ויקיפדיה - הקרחון כלו או רק קצה הקרחון?

קרחון בנורווגיה מקור התמונה: ויקיפדיה

על טיבה השטחי בדרך כלל של התקשורת למדתי באופן אישי. לפני מספר שנים רב הוזמנתי לדיון בערוץ טלוויזיה נידח יחסית. אני הייתי זה שהיה צריך להציג את העמדה התומכת בתפיסה של קוד פתוח בתוכנה. המשתתף השני הציג את העמדה התומכת בתוכנה בתשלום ושוללת קוד פתוח.

הכנתי את עצמי לדיון. המשתתף השני נשאל את השאלה הכי בסיסית וענה עליה בקצרה ואז נשאלתי שאלה אחרת. לא ניתנה לי הזדמנות לענות לשאלה הבסיסית ביותר. מהר מאוד הבנתי, שאם לא אציג את הדברים המהותיים ביותר בתפיסתי , גם מבלי שאשאל עליהם, לא אוכל להציג אותם. דחפתי אותם במשפט או שניים לשאלה השנייה שנשאלתי.
לא קופחתי. גם למשתתף השני בדיון הקצר לא ממש נתנו להביע את עמדתו.

לא מפליא שהמאמר העוסק בויקיפדיה במוסף הארץ של היום (28.12) נגע בעיקר בקצה המרתק של הקרחון והזכיר מעט מאוד את הקרחון כלו.
בפוסט זה אנסה לתת הקשר רחב יותר ובנוסף לכך גם מעט מההקשר אישי שלי ככותב בויקיפדיה. 

מוצרים או מתנות חינם?

אם נחזור לקוד הפתוח שהזכרתי, העולם האינטרנטי והדיגיטלי הוא עולם שבו ניתן לקבל דברים בעלי ערך ללא תשלום, למשל: תוכנה של קוד פתוח או תכנים בויקיפדיה.
הוא גם עולם שניתן לקבל בו דברים חינמיים לכאורה, שיש להם מחיר משום שאין ארוחות חינם, למשל: Facebook או מוצרים של Google. 
המחיר שמשלמים במקרה זה הוא ויתור על פרטיות. במקרה הטוב הספק משתמש בנתונים שאסף עלינו בהצגת פרסומות מותאמות אישית. במקרה הפחות טוב הוא מעביר את הנתונים שלנו לצד שלישי לשימוש מסחרי או לשימוש אחר.
אל תשכחו גם צדדים שלישיים האוספים את המידע עלינו מהאינטרנט. באינטרנט ישן פרטיות מוגבלת: פרסמתם משהו כבר אי אפשר להחזיר אותו.

שיתוף

העולם החדש הוא עולם גם עולם של כלכלת שיתוף מבוססת אינטרנט ודיגיטל. 
בעולם של כלכלת שיתוף יש גם מנגנוני השתתפות והבעת דעה המגיעים לסוג כזה או אחר של קונצנזוס. למשל דירוג שנותנים למוצרים, לבעלי מקצוע, מלונות ומסעדות. 
גם הצבעות בויקיפדיה הם סוג של קונצנזוס. 
כמו למנגנוני הקונצנזוס של דירוג מוצרים ושירותים גם למנגנוני הקונצנזוס של ויקיפדיה יש חסרונות. כשאין קונצנזוס וצריך לקבל החלטה יש חסרונות להחלטה על פי הצבעת רוב, במיוחד כשסך המצביעים קטן.
המאמר דן בהרחבה בחסרונות של מנגנון ההחלטה בויקיפדיה העברית. 

במה עסק המאמר ב"הארץ" בצמצום רב?

המאמר כמעט ולא עסק בחלק הגדול והעיקרי של הקרחון מתחת למים: התרומה השקטה של מספר רב של משתמשים שכותבים ערכים בויקיפדיה, משפרים ערכים בויקיפדיה, מנטרים ערכים בויקיפדיה ומבצעים משימות אחרות לשיפור איכותה. כל אלה יוצרים מאגר ידע אנציקלופדי בעל ערך רב שהשימוש בו רב. 

הזווית שלי

היום נפרדנו מאחד מגדולי הסופרים של ישראל, עמוס עוז. עוז היה לא רק סופר נפלא. הוא היה גם אדם ערכי וחד מחשבה שלא הסתיר את עמדותיו. 

גם ימיי, כמו ימייו של כל אחד, ספורים. כמה מחבריי הטובים ביותר כבר הלכו לעולמם בגיל יותר צעיר מעמוס עוז. 
השאלה שאני שואל את עצמי היא: מה לעשות בעשור או פחות או יותר שנותרו לי כשאני צלול ומתפקד?  

יש לי תשובות שלי לשאלה הזו. בין הדברים שאני רוצה לעשות:

1. לעזור לאנשים שצריכים עזרה ואני יכול לעזור להם
זה מביא אותי לכמה סוגים של התנדבות בהם אני תורם את תרומתי הדלה.

2. ללמד ולהעביר ידע, אופן חשיבה וניסיון לאחרים
זה בא לידי ביטוי בייעוצים בכלכלת המשפחה, בהוראת ברידג' ובהרצאות על נושאים אחרים.
הידע שאני מעביר עשוי לענות גם על הסעיף הראשון שהזכרתי משום שהוא יכול לעזור לאחרים. 

3. לכתוב
אני כותב שלושה בלוגים:
לכלכל בתבונה, ברידג' שלא היכרתם ו-SOA Filling The Gaps
אני כותב גם באתר Jokopost ומדי פעם גם בירחון של ההתאגדות הישראלית לברידג'.
שימו לב שהכתיבה עשויה לתרום גם בשני הדברים שהזכרתי קודם: ללמד ולהעביר ידע ולעזור לאנשים.
הכתיבה שלי היא תוצר של ההתנסויות שלי. אני כל הזמן לומד דברים חדשים בכל תחום שבו אני עוסק או נוגע. 
ההתנסויות, הלמידה והזיכרונות הם חומרי הגלם של הכתיבה.

גם הכתיבה הויקיפדית שלי מעבירה ידע לאחרים.
גם הכתיבה הויקיפדית שלי עשויה לעזור לאנשים. 
הכתיבה הויקיפדית שלי אינה מרכז עולמי. כשאני מתנסה ולומד אני לפעמים גם מתרגם את זה לכתיבת ערכים בויקיפדיה. לפעמים אני גם נוגע במקורות שלא היכרתי קודם וגם מחדד את ההבנה והידע שלי.

מה שאני לא רוצה לעשות זה להיות שותף לדיונים אמוציונליים על ערכים בויקיפדיה. 
גם כשאני יכול להביע את דעתי ולהצביע אני עושה את זה רק במקרים קיצוניים. 

בכתיבה שלי אני מנסה לא להגיע לדיונים על חשיבותם של ערכים שאני כותב או לדיונים אמוציונליים על משפט זה או אחר בתכנים של ערכים שאני כותב. 

הדברים הראשונים שאני מלמד את תלמידי הברידג' שלי הם שהם פה בשביל להנות ולכל אחד מותר לטעות.

כיועץ מחשוב ראיתי כבר ארגונים שהתעקשו לא לקבל את עצתי. לא פעם ולא פעמיים זה הסתיים בנזק של מאות אלפי דולרים לארגון. זה לא שהייתי החכם היחיד. באותם מקרים היו לי שותפים לדעה, שחלקם מומחים גדולים ממני באותו נושא.

כיועץ לכלכלת המשפחה ראיתי משפחות ויחידים שפועלים בניגוד למסרים שהעברתי להם. שוב, לא אני המצאתי את הגלגל. גם אחרים שיודעים ומבינים היו אומרים להם בדיוק את מה שאני אמרתי. למותר לציין שלא אחת זה נגמר לא טוב.

לאחר כל המקרים שציינתי כאן אני ממש לא מתרגש מהחלטה כזו או אחרת בהצבעה בויקיפדיה שהיא לדעתי שגויה. 
בשונה מחלק מהייעוצים שלי, החלטה כזו היא הפיכה. גם טווח הנזק הוא יותר קטן.

הערת שוליים

מי שרוצה לדעת על מה אני כותב בויקיפדיה מוזמן לדף המשתמש שלי.  
























































+

אל תחשוש: חסוך ופרוש

הלוגו של הבלוג של
Mr. Money Mostachee 

בפוסט קודם: תרבות הצריכה נסדקת, תיארתי את הקשיים ההולכים ומתגברים בניהול כלכלת משפחות בתרבות הצריכה. 

בפוסט שאחריו: כלכלת שיתוף, דיברתי על מודל של שיתוף משאבים כלכליים, הנותן פתרון חלקי לבעיות. מימושי המודל נמצאים בתהליך של הבשלה ובלא מעט מקרים נגישות האינטרנט היא Enabler למימוש פתרונות מבוססי מודל זה.

הפעם אדבר על משהו קיצוני יותר ביחסו לתרבות הצריכה: שלילה מוחלטת של תרבות זאת והינתקות אישית ממנה. 

הכותרת של פוסט זה (שהיא מינוח פרטי שלי למודל) מתארת בתמציתיות את המודל, שעקרונותיו הם:

1. חסוך הרבה: לפחות 50%-60% ממה שאתה מרוויח.  

2. הדרך להשיג את החיסכון היא להוציא מעט כסף. בדיוק ההפך מתרבות הצריכה.

3. פרוש מעבודה בגיל מוקדם וחיה מהחסכונות.

הקושי הבסיסי במימוש המודל הוא שילוב בין שני העקרונות הראשונים: על מנת לחסוך כל כך הרבה צריך להוציא מעט מאד.

הדבר הראשון שעושים, זו הינתקות מתרבות הצריכה: אתה קונה רק מה שאתה ממש צריך. אתה לא קונה מה שרוב האנשים האחרים בחברה שלך קונים. 

אבל כיצד חוסכים 50%-60% אם אתה לא אי-שם בראשו או למעלה מאמצעו של העשירון העליון?

מצטמצמים באופן קיצוני ומוותרים על נוחות: שוכרים דירה במקום לקנות דירה, נוסעים באופניים במקום במכונית (לא תענוג גדול בגשם שוטף וסיכון של ממש כשמדובר על כביש בו נוסעים לידך חלק מנהגי המכוניות הישראלים), לא אוכלים במסעדות, מרכיבים רהיטים לבד וכיו"ב.

היתרון הוא שאם כבר הגעת למצב, שבו אתה יכול לפרוש פרישה מוקדמת מעבודה, יש לך זמן לעשות את מה שחשוב לך ואת מה שאתה נהנה לעשות. זמן לא יחסר לך.

גישה פופולרית

העובדה שהתפיסה הזו פופולרית, היא אינדיקטור לעומק הסדקים במודל תרבות הצריכה.

האיור בראש הפוסט הזה לקוח מהבלוג של מר שפם הכסף (Mr. Money Mystachee). מר שפם הכסף, הוא אחד הגורואים המובילים של תפיסה זו. 

אקשר אתכם גם לבלוג שלו: Mr. Money Mystachee. שפם הכסף כה פופולרי עד שנעמי דרום כתבה עליו כתבה במוסף השבת של עיתון הארץ: החזון לחיי רווחה: לחיות כמו כלב ולצאת לפנסיה בגיל 40.  

מר שפם הכסף אולי פופולרי, אבל בוודאי אינו היחיד. הבלוגרית הישראלית דורין הרטמן, שהושפעה מהרעיונות מנסה לחיות לפיהם, ומתארת אותם באופן מוצלח ומעניין בבלוג שלה: הסולידית. נעמי דרום הקדישה לה תיבה במסגרת המאמר.

אני מכיר את הבלוג שלה ואת הרעיונות שלה כבר זמן לא קצר. מדי פעם אפילו הגבתי בדף התגובות של פוסטים בבלוג שלה.

מה הן הבעיות במודל "אל תחשוש חסוך ופרוש"?

1. לא כל אחד מסוגל לחסוך כסף ובוודאי שלא כל אחד מסוגל לחסוך הרבה כסף

מניסיוני כיועץ לכלכלת המשפחה, אני יודע שיש משפחות שהכנסותיהן החודשיות מגיעות ליותר מ-30 אלף שקל, 40 אלף שקל ואפילו יותר מ-50 אלף שקל ומוציאות יותר ממה שהן מרוויחות. 

אני גם מכיר משפחות שמרוויחות הרבה פחות והוצאותיהן אינן גבוהות מהכנסותיהן.

שם המשחק בכלכלת המשפחה הוא התנהלות נכונה ולאו דווקא הכנסה גבוהה.

אבל בשביל לחסוך סכומים שיאפשרו למשפחתך קיום (גם אם הוא צנוע) במשך עשרות שנים ללא עבודה, כנראה שצריך הכנסות גבוהות. זה לא מקרה שמר שפם הכסף עבד בתכנות מחשבים וגברת דורין הרטמן בכלכלה. קשה לי לראות עובדי קבלן (פועלי ניקיון או מאבטחים) שמסוגלים לאמץ את המודל בהצלחה.

2. לא כל אחד יכול לחיות לאורך זמן בחוסר נוחות קיצונית

אפשר להעריך אנשים המסתפקים במועט ומאמצים אורח חיים סגפני. לרבים בתרבות המערבית קשה לאמץ מודל כזה לאורך זמן.

3. כיצד לשמור את ערכו הריאלי של החיסכון או אפילו להגדיל אותו?

לא פשוט לעשות את זה. אפילו אנשי מקצוע בתחום ההשקעות, נכשלים לפעמים ומפסידים. 

ראיתי כבר לא מעט משפחות, שאחת הבעיות בכלכלת המשפחה שלהם הייתה השקעה לא נבונה של החסכונות, וכתוצאה מכך ירידה בערכם הריאלי.  

בנוסף לצבירת מספיק חסכונות צריך לדעת לנהל אותם. 

רוב האנשים שאני מכיר מתקשים לנהל באופן סביר את חסכונותיהם. הם יכולים לשלם למישהו אחר שינהל להם את החסכונות באופן מקצועי, אבל:

א. צריך לדעת לבחור נכון מישהו שאפשר לסמוך עליו.

ב. גם מישהו מקצועי וישר יכול להיכשל. לפעמים זה אפילו לא תלוי בו, אלא באירועים כלכליים גלובליים, שאף הטובים במומחי הכלכלה אינם מסוגלים לחזות אותם מראש. 

ג. צריך לעקוב אחר המצב הכלכלי ואחרי ההתנהלות שלו בכספים שלכם גם אם אתם סומכים עליו.  

לא במקרה, מציגה דורין הרטמן מודל כלכלי מעניין להבטחת ערך החסכונות. לא במקרה חלק גדול מהמגיבים לפוסטים שלה הם אנשים שמתמצאים, ברמה זו או אחרת, בניהול כספים.

השורה התחתונה בהקשר זה: חלק גדול מהאוכלוסייה לא יהיה מסוגל להבטיח את ערך החיסכון שלו. אם יפרוש מעבודה לפני גיל 40 והחסכונות יקטנו משמעותית הוא יתקשה להשתלב שוב בשוק העבודה. ראו למשל: אפליה גילאית לפעמים יותר גרוע מחוסר תעסוקה. 

4. האם אתם באמת רוצים להפסיק לעבוד?

התשובה האישית שלי היא: לא. אני רוצה להמשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה הרשמי (שאליו אגיע בעוד פחות מארבע שנים). 

אם תקראו את הפוסט: מוקדם מדי לפרישה מוקדמת מהעבודה, תבינו מדוע אני גם ממליץ לאחרים לשקול היטב האם כדאי להם לפרוש מעבודה לפני הזמן. אגב, יש גם מחקרים המראים שבריאותם של אלה שממשיכים לעבוד לאחר גיל הפרישה, טובה יותר מבריאותם של אלה שאינם עושים זאת (אני מאד מקווה שמי שעשו את המחקרים בחנו אוכלוסיות שבתחילת המחקר מצבן הבריאותי היה דומה, אחרת ספק אם מסקנות המחקרים תקפות).

האם מר שפם הכסף או הגברת הסולידית אינם רוצים להמשיך לעבוד? יש לי ספק בכך. יותר סביר שהם רוצים משהו דומה למה שאני רוצה: לא להיות תלויים לפרנסתם בעבודה ולעבוד כמה שהם רוצים במה שמעניין אותם. 

שניהם עובדים כבלוגרים ואולי גם בדברים נוספים.

5. מה שהיה הוא שיהיה?
התשובה שלי לשאלה בשורה למעלה היא: לא יודע. כשאתה מתכנן הוצאות מחסכונות לקיום שוטף אתה מניח הנחות. בדיוק כמו שלא בהכרח ניתן לשמור על החיסכון שצוברים לפני הפרישה המאד מוקדמת מעבודה, קשה מאד לבנות על דפוס הוצאות קבוע לאורך הרבה שנים.

מספר שנים אחרי שפרשתם עשויים להתרחש דברים לא צפויים.
הם יכולים להיות סיכונים שלא צפיתם, וכשהם מתממשים הם מגדילים משמעותית את ההוצאות החודשיות, למשל: מחלה קשה או מחלה נדירה, תאונה, בן משפחה הזקוק נואשות לסיוע כלכלי וכיו"ב.

הם יכולים להיות אירועים הנובעים משינויי עמדות שלכם. כך למשל, הסולידית מניחה חיים ללא ילדים. ילדים זה שמחה, אבל גם הוצאה כספית.
יכול להיות שמישהי שפורשת מעבודה בשנות ה-30 המוקדמות של חייה, תחשוב שאינה רוצה ילדים. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר תרגיש אחרת ואז תלד או תאמץ ילד. 
המודל הכלכלי של חיים מהחסכונות עלול לא להתאים למצב החדש. האילוץ לחפש עבודה עלול להגיע דווקא במועד נוח פחות: למשל מועד בו מטופלים בילד רך בשנים.

הזווית האישית שלי
אני מתחבר לחלק מהתפיסה הזאת ובמיוחד להינתקות מתרבות הצריכה. אם קראתם את הפוסט, הבנתם אני פחות מתחבר לחלקים אחרים של תפיסת: "אל תחשוש: חסוך ופרוש".

את התפיסה שלי אציג בפוסט נפרד. איני מתיימר לטעון שהיא טובה לאחרים או מתאימה לאחרים. לי היא מתאימה.