בפוסט קודם תיארתי את הסמינר לחינוך פיננסי עם דגש על החברה הערבית שערך בנק ישראל בשבוע שעבר.
המגזר הערבי אינו מקשה אחת, בדומה למה שכתבתי על המגזר החרדי.
אין דומים כפרים ערביים לערים כמו נצרת. אין דומה אוכלוסייה בדואית לאוכלוסייה ערבית אחרת.
קיפוח החברה הערבית
החברה הערבית מקופחת באספקטים כלכליים רבים:
1. פחות שירותים
כך למשל, יש פחות סניפי בנקים ופחות שירותים רפואיים.
המשמעות היא שמי שנזקק לשירותים הללו, עשוי להידרש לעבור מרחק גדול על מנת להגיע למקום בו ניתן השירות.
2. פחות תשתיות
כך למשל, אין שירותי תחבורה באיכות טובה מספיק, מה שמחייב נסיעה במכוניות פרטיות.
3. פחות שירותים פיננסיים בעלות גבוהה יותר
כך למשל, הריבית על הלוואות ומשכנתאת גבוהה יותר מאשר בסקטורים אחרים.
4. פחות שירותים רפואיים
אינני בטוח שחלק מהקיפוח הזה נובע מכך שהפריפריה מקופחת בהיבט זה וחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית מתגורר בפריפריה.
5. פחות תקציבים לחינוך
כתוצאה מכך אין תקציב לתוכניות העשרה.
אבל, אליבא דאנשים המשתייכים לחברה הערבית, וישבו איתי בשולחן העגול בחלק השני של הסמינר (כפי שציינתי בפוסט הקודם חלקם פרופסורים וגם האחרים הם אנשים בעלי רקורד מכובד של עשייה והבנה של החברה בה הם חיים) לא הדברים האלה הם החסמים המהותיים. בפסקאות הבאות אציג את החסמים המהותיים, לדעתם.
החסם הראשון: שפה
על פי החוק, השפה הרשמית בישראל היא עברית. ערבית היא שפה בעלת מעמד מיוחד.
למרות זאת, באתרי אינטרנט רשמיים רבים אין דפים בערבית המכילים את אותו חומר הקיים בעברית. גם פרסומים אחרים, לאוו דווקא אינטרנטיים, זמינים פחות, אם בכלל, בערבית.
בחלק מהמקרים ראיונות למקומות עבודה ובחינות לצורך קבלה למקומות עבודה אינם זמינים בערבית.
היות שבבתי הספר של החברה הערבית בישראל שפת הלימוד הראשונה היא ערבית והשנייה היא אנגלית ידיעת עברית מוגבלת.
זה מציב את הנערים והבוגרים מהחברה הערבית בעמדת נחיתות בתחומים רבים, למשל בקבלה לעבודה ובהתקדמות בעבודה.
גם בקבלה ללימודים במסגרות שונות, שאינן מאפשרות להם להיבחן בערבית.
ידיעת שפות
חוסר ידיעת השפה העיקרית מקשה על מציאת עבודה. התופעה הזו מוכרת אצל מהגרים בגיל מבוגר (בארץ: עולים מאתיופיה ומחבר העמים) ומוכרת בקהילות חסידיות קיצוניות בניו יורק. במו אוזניי שמעתי בזום, צעיר יהודי שיצא מקהילה קיצונית כזו וחי בניו יורק מתלונן על כך שאינו יכול למצוא עבודה כי אינו יודע אנגלית.
לעומת זאת, ידיעת שפות בכלל, ואנגלית בפרט,היא יתרון.
ראיתי באתיופיה צעירים דוברי אנגלית באוכלוסייה שאינה דוברת אנגלית. היכולת שלהם לתקשר עם תיירים הייתה שווה כסף.
אפרופו אנגלית, חלק מהצעירים הערבים בישראל יודעים אנגלית טוב יותר מאשר עברית.
ידיעת השפה האנגלית היא יתרון גם עבורם.
כמובן שאלה שיודעים היטב גם אנגלית וגם עברית נמצאים במצב טוב יותר.
החסם השני: תרבות
תרבות שונה מקשה על השתלבות בעבודה.
אנחנו מכירים את זה מהנשים החרדיות. אנחנו מכירים את זה מעולי אתיופיה.
דיור
העלייה הגדולה במחירי הדירות הופכת את זה למשימה כמעט בלתי אפשרית לחלק מהאנשים בחברה הערבית בישראל.
לא פלא שיש חריגות בנייה. אגב, גם בשכונות חרדיות יש חריגות בנייה.
"שופוני"
זהו מושג בערבית, שהוזכר על ידי אחד הערבים שישב איתי בשולחן העגול.
המשמעות המילולית היא "תראו אותי".
המשמעות הכלכלית חברתית היא להראות לקהילה שמצבי הכלכלי טוב.
באופן אישי, אני לא אוהב שאנשים עשירים או לפחות מבוססים מאוד המראים את זה, למשל: קונים ג'יפ כדי לסוע לקניות בסופרמרקט.
הסיפור של "שופוני" בחברה הערבית בישראל שונה: גם מי שאין לו מספיק כסף מתנהג כאילו יש לו כדי שלא יראו שאין לו.
היבט אחד של זה הוא שיש אנשים שמסתירים מצוקה כלכלית.
זה בדיוק מה שסיפרה בכנס לוסי אהריש על אבא שלה. אחרי הרבה שנות עבודה כעצמאי שבהן לא חסך לפנסיה נקלע למצב כלכלי לא טוב כשעבודתו הופסקה בגיל קרוב לגיל היציאה לפנסיה. הוא הסתיר את זה מאחרים.
תרבות שונה מרוב האחרים שעובדים איתך
חסן אבו שעלי איש הייטק צעיר ומבטיח, סיפר כיצד הרגיש שונה מאנשי הייטק אחרים בחברה בישראל שבה עבד. הוא דיבר על תרבות שונה, למשל: על תפילות שלו כמוסלמי.
ביחד עם חבר ערבי חסן, יליד ערערה, ייסד חברת הייטק במגזר הערבי, שבה עובדים אנשים כמוהו.
עבודת נשים
בתרבות הערבית המסורתית, והיום יותר בכפרים מאשר בערים, נשים לא עבדו.
זוהי תמונת ראי הפוכה לחברה החרדית בישראל, בה במקרים רבים נשים הן העובדות והגברים אינם עובדים.
אחוז הנשים הערביות העובדות הוא קטן.
יש התקדמות בנושא הזה ובהדרגה יש יותר עבודה של נשים ערביות.
החסם השלישי: חוסר אמון במערכת
רבים מהמרצים בכנס וכמה מהמשתתפים בשולחןה עגול ביחד איתי טענו שזהו החסם הגדול ביותר.
לחלק גדול המאוכלוסייה הערבית אין אמון במערכת.
זה גורם להרבה תופעות שליליות.
כך למשל, במקום להפקיד כסף בבנק הם משאירים אותו בבית, מתחת למזון או במקום מסתור אחר. אין ספק שמבחינה כלכלית זו טעות.
דוגמה נוספת: הם עובדים יותר במזומן ופחות עם כרטיסי אשראי.
