"ארומה" עין חצבה ואין שירות

צרכנות נבונה אינה רק מחיר אלא גם התמורה שמקבלים בעד מה שמשלמים. 
מרבים לכתוב ביקורות על מסעדות ממסעדות ראויות במיוחד ועד למסעדות גרועות במיוחד, שבהן אין ספק שלא מקבלים תמורה ראויה לכסף.
פחות עוסקים ברשתות של מסעדות או בתי קפה. פוסט זה עיסוק ברשתות בכלל ובסניף הגרוע ביותר בארץ של רשת בתי הקפה "ארומה".

אחידות - הבעיה של רשתות  

אם אתה נכנס למסעדה או בית קפה ברשת ומקבל משהו אחר מאשר במסעדה/בית קפה אחר ברשת יש בעיה.

אתה מצפה לחוויה מסוימת. גם אם החוויה המדוברת היא שירות פשוט, מהיר ויעיל ולא חוויה קולינרית עילאית. 

אתה מצפה לתפריט מסוים ואולי כבר החלטת מה אתה מעדיף מביקורים קודמים שלך בבית קפה או מסעדה אחרת ברשת. 

כשהרשת גדולה ויש זכיינים שונים במקומות שונים שמירה על אחידות זו בעיה לא פשוטה.

לא תמיד מצליחים לעמוד במשימה הזו. 

לפעמים זה בכלל לא נורא. כך למשל, "פינתי" המיתולוגית בירושלים, ליד המקום בו היה קולנוע "תלאור", שכבר שנים רבות לא איתנו, זכורה לי לטובה מתקופת צעירותי, לפני כמה עשרות שנים. כשסעדתי בה לפני שנתיים שלוש היא הייתה טובה יותר ממסעדות אחרות באותה הרשת.  

הבעיה היא במצב ההפוך: שמסעדה או בית קפה ברשת גרועים בהרבה מסניפים אחרים של הרשת.

מה שמביא אותי ל"ארומה" בעין חצבה.

ארומה עין חצבה: האם יכול להיות יותר גרוע?  

התשובה לשאלה לעיל, היא לא התשובה הטריביאלית "כן" לה הייתם מצפים. 

בחודש נובמבר אני משתתף בפסטיבל ברידג' בינלאומי באילת. האוטובוס מאילת לירושלים עוצר בעין חצבה להפסקת מנוחה ואוכל. כמי שפוקד סניפי ארומה, בעיקר במסגרת של פגישות בייעוצים כלכליים למשפחות שאני נותן, בחרתי השנה ובשנה שעברה גם בעין חצבה ב"ארומה".

השירות המחפיר שקיבלתי הזכיר לי, שגם שנה לפני כן קיבלתי שירות לא ראוי, דומה מאוד לשירות השנה.

מיותר לציין שבסניף במקום נידח בו עוצר האוטובוס לכ-20 דקות שירות מהיר הוא חובה.

זה לא סניף באילת של הרשת, בו אכלתי ארוחת בוקר במהלך שהותי בפסטיבל הברידג', וקראתי עיתון בהמתנה לארוחה ובמהלך הארוחה. שם לא מיהרתי לשום מקום.

תקציר הביקור האחרון

ירדתי בין הראשונים מהאוטובוס ושמחתי לראות שהתור קצר. הזמנתי ושילמתי באמצעות כרטיס נטען של ארומה.

בשונה מסניפים אחרים של הרשת היה רק לחם לבן ולכן בעל כורחי נאלצתי לבחור בו (בסניפים אחרים אני מעדיף לחם מלא מטעמי בריאות).

אני מחכה ומחכה ומי לא בא? הכריך שהזמנתי. לאחר המתנה ארוכה פניתי לאחד העובדים שאמר לי שעוד דקה או דקה וחצי זה מגיע. 

אחרי שתי דקות הוא מגיע (העובד לא הכריך) ואומר שאין להם את מה שהזמנתי ומציע לי כריך עם משהו אחר שלא הייתי מעוניין בו. בסופו של יום התפשרתי על כריך עם משהו אחר ובעקבות האיומים שלי לקבל בחזרה את התשלום, משום שהאוטובוס ייסע בלעדי, הצליחו להוציא את הכריך הנ"ל ממש לפני הנסיעה.

הערת שוליים 

מספר העובדים, או אולי חלקם רק מחופשים לעובדים, הוא גדול בהרבה ממספר העובדים בסניפים אחרים של ארומה.

לא רק שזה לא עוזר זה מפריע: הם מדברים ביניהם במקום לטפל בלקוחות.

המלצת המבקר

אין הרבה תחרות במתחם של עין חצבה. אולי בגלל שאין הרבה תחרות התפקוד כל כך ירוד. בכל זאת יש במתחם חנות נוחות של רשת תחנות דלק וסניף של בורגר ראנץ'.

בפעם הבאה כשהאוטובוס שלכם עוצר בעין חצבה לכו לאחד המתחרים ולא לסניף "ארומה".

נוה שאנן: עבודה של זרים, דיור ומפגש תרבויות ואוכל מרתק

ירקות בחנות ירקות בנוה שאנן

לפני כמה שנים הוגבל מספר העובדים התאילנדים הרשאים לעבוד בארץ. החקלאים נאבקו על מנת שיתירו להם להביא פועלים זרים מתאילנד. אחת הטענות הייתה שהם מחליפים ישראלים בעבודה ואותם ישראלים נשארים מובטלים.

אחד החקלאים מהדרום הפריך את הטענה הזו בכלי התקשורת. הוא סיפר שהוא חיפש עובדים ישראלים והציע להם תנאי עבודה טובים יחסית: שכר גבוה משכר המינימום שהוא גבוה משכרם של התאילנדים, כל הזכויות הסוציאליות החוקיות המגיעות להם ועוד. 

למודעות הדרושים שלו נענו מעטים מעיירות הדרום, שאז היו בהן לא מעט מובטלים. מעטים עוד יותר הגיעו לעבודה. אחרי יום יומיים כמעט כולם הפסיקו לעבוד. הם אמרו לו שהעבודה קשה מדי.

הסיפור זה ממחיש עובדה הנכונה גם לישראל וגם למדינות מפותחות אחרות: אזרחי המדינות האלה כבר אינם מוכנים לעשות עבודות קשות ופשוטות שהשכר שמקבלים עליהן נמוך.

מישהו צריך לעשות את העבודות האלה.

מי שעושים את העבודות האלה הם עובדים זרים. הם מגיעים מארצות שהשכר בהן נמוך הרבה יותר ולא תמיד יש עבודה המפרנסת את בעליה.

הם מוכנים להסתפק במועט, לעבוד קשה ובחלק מהמקרים גם לשלוח חלק מהכספים שהם מרוויחים למשפחתם בארץ המוצא שלהם.

העובדים הזרים גרים באיזורים שבהם מחירי הדיור נמוכים ונמצאים בקרבת מקומות תעסוקה. נוצרות קהילות המשמרות חלקים מהתרבות המקורית שלהם. בתל אביב רבים מהם מתרכזים בשכונת נוה שאנן הסמוכה לתחנה המרכזית.

רחוב נוה שאנן זכור למבוגרים שבינינו כמרכז חנויות הנעליים. היום תמצאו בו בעיקר חנויות המשרתות את העובדים הזרים, כמו גם מטילים המגיעים לאיזור, חרף המוניטין המפוקפק שלו.

חנות הירקת המופיעה בתמונה בראש פוסט זה היא דוגמה לחנות כזו. חלק מהירקות המופיעים בה אופיניים לארצות המוצא של העובדים הזרים ולא תמצאו אותם בחנות ירקות רגילה.

יותר מסיור בתי אוכל בשכונת נוה שאנן

סיור מסעדות ובתי אוכל בנוה שאנן אליו הצטרפתי אתמול, היה יותר מסיור בתי אוכל.  

אני תמיד אוהב לאכול אוכל אוטונטי וזול. בין עם זה במסעדת פועלים בישראל ובין עם זה במסעדה בארץ אחרת בה אני מטייל.

היתרון של הטיול בנוה שאנן הוא שנחשפתי לטעימות של אוכל אוטנטי ממספר רב של ארצות.

אוכל סיני שאני כבר מכיר. אוכל נפאלי שמספיק דומה לאוכל הודי, שאוכל להגיד עליו, שלמעט הרטבים, אני מכיר אותו. אוכל אריתראי וקינוח פיליפיני שמעולם לא אכלתי. 
היות שחלק גדול מהסועדים הם עובדים זרים, האוכל לא רק אותנטי, אלא גם במחיר שמתאים לכיס שלהם, כלומר: זול.

אבל הסיור היה יותר מסיור בתי אוכל נחשפנו מעט למרקם התרבותי ולהווי החיים בשכונה בה חיים ארבעה סוגים של תושבים.

התושבים הותיקים

ישראלים בעלי הכנסה נמוכה שגרו בשכונה עוד לפני הפועלים הזרים. לו הייתה להם יכולת כלכלית מספקת היו עובדים לשכונה אחרת. מבחינתם העובדים הזרים מנשלים אותם ופוגעים בהם. כמה מהם אמרו לנו את זה מבלי ששאלנו אותם. זעמם מופנה בעיקר לאפריקאים שבין העובדים הזרים.

עובדים זרים חוקיים

מדובר בעיקר בעובדים מהמזרח הרחוק: סינים, פיליפינים, נפאלים והודים. הסינים בעיקר פועלי בנין. הפיליפינים והנפאלים בעיקר מטפלים באנשים במצב סיעודי.

אפריקאים: פליטים או מחפשי עבודה?

רובם אריתראים או סודנים. הם באים ממקומות בהם חייהם נתונים בסכנה. הם עוברים דרך קשה בומסוכנת עד שהם מגיעים לישראל. 
יש פוליטיקאים האומרים שהם בעיה קשה. יש הטוענים שאותם פוליטיקאים גם מעלימים עין במתכוון מכניסתם לארץ. כמו שצינתי בפיסקה הראשונה: מישהו צריך לעשות את העבודות הקשות בשכר נמוך.

לפני האפריקאים עשו את העבודה בעיקר פלשתחנאים מהשטחים. אינתיפאדה אחת שבה הם שבתו, הספיקה להבהיר את החסרונות בעבודתם בארץ בהשוואה לעבודות האריתראים והסודנים.
לאריתראים ולסודנים אין סכסוך לאומי איתנו. הפלשתינאים, שרובם רוצים בסך הכל לפרנס את משפחתם, לא יכולים שלא לשבות כשההנהגה שלהם דורשת מהם.

הישראלים החדשים
פעם שכונת פלורנטין הייתה שכונה זנוחה וזולה. שוכרי דירות הגיעו אליה ובמשך הזמן היא הפכה לשכונה תוססת. ביקרתי באחד הברים בשכונה לפני כשנה. 
התוצאה היא עליית מחירי הדירות. 
סטודנטים ושוכרי דירות אחרים החלו "לזלוג" לשכונות הסמוכות. גם לנוה שאנן. 
האוכלוסיה החדשה גרה בבתים חדשים שנבנו במסגרת התחדשות עירונית. כך שבשכונה שזורים בתים חדשים ובתים ישנים מוזנחים. בתי כנסת לצד כנסיות ולצד בתי זונות וצרכני סמים.

האוכלוסיה החדשה נוטה לקבל יותר את העובדים הזרים והפליטים. חלקם גם פעילים חברתיים לטובתם.

מצוקת הדיור בתל אביב
באחד מהעיתונים הכלכליים נתקלתי בכתבה על פיה השטחים המיועדים לבניה בתל אביב יגמרו תוך מספר שנים. המשמעות היא שכל בניה חדשה תהיה באמצעות התחדשות עירונית.
התחדשות עירונית היא הריסת בתים ישנים ובנית בתים חדשים גבוהים יותר במקומם, כך שמספר הדירות הכולל יהיה גדול יותר. 
הדיירים מקבלים דירות במצב טוב יותר והקבלנים מרוויחים ממכירת הדירות. 
יש כמובן בעיות, אבל פוסט זה אינו המקום המתאים להתיחס לחסרונות וליתרונות של התחדשות עירונית.

כמובן שלא מחכים עד למיצוי כל השטחים הפנויים המיועדים לבניה. מי שעובר בתל אביב רואה את המגדלים הנבנים במקום בתים נמוכים שנהרסים.
לטענת המדריך בסיור בתי האוכל של העובדים הזרים, ההתחדשות העירונית הגיעה גם לפלורנטין והיא מתחילה להתבצע גם בנוה שאנן. 
המשמעות של התחדשות עירונית היא עליית מחירי הדירות באזורים בהם יש התחדשות עירונית.
קרוב לודאי שחלק גדול מהעובדים הזרים לא יוכלו בעתיד לשלם את המחירים המשודרגים של הדירות.
הם יעברו למקומות אחרים בערים הסמוכות לתל אביב. פתח תקווה למשל. 

מפגש האוכלוסיות והתרבויות המרתק הקיים היום באזור הזה הוא מוגבל בזמן.