בחלק השלישי של סדרת הפוסטים על זוגיות בפרק ב' עסקתי בנכסים כלכליים שנצברו. בחלק השני עסקתי בהתנהלות כלכלית שוטפת. בחלק השלישי עסקתי בנכסים כלכליים שנצברו לפני פרק ב'.
הפוסט הזה עוסק בפרידה. במקרה זה לא מרצון אלא עקב פטירתו של אחד מבני הזוג.
השאלה המהותית היא: כיצד אפשר להעביר את הנכסים הכלכליים באופן הכי קרוב שאפשרי למה שרצה המנוח או רצתה המנוחה?
כשמדובר בפרק א' זה יותר פשוט.
בפרק ב' יכול להיות שיהיה רצון להשאיר חלק מהנכסים לילדים ונכדים מפרק א' וחלק מהנכסים לבן או בת הזוג מפרק ב'.
בפרק ב' עלולים להיות יחסים לא טובים בין בני המשפחה מפרק א' לבת הזוג או בן הזוג מפרק ב' בהסתברות גבוהה יותר מיחסים לא טובים בין הורה וילדיו בפרק א'.
התשובה לשאלה זו היא שצריך לתכנן את חלוקת הנכסים מראש ולבצע את כל הפעולות הטכניות הפורמליות הנדרשות.
מה עלול לקרות כשלא מתכננים מראש?
דוגמה לכך הוא פסק דין חדש של בית המשפט העליון שהוגדר על ידי רבים כ"פסק דין מטלטל" בהקשר של ידועים בציבור.
קראו למשל בגלובס: הפסיקה שמטלטלת את מוסד "הידועים בציבור": ההשלכות והמשמעותהפסיקה שמטלטלת את מוסד "הידועים בציבור"
מדובר במקרה שבו אישה נהרגה בתאונת דרכים. היא הייתה בזוגיות במשך שלוש שנים ובני הזוג קבעו תאריך לחתונה אזרחית. בית המשפט פסק שהוא אינו זכאי לקצבת תלויים מהביטוח.
אינני משפטן, אבל זה אינו המאמר היחיד שבו קראתי על פסיקות בהקשר של ירושה עם זוגיות של פרק ב', שלכאורה, נראות לא תואמות את ההיגיון הפשוט שלי ושל אחרים.
הדוגמאות הללו מציפות את הצורך בביצוע פעולות פורמליות, שאחת מהן היא "הסכם ממון" אליו התייחסתי מעט בפוסט קודם.
גם בהסכם ממון וגם בפעולות הנוספות שאני מביא בפסקה הבאה לא תמיד פסיקות של בתי משפט הן אחידות.
לא תמיד הפעולות נעשות באופן מספיק מדויק ועלולות להיות פרשנויות שאינן עונות בקנה אחד עם רצון הנפטר או רצון הנפטרת.