פרופ' אדם גרנט הוא ד"ר לפסיכולוגיה ארגונית המרצה בבית ספר למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה. בפוסט: קווים לדמותו של עידן ה-Collaboration הזכרתי מחקר שלו ושל שני חוקרים נוספים. המחקר התיחס לסוגי Collaboration בעבודה: אלה התורמים לעבודה ואלה שאינם יעילים.
גם ספרו שתורגם לעברית, "קח ותן -גישה מהפכנית להצלחה", עוסק בעבודה. היום קראתי את הפרק הראשון בספר וההתיחסות שלי היא לטענה מרכזית המופיעה בפרק זה (וכנראה גם בפרקים הבאים שטרם קראתי).
בבלוג זה, העוסק בכלכלת המשפחה, התייחסתי בלא מעט פוסטים לעבודה בהקשרים של בחירת מקצוע, גיוון תעסוקתי, פיטורים, מקצועות שנעלמים מהעולם או צפויים להיעלם בגלל התקדמות הטכנולוגיה ועוד.
בסופו של דבר עבודה היא מקור הכנסה עיקרי למשפחות רבות. היא גם מקור לחיסכון פנסיוני.
בחירת המקצוע ובחירת מקום העבודה עשויים להשפיע משמעותית על גובה ההכנסה. Grant מתיחס לגורם המשפיע על הסיכוי להצליח בעבודה. מי שמצליח יותר עשוי להתקדם יותר, להרוויח יותר ועשוי לא להיות מפוטר ממקום העבודה.
גרנט מחלק את העובדים לשלוש קבוצות: הנותנים - אלה העוזרים לאחרים ללא התחשבנות מדויקת, המשווים - אלה המשתדלים לתת כמה שהם מקבלים והלוקחים אלה המנסים לקבל יותר ממה שהם נותנים.
מהמחקר עולה כי כדאי להיות נותנים, כלומר: לתת בלי התחשבנות מדויקת, שמקבלים בדיוק אותו דבר. הנותנים הם אלה המצליחים ביותר.
מהמחקר עולה גם כי הנותנים הם גם אלה שמצליחים פחות משתי הקבוצות האחרות.
האם יש כאן סתירה? ממש לא. יש הבדל בין שתי הקבוצות של הנותנים. המצליחים הם אלה, שגם מקבלים אבל בשונה מהמשווים הם לא מצפים לקבל בדיוק את מה שהם נותנים.
אלה שמצליחים הכי פחות הם נותנים שבלשון עממית אפשר לכנותם "פרייארים": הם רק נותנים ולא מקבלים.
בפוסט: על הקשר בין כלכלה לדרוויניזם כתבתי על ספרו של אורן הרמן, מחיר האלטרואיזם. הדמות המרכזית בספר, המתאר אירועים שהתרחשו במציאות הוא אלטרואיסט קיצוני שרק נותן ואינו מקבל ובסופו של חשבון מסיים את חייו מוקדם מדי ובחוסר כל.
הכדאיות שבנתינה קיימת לא רק ביחסי עבודה. היא קיימת גם בהקשרים רבים אחרים שבהם עשויים לקבל תוצאות דומות לתוצאות המחקר.
חלק מההקשרים האחרים רלוונטיים לכלכלת המשפחה באופן ישיר או באופן עקיף.
מה יוצא לי מזה?
ישאלו לא מעט קוראים. התשובה הפשוטה היא תנסו להיות נותנים אבל לא "פריירים".
