיסכון פנסיוני במשך שנות העבודה
בישראל שלושה סוגי מכשירים לחיסכון: ביטוח מנהלים, קרן פנסיה וקופת גמל. 


רובד 3: חיסכון אישי ונכסים פיננסיים
ברובד זה נכללים חסכונות כמו: תוכניות חיסכון, תיקי השקעות, קרנות נאמנות, מניות, אגרות חוב וכיו"ב.
ברובד זה עשויים להיכלל גם נכסים מניבים, למשל: דירה להשקעה בארץ או דירה להשקעה בארצות הברית או במדינה באירופה.
הפורש לגמלה יכול לקבל הכנסה חודשית קבועה מהנכסים הפיננסיים או מתשלום, שהוא מקבל על השכרת דירה למגורים או לבית עסק.


בנושא של הבעיות הצפויות עם הפרישה לפנסיה וההיערכות האישית, כבר דנתי. התמקדתי באנשים השוקלים פרישה מוקדמת לפנסיה בפוסט שכותרתו: מוקדם מדי לפרישה מוקדמת.
לטעמי, מיותר לחזור על מה שנאמר שם, משום שרבים מהדברים, שהוסברו שם רלבנטיים גם למי, שאינו פורש בפרישה מוקדמת.


מדוע הבעיה של הפרט מחריפה עם הזמן?
בכל המדינות המפותחות יש עלייה שיטתית בתוחלת החיים. המשמעות של עלייה בתוחלת החיים היא, שהגמלאי נדרש לכסות את הפער בין ההכנסות להוצאות במשך יותר שנים.


אם הוא בריא, יש לו לא מעט אפשרויות להוצאת כסף בנוסף למענה על הצרכים הקיומיים הבסיסיים: חוגים, טיולים, ילדים ונכדים, תרבות ופנאי וכיו"ב. לא נשכח גם את הרצון של לא מעט קשישים, לגור בבית אבות. מגורים שם כרוכים בעלויות של אלפי שקלים לחודש.
  
התארכות החיים והתקדמות הרפואה, גורמים לכך שיותר ויותר קשישים נאלצים לשלם גם עבור מוסד סיעודי וגם תקופת חייהם במסגרת הסיעודית הולכת וגדלה.


זווית הראיה של המדינה
בפיסקה זו אתייחס לכל המדינות המפותחות ולא רק למדינת ישראל.
הבעיות של המדינות מתייחסות לרובד הראשון הממומן על ידן ולרובד השני הממומן לפעמים על ידן באופן חלקי (כגון: אגרות חוב עם תשואה מובטחת הניתנות לחוסכים לפנסיה, הטבות מס לחוסכים לפנסיה) או באופן מלא (פנסיה תקציבית למשל). 


הבעיה העיקרית היא העלייה בתוחלת החיים. ככל שתוחלת החיים עולה, מדינות צריכות לשלם יותר לאוכלוסיית הגמלאים.


הבעיה השנייה היא קצב הגידול האיטי של כוח העבודה. העובדים ממנים באמצעות תשלומי הביטוח הלאומי שלהם ומיסים אחרים את התשלומים לגימלאים בדור שקדם להם.
כאשר ברוב מדינות אירופה המערבית, מספר הילדים הממוצע במשפחה הוא הרבה פחות משניים, גם מספר העובדים המשלמים קטן.
כאשר יש משבר כלכלי ושיעור האבטלה עולה ורמת השכר יורדת הבעיה מחריפה עוד יותר.
עובדים זרים, שחלקם הם גם בלתי חוקיים, אינם פותרים את הבעיה: הם משלמים הרבה פחות ביטוח לאומי ומיסים.


בעוד שבאירופה מספר הילדים הקטן במשפחה הוא מתוך בחירה, בסין זה נכפה על המשפחות, שלרובן מותר להביא לעולם ילד אחד בלבד. לא כאן המקום לנתח את משמעויות המשפחה הסינית, שבה ילד יחיד (ואני אינני מומחה בנושא).
בהיבט הפנסיוני, ברור שלטווח ארוך ניצבת סין בפני בעיה קשה. 


ההתמודדות של מדינות עם הבעיה מבוססת בעיקר, אבל לא רק, על הרעת תנאי החיסכון הפנסיוני: תשלם יותר בהווה ובעתיד תקבל פחות. דוגמה לכך היא העלאת גיל הפרישה לגמלאות.

 הצטלבות הבעיות: הפרט והמדינה
 מהפסקאות הקודמות כבר הבננו, שלפרט יש בעיה שהולכת וגדלה במימון הוצאותיו לאחר יציאתו לפנסיה ולמדינה יש בעיה של עלויות הולכות וגדלות של מימון חלקה בעלות הפנסיה. מסתבר שהבעיות נפגשות. תחשבו על אדם ומתפקד שמבין שהוא זקוק לכסף נוסף לאחר יציאתו לפנסיה.
הפתרון עשוי להמשיך לעבוד באופן חלקי ובאופן מלא.
יש לא מעט אנשים המעוניינים לעבוד אחרי צאתם לגמלאות.


ברור,  בלי לרדת לדקויות, שגם למדינה פתרון כזה טוב. 
על מנת שפתרון זה יעבור את מבחן ההיתכנות, צריכים לקרות מספר דברים, שחלקם תלויים במדינה וחלקם לא.


מה הם האלמנטים הללו?

• המדינה צריכה לא להעניש את הפנסיונר העובד באמצעות מיסוי כבד.

בהקשר זה המצב במדינת ישראל רחוק מלהיות אופטימלי.

• המדינה צריכה לייצור מצב חוקי שבו עובד יוכל לפרוש לגמלאות בגיל מבוגר יותר.

צעדים בכיוון של העלאת גיל הפרישה לפנסיה או ביטול חובת הפרישה לפנסיה בגיל מסוים נעשים בישראל ובמדינות אחרות. 

• הרגולטור צריך להגן על אנשים מבוגרים המחפשים עבודה באמצעות חוק האוסר על אפליה בגלל גיל

זה כבר מסובך. גם כשיש חוק כזה, קשה מאד לאכוף אותו. 
הבעיה היא שהאפליה הגילאית בחיפוש עבודה, אינה מוגבלת רק לאנשים בגיל הפנסיה. היא מתחילה כבר בגיל 40+ כפי שאתם יכולים לקרוא בפוסטים קודמים שלי:
עבודה בגיל מבוגר ופנסיה - שני צדדים לאותה מטבע
גילאות אפליה תעסוקתית ויכולות
הטיפשות של שוק העבודה בישראל: אין כניסה מעל לגיל 45 


האוכלוסייה המבוגרת נמצאת במצב בלתי אפשרי: מצד אחד דוחים את המועד הרשמי ליציאה לפנסיה ולקבלת קצבה מביטוח לאומי וקבלת גמלת פנסיה, שחסכה כל שנות עבודתה. מצד שני מתקשה למצוא עבודה לפעמים רק בגלל הגיל.


טיפול בנושא זה הוא מורכב: גם רגולציה, גם גמישות של האוכלוסייה המבוגרת בתעסוקה ואולי החשוב מכל שינוי תרבותי בכיוון של ראיית אנשים קשישים כאנשים עובדים התורמים לחברה.


נקודת המבט שלי
הפרט והמשפחה צריכים להיערך למצב שבו הפנסיה שיצברו ברובד הראשון וברובד השני תהיה בעתיד יותר קטנה. פתרון, שתלוי בפרט ולא בגורמים אחרים, הוא הגדלת החיסכון ברובד השלישי.


המידע במאמר זה אינו מותאם אישית לכל קורא, מציג רק חלק מההיבטים עיקריים המשפיעים על ההחלטה ואינו מנתח אותם לעומק ולכן פוסט זה אינו תחליף לייעוץ מקצועי.