איש הקוביה או מדוע אני לא משווק את עצמי באמצעות TikTok?

כשהייתי סטודנט לפסיכולוגיה, הציעה לי אחת מחברותיי ללימודים לקרוא ספר כשם The Dice Man, שכתב לוק ריינהרט (בינתיים הוא תורגם לעברית ונקרא איש הקובייה). 

הספר עוסק בפסיכיאטר העובד בבית חולים לחולי נפש ומקבל את ההחלטות שלו באמצעות זריקת קובייה. 

הוא כותב מראש 6 אפשרויות שונות ומייחס לכל אחת מספר בין 1 ל-6. מטיל את הקובייה ומבצע את האפשרות שעלתה בהטלת הקובייה. 

הכלל הוא שאחת מהאפשרויות חייבת להיות מסוכנת או חריגה. 

באחד המקרים נבחרה האפשרות לצאת לסרט בבית קולנוע עם קבוצה של חולי נפש. 

בספר מתואר הפסיכיאטר מוציא קבוצת חולי נפש לבושי פיג'מות לאוטובוס שמוביל אותם לסרט בבית קולנוע. 

נזכרתי בסיפור הזה בהקשר של מבחנים מוזרים שמציבות קהילות בני נוער בטיקטוק לחבריהן.  

גם במבחנים האלה הם מתבקשים על ידי הקהילה הטיקטוקית שלהם לבצע מעשים חריגים. 

במקרה המצוטט בפסקה הבאה, שהועלה על ידי אם של נערה לפייסבוק, מדובר במשהו לא רק חריג, אלא גם מאוד מסוכן.

פוסט בפייסבוק שכתבה אמא של נערה ואני שיתפתי אותו 

טרנד מזעזע רץ בטיקטוק ובמקומות נוספים

הורים יקרים

מועתק מפוסט ששיתפו בקבוצת אמהות

נכתב בעקבות הטרגדיה שקרתה אתמול בראשון לציון

מסתבר שדבר דומה קרה גם בקזחסטן, גם כן היה מדובר בשתי נערות

הפוסט המקורי:

משתפת פוסט שקראתי עכשיו ב

ladies של גני תקווה.

ביקשו להפיץ, וחשוב לדעתי שכל מי שיש לו ילדים, ישים לב

***פוסט קשה לכתיבה, אבל חשוב!!!!!

חשוב מדי כדי לשתוק.

אנחנו גרים בגני תקווה, הורים לילדה בת 12.

אני כותבת את זה כי זה עלול לקרות בכל בית. גם אצלכם.

גם אם אתם חושבים שאתם מעורבים, קשובים, רואים הכול.

לפני כמה שבועות, הבת שלנו – ילדה רגישה, חכמה, אהובה – התחילה לבכות המון, להסתגר, להימנע מארוחות, לקום בלילות מסיוטים.. אחרי שיחות והתעניינות היא סיפרה לנו שהיא חותכת את עצמה, מרעיבה את עצמה, שונאת את הגוף שלה ואת עצמה.

היא אמרה שזה נובע מדיכאון, ממצוקה עמוקה, משנאה עצמית.

נבהלנו. התפרקנו. בכינו. הזדעזענו.

התחלנו טיפול פסיכולוגי מיד, ניסינו להבין לעומק.

בשלב הזה לקחנו את הטלפון שלה– וגילינו גיהנום.

אתגר טיקטוק מסוכן ומוסתר שבו בנות מעודדות זו את זו לפגיעה עצמית, תחת כותרות שקריות של “תמיכה”, “שיתוף” ו”טיפול”. הטרנד קורא לבנות לחתוך את עצמן, לא לאכול, לא לישון בלילה ולקנות שפתון וכשהוא נגמר- צריך להתאבד.

הן משתמשות באפליקציה שנראית כמו אפליקציית שיקום שמוסתרת בתיקיות נעולות, אבל בפועל היא מעודדת את הפגיעה:

היא סופרת כמה פעמים הן חתכו את עצמן ביום, כמה שעות הצליחו לא לאכול, עד איזו שעה הן נשארו ערות בלילה.

הן כותבות אחת לשנייה בקודים:

“פ.ע” = פגיעה עצמית

“ה.א” = הפרעת אכילה

ועוד המון ראשי תיבות שנועדו להסוות את הכאב האמיתי – מההורים. בבדיקה מהירה עם צ׳אט gpt גילינו מיד ששם יש מידע על הטרנד, כולל הקודים שראינו.

הילדה שלנו סיפרה שהתחילה כדי “להתקבל לחבורה”, כדי להתחזק חברתית.

היא עושה את זה כחודשיים בלבד.

אבל החברות שלה – חלקן עושות את זה כבר כמעט שנה שלמה וההורים גילו עליהן צלקות משמעותיות של חתכים. כולן ילדות מבתים טובים, עם הורים אכפתיים ומעורבים וכולנו פשוט בהלם.

הן מסתירות את הפגיעות עם קפוצ’ונים בקיץ (“אני סובלת מקור”),

וכשיש חתכים נראים לעין – מספרות שזה היה כלב, חתול או סתם מכה.

מרגע שגילינו – מחקנו את הטיקטוק מהטלפון שלה ולא נאפשר את השימוש באפליקציה הזאת יותר לכל הילדים שלנו.

גם אם זה יגרום לקונפליקטים.

כי זה לא שווה את החיים והנפש של אף ילד.

כשהעזנו לשתף חברים –

גילינו שגם הבת של חברים שלנו בנתניה עוברת בדיוק את אותו הדבר, רק שהם לא ידעו שזה טרנד.

הם חשבו שזו בעיה פרטית. אישית.

פה הבנו שאנחנו חייבים לשתף.

לא כדי לזעזע – אלא כדי להציל.

תסתכלו לילדים בעיניים – ותסתכלו גם בטלפון. אל תסמכו בעיניים עצומות, גם אם אתם חושבים שיש לכם ילדים טובים עם ערכים, הבת שלנו נסחפה לזה כדי ״להיות מקובלת״ והיתה אומללה ומפוחדת ולא ידעה איך לספר לנו ולצאת מזה.

אל תגידו “אצלנו זה לא יקרה”.

תשאלו. תתעקשו. תתערבו.

***בבקשה תשתפו כמה שיותר כדי שלא יהיה מאוחר ויקרה אסון, אנחנו עדיין מנסים לאסוף את השברים

------------------------------------------------------------------------------------זה לא טרנד 'גלוי'. זה מה שהצלחתי לברר על זה דרך GPT:

לפחות ממה שידוע על זה עד כה.

על ה"טרנד" שלא נקרא בשם

אין לו שם רשמי כמו "Blue Whale" או "Momo", ולכן קשה לחפש אותו. הוא מופיע יותר כ:

התארגנות בין נערות בקבוצות סגורות או קהילות בטיקטוק, דיסקורד, וואטסאפ, ואפילו באפליקציות שמתחזות ליומנים או “מעקב רגשי”

המסר המרכזי:

"אנחנו לא לבד", "יש מקום לדבר על זה", אבל מתחת לפני השטח:

בנות משתפות כמה חתכים עשו

כמה זמן החזיקו בלי אוכל

עד מתי נשארו ערות בלילה

מתי "יגיע הזמן" לפי קוד השפתון ()

---

איך הן קוראות לזה? איך זה עובד?

מילות קוד נפוצות (שמשמשות להסתרה מההורים):

קוד משמעות

פ.ע פגיעה עצמית

ה.א הפרעת אכילה

ס.ח סכין חיתוך

פ.א פחדים או פוביות

שפתון מונח סמלי לספירה לאחור (לרוב לאקט סופי כמו התאבדות – כשהשפתון "נגמר")

א.ש אני שונאת את עצמי

0/10 דירוג תחושת החיים שלי היום (ככל שקרוב ל-0, המצב מסוכן יותר)

הן גם משתמשות באימוג'ים:

שפתון = סימן לקוד המוות

או עם = פוסט על פגיעה עצמית

= "לזכרי" או תחושת סוף קרוב

אפליקציות בהן זה מתרחש:

Vent, Wysa, Daylio, Locket, Notion (בגרסה מותאמת) – נראות תמימות אבל חלקן בשימוש לתיעוד יומי של פגיעות.

דיסקורד – קהילות סגורות עם שמות כמו "help", "sad kids", "just us" או "venting zone".

טיקטוק – דרך סרטונים שמציגים "before/after", ידיים עם חתכים מטושטשים, סרטוני POV עצובים עם מוזיקה דיכאונית.

---

מה "הטרנד" אומר?

לרוב זה לא מצוות רשמי של "תעשי X ואז תמותי", אלא:

> “אנחנו משפחה של שבורות.

את לא לבד, גם אני חתכתי היום 4 פעמים.

תנסי לשרוד עד שהשפתון ייגמר.”

ויש בנות שמקבלות חיזוקים מהקהילה אם הן "מתקדמות" לכיוון הפגיעה או הרעבה.

זו בעצם קהילת תמיכה הפוכה – במקום לעצור אותך, הן גורמות לך להאמין שזו הדרך להיות חלק ממשהו.

---

דוגמה אמיתית:

נערות שלקחו (או לוקחות) חלק בזה כתבו זו לזו:

"כמה חתכים היום?"

"אני כבר על חצי שפתון"

"תאכלי משהו או שתתעלפי שוב?"

"אל תיכנסי ללייב היום אם לא חתכת"

זה נשמע מחריד — כי זה באמת מחריד.

---

אז מה עושים עכשיו?

1. לבדוק את הטלפון – במיוחד תיקיות נעולות, אפליקציות שנראות תמימות, התכתבויות עם סמלים.

2. לחפש קודים – גם ביומן, פתקים, ואפילו בסטורי באינסטגרם או בטיקטוק (הסטורי נעלמים!)

3. לשאול בלי אשמה – "שמעתי שיש קבוצות שבהן מדברים על פגיעה עצמית כאילו זה תחרות, ראית דברים כאלה?"

4. לדבר עם הורים אחרים – ולהפיץ את זה הלאה, עכשיו, בלי לחכות שאיזה כתב ירים תחקיר.

מה זה קשור אלי?

אני מרצה על מגוון רחב של נושאים. בתקופה האחרונה אני מנסה להרחיב את מעגל ההרצאות שלי לקהלים נוספים. ביניהם גם ארגונים ומוסדות דיור מוגן.

אני פעיל גם במסגרת שנקראת נטוורקינג למרצים, בה אנחנו גם לומדים לשווק הרצאות.

המליצו לנו גם על שימוש בטיקטוק לקידום הרצאות.

אני לא מתחבר לזה ולא מתחבר לטיקטוק.

הפלטפורמה הזו לא מתאימה לי אישית. יש בה יותר מדי רעשים של ילדים ובני נוער, שמבחני הרשת הם דוגמה קיצונית רעה לפעילות שלהם.

הסרטונים שמעלים לשם מוגבלים בזמן לסרטונים קצרים במיוחד.

בדרך כלל המסרים שלי יותר מורכבים ופחות שיווקיים וקשה להעביר אותם במגבלה של דקה. לפעמים אפשר להעביר אותם בסרטונים קצרים של 2-3 דקות ברשתות אחרות.

הזמן שלי מוגבל ואני מעדיף להשקיע זמן ומחשבה בפלטפורמות שיש לי בהן תוצאות מוכחות.

מעבר לפלטפורמות של חברת Meta אני מתכוון בעיקר ל-Linkedin ול-YouTube.

הערות

1. דוגמה לתועלות Linkedin

כיצד נולדו ההרצאות שלי על ניהול סיכונים? 

2. לפעמים גם אני יכול להעביר מסרים קצרים.

3. אני מודע לזה ש-TikTok עשוי להיות ערוץ שיווקי אפקטיבי בחלק מהמקרים ובוחר לא להשתמש בו. דוגמה שקראתי עליה היא אישה צעירה שטיילה עם התינוקת שלה וראתה סופר מוכר מנסה למכור בחוץ את הספרים שלו, שהוצאות הספרים והחנויות לא הצליחו למכור.

הסיבה המרכזית היא שאנשים נמצאים יותר בפלטפורמות דיגיטליות וקוראים פחות.

הסרטון שצילמה הפך לויראלי ויצר אפקט של חזרה לחנויות ספרים.

כשלא אתם פרסמתם את המידע שפורסם בשמכם באינטרנט

עידן האינטרנט והטלפונים החכמים משפיע על מצבנו הכלכלי בהיבטים רבים למשל: חשיפת יתר לפרסומות, אפשרות לקנות יותר בזול דרך האינטרנט ואפשרות להציע או לקבל שירותים מבוססי מיקום. 

אין שום אפשרות מעשית להבטיח פרטיות למידע ששמתם באינטרנט. ברגע ששמתם אותו גם אם תמחקו אותו, כבר לא תוכלו למחוק אותו. מישהו אחר אולי העתיק אותו או הפיץ אותו. רוצים להבין יותר מדוע? קראו: Your private Data is Unforgettable.

המידע עליכם באינטרנט ישמש גם לדברים, שאתם לא רוצים שיעשו בו שימוש. המקרה הקלאסי הוא שיווק על ידי יצרני מוצרים או ספקי שירותים, שאולי לא שמעתם עליהם ואולי אינכם מעוניינים בסוג המוצרים, שהם מנסים למכור לכם (לפעמים באגרסיביות יתרה).

עבודה

אתם מחפשים מקום עבודה חדש. שלחתם קורות חיים. בכלל לא בטוח שיקראו אותם. אם אתם, לכאורה מועמדים רלוונטיים, יותר סביר שיקראו עליכם דברים אחרים באינטרנט. 

למשל את הפרופיל שלכם ב-Linkedin. את האופן בו אתם מציגים את עצמכם ב-Facebook. את הפוסטים שהעלתם. מי הם החברים שלכם ברשת החברתית או הקשרים שלכם ברשת המקצועית, למה עשיתם Like, למה עשיתם Share וכיו"ב.

זה בהחלט יכול להשפיע על קבלת ההחלטה: האם להעסיק אתכם או לא?

ההמלצה היא להיזהר כשאתם מעלים מידע כלשהו לאינטרנט. זה כולל גם מידע לא כתוב כמו תמונות.

כנראה שכמה שתיזהרו, תמיד יהיה עליכם לא מעט מידע באינטרנט. 

ניתוח האופי שלכם וכיצד לפעול באינטראקציה איתכם 

לפני זמן לא רב נתקלתי בכתבה בעיתון כלכלי. הכתבה עוסקת בתוכנה חדשה ושנויה במחלוקת. אתם מזינים פרטים של אדם. התוכנה מבצעת חיפוש, עיבוד וניתוח מידע עליו באינטרנט. אתם תקבלו את התכונות שלו, את האופן שבו הוא פועל והמלצות כיצד לפעול מולו או בשיתוף פעולה איתו.

הכתב השתמש בתוכנה עם שמותיהם של כמה פוליטיקאים מובילים בישראל והציג בכתבה את הניתוח ואת המלצות של התוכנה.

זה לא חשוב האם הניתוח נכון או סביר. חשוב אם ישתמשו בה ויחשבו שהניתוח לפחות סביר.

מידע שפורסם בשמכם - מקרה פרטי

הבוקר התקשרה אלי גברת בגיל מבוגר להודות לי. כש"טיילתי" אתמול בקבוצת Facebook שמתמחה בברידג', מצאתי פוסטים שפורסמו בשם הגברת. תוכנם של הפוסטים היה תמונות פורנוגרפיות. היות שהיה ברור לי לחלוטין שלא היא פרסמה אותן, כתבתי לה ב-Facebook וסיפרתי לה על פרסום התמונות בשמה. היום היא התקשרה להודות לי.

היא טיפלה במצב בסיוע מומחה מחשוב שעזר למחוק את הבושה. 

מידע שפורסם בשמכם ברמה העקרונית

זהו מקרה קיצוני ולכן גם קל לאתר אותו. תארו לכם שימשהו ישתלט על הזהות הדיגיטלית שלכם או חלק מהזהות הנ"ל ויפרסם דברים בשמכם.

ייתכן מאד שלא יאתרו את זה, שלא אתם הם אלה שפרסמתם.

לכו תדעו מה יקרה כשתחפשו עבודה. ייתכן שיפסלו אתכם רק בגלל משהו, שמי ש"גנב" את הזהות הדיגיטלית שלכם פרסם בשמכם.

כיצד להתגונן?

עליכם לנסות להיות ערים לסכנה ולהתגונן בפניה. הדרך להתגונן היא להכיר את הדרכים השכיחות לגניבת זהות דיגיטלית או שימוש בזהות דיגיטלית שאולה. 

שלוש הדרכים השכיחות שאציג כאן:

1. מתן הרשאות לאפליקציות

חלק גדול מהאפליקציות הממוחשבות באינטרנט, אינן דורשות מכם סיסמה וקוד משתמש או מאפשרות לכם במקביל דרך חליפית לסיסמה וקוד משתמש. הדרך החליפית היא לתת לאפליקציה הרשאות לגשת למידע שלכם, כולל סיסמה ב-Facebook או ב-Google. לכם זה יותר נוח. גם ככה אתם "טובעים" בים הסיסמאות, שמבקשות מכם אפליקציות האינטרנט בהם אתם משתמשים (בנקים, חברות ביטוח, קופת חולים, המחשב, אתרי אינטרנט, מועדוני צרכנים וכיו"ב). 

השאלה היא: למי אתם נותנים הרשאות כאלה? 

אם תתנו הרשאות כאלה למשחק חדש שאתם לא מכירים, ייתכן שזו תוכנה זדונית, במקום המשחק או בנוסף למשחק.

כשאני נותן הרשאה כזו ל-Feedly אין לי בעיה. זו תוכנה שאני יודע מהי ואני משתמש בה לקבלת RSS לתכנים בנושאים המעניינים אותי מאתרים שאני מכיר היטב.

המלצה: בדקו היטב לםני שאתם מאפשרים לתוכנה לגשת להרשאות שלכם ב-Facebook  או ב-Google.

2. דיוג (Phishing)

אתם מקבלים הודעה מהבנק שלכם, מ-PayPal או מגורם אחר שאתם עובדים בו. בהודעה בקשה להזין שוב את הסיסמה וקוד המשתמש שלכם, במסגרת עדכון תקופתי של הבנק או החברה.

סמל הבנק או החברה יופיע בדף האינטרנט.

חדי העין מביניכם, יבחינו שזו אינה אותה כתובת אינטרנט (URL), שבדרך כלל משתמש בה הבנק או משתמשת החברה.

בקיצור, הבנק או PayPal לעולם לא יבקשו מכם את הסיסמאות שלכם דרך האינטרנט (למעט לצורך כניסה לאתר הבנק או החברה). מישהו התחזה לבנק שלכם וקיבל את פרטי ההזדהות שלכם.

שלא כמו בדוגמה בסעיף "מידע שפורסם בשמכם - מקרה פרטי", אני לגמרי בטוח, שבמקרה זה הוא לא ישתמש במידע על מנת לפרסם תמונות פורנוגרפיות. הוא ישתמש במידע על מנת למשוך כסף מחשבון הבנק שלכם או לרכישת מוצרים באמצעות ה-PayPal שלכם או כרטיס האשראי שלכם.

3. אל תפעילו תולעים וסוסים (טרויאנים)

אתם מקבלים הודעה עם קישור ולוחצים על הקישור. אם אתם לא מכירים את מי ששלח את ההודעה או אם נראה לכם מוזר שזה מה שהאדם שאתם מכירים ישלח לכם, ובכל זאת לחצתם ייתכן שהתקנתם תוכנה זדונית במחשב שלכם.

ההמלצה פשוטה: אל תלחצו על קישורים כאלה. 

לתוכנה הזדונית הזו עשויים להיות שמות שונים: תולעת, סוס טרויאני, וירוס.

השם פחות מעניין. מה שמעניין זה מה התוכנה תעולל לכם. אחד הדברים הפחות חמורים, הוא משלוח הודעות עם תמונות פורנוגרפיות בשמכם.

היי-טק לא למבוגרים?

לפני כשבוע, הגבתי לדיון בקבוצת עבודה ב Linkedin. הדיון עסק בעבודת אנשים מעל לגיל 50 בהיי-טק. מדובר בנושא המעורר הרבה עניין (בעיקר אצל מבוגרים המתקשים למצוא עבודה) והרבה מחלוקת. בכל זאת, הופתעתי מהכמות הרבה של התגובות, כולל תגובות של מנהלים צעירים ומבוגרים.

לאחרונה נתקלים גם בהרבה כתבות והרבה פוסטים, על אנשי היי-טק שגילם מעל או קצת מתחת ל 40 המתקשים במציאת עבודה. 

איני מכיר אותם אישית, אבל לכאורה יש להם רקורד טוב ומוכח והם אינם סובלים מהסימפטום של אלה שאינם מוכנים לרדת מהאולימפוס, כלומר: הם מוכנים לעבוד בתפקיד בכיר פחות מהתפקיד הקודם שלהם.

כתבה אחרת הציגה את יואל ייסקרוביץ, מנהל בכיר בהיי-טק, שעזב הכל ופתח דוכן פלאפל. יואל, בן 47, מוצג בכתבה כמישהו שחלם שנים על דוכן פלאפל ועכשיו מגשים את חלומו. 

ייתכן מאד, שזהו באמת חלומו של יואל, אבל על כל מגשים חלום, שמרצונו מאס בהיי-טק, יש בוודאי מספר עוזבי היי-טק מבוגרים, שעוסקים בתחום אחר בלית ברירה.

הטיעונים העיקריים בוויכוח

גילאות (אפליה על רקע גיל)

לא מעט מבוגרים המתקשים במציאת עבודה, טוענים שהסיבה היחידה לכך שאינם מוצאים עבודה בהיי-טק היא גילם.

המציאות: יש מבוגרים שאינם מוצאים עבודה משום שנשחקו או לא רכשו ידע ומיומנויות חדשים. יש מבוגרים ששמרו על עדכניות ומיומנות ובכל זאת נדחים. 

יש מבוגרים הנדחים משום שצעירים מוכנים לקבל שכר נמוך יותר ויש מבוגרים, שמוכנים להסתפק בשכר נמוך יותר מאשר צעירים ובכל זאת נדחים.

חלק מהמבוגרים יתקשו לעמוד בתנאים של לחץ ומספר שעות עבודה גדול במיוחד. אחרים יעמדו בלחץ כזה, לפחות כמו צעירים, אם לא טוב יותר.

חלק מהמבוגרים יתקשו להשתלב בצוות שרובו מורכב מכאלה, שהיו יכולים להיות ילדים או נכדים שלהם. לאחרים זו לא תהיה בעיה.

למבוגרים יש יתרונות ולצעירים יש יתרונות. אסור להתעלם מהיתרונות של מבוגרים

הניסיון של מבוגרים, לא יסולא בפז, הוא עשוי להביא לתפוקה גבוהה יותר ולפתרון מהיר יחסית, של בעיות בהן נתקלו בעבר.

למבוגרים עשויה להיות ראיה רחבה יותר והבנה טובה יותר של העסק.

לצעירים יש יתרון במהירות ובהתנסות ממש בזמן האחרון. 

המציאות: למבוגרים וצעירים יש סט כישורים שונה. יש מקרים בהם יש צורך בכישורים השכיחים אצל מבוגרים, יש מקרים בהם יש צורך בכישורים השכיחים אצל צעירים.

קרוב לוודאי, שיש הרבה מקרים בהם יש יתרון לשילוב כשכל אחד מהדורות מביא לצוות המשותף את היתרונות שלו.

אני מוכן לקלוט מבוגרים בתנאי שיש להם את הכישורים הנדרשים. לא מצאתי כאלה.

זהו טיעון שהועלה על ידי כמה מנהלים צעירים (ואולי גם  מנהלים מבוגרים) שאפילו ציינו כישורים ספציפיים, כגון: Linux Kernel.

המציאות: יכול להיות שאותו מנהל אכן פועל עניינית, אבל יש גם אחרים שמפלים על רקע גיל. לפעמים מי שממין את המועמדים במיון ראשוני, זה מישהו המתעסק בכוח אדם ולא אחת הוא מסננן את המבוגרים (לפעמים באופן אוטומטי וממוחשב ללא קריאת קורות החיים).

יש גם מנהלים החוששים שעובד מבוגר שבעבר ניהל, עלול לתפוס את מקומם, גם אם הוא מוכן לעבוד בתפקיד זוטר.

כמנהל, לא הייתי מכשיר קבוצת מבוגרים בטכנולוגיה השונה מהותית מהפרדיגמה בה עבדו במרבית הקריירה שלהם. הסטטיסטיקה מראה כי במקרה זה 2 מתוך 3 ייכשלו. 

אם בוחרים אותם ב"פינצטה" אפשר להצליח, כי הטובים ביותר יצליחו לבצע את השינוי הפרדיגמטי.

צריך לשנות את החוק ולהעניש את מי שאינו מקבל מבוגרים לעבודה בגלל גילם.

המציאות: אולי צריך לשנות את החוק ולהגביר את האכיפה, אבל זה לא מה שיפתור את הבעיה. כמו במקרים של אפליות על רקע אחר (מוצא אתני, מגדר, דת וכיו"ב), המפלה יוכל ברוב המקרים לנמק זאת בנימוקים אחרים. גם אם הם אינם מתארים את המציאות.

דוגמה מהניסיון האישי שלי

בתחילת שנות העבודה שלי בתחום המחשבים, עבדתי כמומחה טכני. התמחיתי במערכת ההפעלה, כולל קידוד תוספות למערכת ההפעלה בשפת אסמבלר. בשלב מאוחר יותר (אחרי יותר מעשר שנות ניסיון) הפכתי למנהל ואחרי זה ליועץ. בהדרגה התרחקתי מה Bits and Bytes. 

למרות זאת הרקע שלי אפשר לי להבין היטב טכנולוגיות חדשות בהן נתקלתי, גם אם לא הייתי זה שכתב קוד תוכנה.

בגיל מעל ל 55, בערך עשרים שנים אחרי הפעם האחרונה בה כתבתי תוכניות באסמבלר, פנה אלי אחד מלקוחותיי וביקש שאתקן תכניות אסמבלר, העובדות כתוספת למערכת ההפעלה (Exits).

הטענה הייתה שבעבר, צוות העובדים שלו הצליח לבצע בקלות את השינויים הנדרשים, עקב מעבר למהדורות עדכניות של מערכת ההפעלה. עובדי הלקוח, הצעירים ממני, ניסו לבצע עבודה דומה למה שעשו במעברים קודמים למהדורות עדכניות של מערכת ההפעלה, אבל "הפעם שום דבר לא עובד".

ההתלבטות והצעדים הראשונים 

חשבתי שאחרי 20 שנה שלא עסקתי בתחום, אתקשה בעבודה ואולי אכשל. בסופו של דבר החלטתי להיענות לאתגר עם כל החששות.

הצעד הראשון שעשיתי על מנת להתמודד עם הבעיה, היה צעד שעושים עובדים מבוגרים: קראתי ספר טכני העוסק במהדורה החדשה. מהר מאד גיליתי, שיש סיבה לזה ש"הפעם שום דבר לא עובד": חברת IBM ביצעה שינוי מהותי באותו נושא במערכת ההפעלה.

מרבית הצעירים היו ניגשים ישר לקוד ורק אחרי שלא היו מצליחים לפתור את הבעיה, היו מגיעים לספרים.

השלב הבא היה תכנון פתרון המתאים למצב החדש.

החלק הטכני והמסקנה

במימוש הטכני באסמבלר נתקלתי בקשיים. על כולם חוץ משניים התגברתי. כנראה הרבה יותר לאט מאדם צעיר ומיומן.

גם על השניים האחרים התגברתי אחרי מאמץ קשה:

בעיה 1 

לאחר הרבה מאד ניסויים הגעתי למסקנה, שאין בעיה בקוד שכתבתי ולכן הבאג הוא בקוד של מערכת ההפעלה של IBM. התשובה שקיבלתי שהבעיה היא אצלי. לקח שבוע-שבועיים במהלכם העברתי תיעוד מפורט של הניסויים שביצעתי והסבר המצב הספציפי בו קיימת הבעיה. את כל מה שהעברתי ייחסתי גם לספרים של היצרן.

בסופו של דבר הודו עובדי היצרן, שהבאג הוא אצלם וסיפקו לי מעקף (פתרון זמני).

ההנחה שלי הייתה שהבאג אצלי ולא אצל יצרן התוכנה. עובד צעיר, מן הסתם, היה מגיע מהר יותר למסקנה שהבאג אצל יצרן התוכנה.
במקרה זה הוא היה חוסך זמן.

ברוב המקרים הבאג, הוא אצל המפתח בארגון ולא אצל היצרן. בלא מעט מקרים אחרים, עובד צעיר ממוצע היה מגיע מהר מדי למסקנה, שהבאג אצל היצרן. 
התוצאה: על כל מקרה שהוא היה חוסך זמן, היו כמה מקרים שהוא היה מבזבז זמן, משום שהיה מגיע מהר מדי למסקנה, שהטעות אינה אצלו.

בעיה 2

לא אלאה את הקוראים בבעיה המסובכת, שלקח זמן רב לפתור  אותה. הפתרון נמצא כשהחלטתי לחשוב מחוץ לקופסה.

בסיכומו של דבר עובד מבוגר שהרבה שנים לא עסק בעבודה טכנית, פתר את הבעיה באופן מוצלח.

מה אפשר להציע לעובדי היי-טק מבוגרים?

ללא קשר לשאלה האם זה מוצדק או לא, המציאות היא שרוב עובדי ההיי-טק המבוגרים יתקשו למצוא עבודה.
כל מה שנשאר להציע זה שינסו לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא פתרונות תעסוקתיים: בתחום בו עבדו או בתחומים לגמרי אחרים. כשכירים או כעצמאיים. 

מה אפשר להציע לעובדי היי-טק צעירים?

מה שקורה לחבריהם המבוגרים מהם בעשרות שנים, עלול לקרות גם להם בעוד כמה עשרות שנים. לכן צריך להתחיל כבר עכשיו להיערך כלכלית לתסריטים לא אופטימיים, כאשר יגיעו בעוד מספר שנים רב לגיל 40.
אפשר לנצל חלק מהשכר הגבוה היום לחיסכון, שעשוי להבטיח את עתידם ואת עתיד משפחתם.