מימוש המלצות ועדת טרכטנברג- מעקב

בפוסט קודם שכותרתו העם רוצה צדק חברתי - מיתוס ומציאות התייחסתי באופן עקרוני לנושא של מקורות תקציביים למימוש ההמלצות. טענתי שהקטנת תקציב הביטחון אינו המקור היחיד למימוש המלצות. הבאתי כדוגמה למקור חלופי את הכספים הרבים שמקבלים תלמידי ישיבה צעירים שאינם עובדים. 

כתבה של העיתונאי סבר פלוצקר במוסף הכלכלי של ידיעות אחרונות

ב 9.12.2011 מתייחסת למקור נוסף (אמנם בסכומים נמוכים מהכספים המחולקים לתלמידי ישיבה), שהוצע על ידי הועדה עצמה.

על פי הכתבה ללא פרסום החליטו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו ויו"ר וועדת הכספים של הכנסת ח"כ גפני לא לממש את ההמלצה להעלות ב 2% את המס של אלה המרוויחים יותר ממיליון שקל לשנה.

אתחיל בציטוט מדוח וועדת טרכטנברגבסעיף  ההמלצות:

"בתחום המסים, הוועדה ממליצה על שינוי מרחיק לכת בתמהיל המיסים על מנת להגדיל את הפרוגרסיביות של מערכת המס ולהקל על יוקר המחיה. בצד המקורות השינויים המוצעים הם: 

(א') ביטול ההמשך המתוכנן של הפחתת המסים הישירים;

 (ב') יצירת מדרגת מס נוספת של %48 על הכנסות מעל לכ- 40,000 ₪;

(ג') גביית מס ייסף של %2 על הכנסות מהון ומעבודה 

של מעל ל-1 מיליון ₪ לשנה;

(ד') העלאת המס על רווחי הון ל- %30%) 25 לבעלי שליטה); 

ו-(ה') העלאת מס חברות ל-%25 בשנת 2012, ובחינת העלאה נוספת ל- %26 בהמשך.

בצד השימושים הוועדה ממליצה על,

(א') ביטול העלייה המתוכננת בבלו על דלק, פחם וסולר;

(ב') מתן שתי נקודות זיכוי לאבות לילדים בני 0-3;

 ו-(ג') ביטול מכסים ומסי קנייה. 

  

על פי הכתבה הוועדה העריכה (במתכוון?) הערכת חסר של הכנסות בסך 400 מיליון ש"ח לשנה ממימוש סעיף זה.

אם הבנתי נכון, מר פלוצקר חושב שהמספרים האמיתיים הם בסדר גודל של מיליארד ש"ח לשנה.

אם המס יועלה ביותר משני אחוז אפשר יהיה להגדיל משמעותית את ההכנסות מסעיף זה.

לטענתו אחוז המס על הכנסות גבוהות מאד בישראל נמוך מאחוז המס במדינות באירופה בשנת 2010, לפני שמדינות אלה העלו את המס.

אם מישהו חושב שהמדינות אליהן התייחסה הכתבה הן: יוון, פורטוגל, איטליה או ספרד טעות בידו. מוזכרות בכתבה מדינות כמו הולנד, דנמרק וגרמניה (אף אחת מהן אינה מהמדינות שמצפות שגוש האירו יציל את כלכלתן הקורסת).

דוח ועדת טרכטנברג: חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

רבים כבר התייחסו לוועדה זו ולמסקנותיה. אני איחרתי במעט לפני שאנסה להוסיף את שתי האגורות שלי. 

מדוע איחרתי? אינני  מהאנשים שהזכיר פרופסור טרכטנברג בכעס כאנשים שמתייחסים לדוח מבלי לקרוא אותו.

היות שאיני איש מקצוע בתחום המקרו-כלכלה, אפשר אולי להגיד שלא הבנתי, אבל אי אפשר להגיד שלא קראתי.

הקוראים מוזמנים לא להאמין לכל מה שאני כותב ולבדוק בעצמם בדוח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי (השם הרשמי של וועדת טרכטנברג), שבו 62 עמודים.


חצי הכוס המלאה


1. התייחסות בפרספקטיבה רחבה
הוועדה התייחסה להיבטים כלכליים והיבטים חברתיים ולקשר ביניהם מזווית רחבה וכוללת.


2. ניתוח גורמים ולא התייחסות רק לסימפטומים  
קל מאד להתייחס רק לסימפטומים. נעשה ניסיון להבין את שורשי המחאה (פרק 2 מוקדש כלו לנושא זה). הניתוח מעמיק ומתייחס גם לפרספקטיבה של זמן.


3. הוגדר המנדט והתפקיד של הוועדה וגובשה השקפה מנחה 
בפרק 3 של הדוח מציגה הוועדה את ההשקפה המנחה שלה באופן רחב ומנומק.

4. גישה מתודולוגית של Top-Down

ההתחלה היא בעקרונות וקווים מנחים ועל בסיסם צריך להתבצע תהליך של אישור ומימוש המסקנות.


5. תכנון לטווח ארוך
לחברי הוועדה ברור שמדובר בתהליך מימוש של כחמש שנים ולא בפעולה נקודתית. הם גם מציעים מתווה כללי.


6. התייחסות מעמיקה לכשלי השירותים הציבוריים
בנושא זה עוסקים פרק 7 (אופן אספקת השירותים הציבוריים) ופרק 9 (כשלי הסקטור הציבורי וכיווני שינוי).
מניסיוני הדל, כמי שנתן ייעוצים בתחום המחשוב למשרדי ממשלה,ראיתי תמונה דומה לתמונה שמציירים חברי הוועדה. לא פעם נתקלתי בחוסר בתכנון אסטרטגי וחוסר בתיאום בין רשויות שונות, שגרם לעלויות מיותרות ולשירות לא יעיל.
אפילו טרחתי להציע הצעות קונקרטיות (לפעמים ביחד עם אנשים נוספים ולפעמים לבד) לטיפול באסטרטגיה בתחום הצר של מחשוב ומערכות מידע. 


כמי שגם נחשף לנושאים של  מיקור חוץ והפרטה, התרשמתי שהניתוח שנעשה על ידי הוועדה משקף מצב אמיתי.
בתחום המחשוב בו הייתי מעורב בנושאי מיקור חוץ (ואני מניח שהדבר דומה גם בתחומים אחרים). צריך לבצע גם הבחנה בין השמה של עובדי   חברות חיצוניות (שלגביה איני משתמש במושג מיקור חוץ) לבין מיקור חוץ של פעילות רחבה, למשל: פעילות המחשוב של משרד ממשלתי.
כפי שציינה הוועדה, בשונה מהפרטה, האחריות במיקור חוץ היא של המשרד הממשלתי ולא של הספק.


התנהלות נכונה של מיקור חוץ דורשת התייחסות לספק המבצע כשותף שיש צורך להבין גם את הצרכים שלו ולא רק כדרך להקטנת הוצאות.
מיקור חוץ נכון מחייב גמישות של הספק והמשרד בצד הגדרה ברורה ומדידה של רמות שירות וטיפול מובנה מראש במצבים בהם הספק אינו עומד ברמת השירות שנקבעה. 


שני דברים חסרים לי בהקשר זה:


א. אין התייחסות ממוקדת למיקור פנים (Insourcing)
מיקור פנים הוא מעין מיקור חוץ המתבצע באמצעות העובדים של הארגון עצמו. התייעלות תוך שימוש בו עשויה להניב בלא מעט מקרים תוצאות לא פחות טובות מאשר מיקור חוץ.


ב. אין דגש על הנושא של Governance
כמי שנחשף בעבר לנושא בהקשר של מערכות מידע ובהקשר של Servcie Oriented Architecture, שהטווח שלו כולל גם היבטים של  Corporate Governance בנוסף ל IT Governance, ברור לי שזהו מרכיב חיוני במימוש אסטרטגיה  ומדיניות הנגזרת ממנה.
כבר התייחסתי בקצרה לנושא זה בהקשר למערכת הביטחון בפוסט שכותרתו העם רוצה צדק חברתי מיתוס ומציאות.




חצי הכוס הריקה


1. שילוב גברים חרדים בעבודה
הניתוחים המקיפים, הסדורים והרהוטים בנושאים אחרים מפנים מקום לכשל לוגי ולהתרחקות מהנושא המהותי.
אין ספק שמדובר בנושא רגיש. אין ספק שמדובר בנושא שיש בו עניין לגורמים פוליטיים, שעל פי העיתונות חלקם גם איימו לא לאשר את כלל מסקנות הוועדה אם המלצותיה יצמצמו את ההטבות לאוכלוסייה זו. 
על פי העיתונות, זהו גם אחד מהנושאים בו היו חברי הוועדה חלוקים ביניהם.


התוצאה היא חוסר בהמלצות מעשיות המטפלות בבעיה באופן התואם את מידת חומרתה הן בהיבט של חוסר צדק חברתי והן בהיבט הכלכלי.
הכשל הלוגי הוא העיסוק הנרחב בשמירה של אורח החיים של החברה החרדית. שמירה של אנשים חרדים על אורח חיים חרדי אינה שאלה בתחום הדיון של הוועדה.


השאלות שכן נמצאת בתחום הדיון של הוועדה ובהן עסקתי בפוסט קודם היא:
א. האם משלם המיסים הישראלי צריך לממן לימודים של אוכלוסייה הולכת וגדלה של תלמידי ישיבה? חוסר הצדק החברתי בתשלומים גבוהים לבחורים צעירים שאינם עובדים זועק. התשובה שלי לשאלה שלילית לגבי הרוב הגדול של תלמידי הישיבה. 
לטעמי מה שמציעה הוועדה לטיפול בנושא זה הוא מעט מדי ומאוחר מדי.


ב. האם אורח חיים חרדי פירושו הימנעות מעבודה?
גם אם לדעת מישהו אורח חיים חרדי פירושו הימנעות מעבודה (לא זה אורח החיים של היהודים החרדים הרבים בניו-יורק או לונדון) עדיין נשאלת השאלה: מדוע שלא יממן את זה בכספו הפרטי או מכספם של גבירים החולקים עימו השקפת עולם זו?


שאלה מהותית נוספת היא: האם אפשר להמשיך במצב בו בחינוך החרדי אין לימודי ליבה ראויים המכשירים אותם לעבודה? הוועדה חושבת שלא.


בסופו של דבר ההימנעות מטיפול בשורש בעיות אלה יפגע לא רק בחברה הישראלית כולה. האוכלוסייה החרדית, שלא תרכוש כלים והרגלים לפרנס את עצמה, תהיה הראשונה שתיפגע כאשר הבועה הגדולה הזו תתפוצץ.


2. 50% מהציבור הישראלי אינם משלמים מיסים
הוועדה מעלה נתון זה ומתייחסת אליו רק בהקשר של רגרסיביות העלאת מיסים עקיפים. אין כאן ניתוח ראוי וכולל של הנושא, בשונה מנושאים רבים אחרים.   


להלן כמה מהשאלות שמן הראוי היה להתייחס אליהן בהקשר זה:
א. האם זה כורח המציאות ש 50% מהתושבים ירוויחו כל כך מעט, שהם לא יוכלו לשלם מיסים?


ב. האם התופעה הזו ייחודית לישראל ובמדינות OECD אחרות האחוז גבוה יותר או נמוך יותר באופן מובהק? אם הוא נמוך יותר מדוע?


ג. האם יש מגמה של עלייה לאורך זמן באחוז של אלה שאינם משלמים מיסים? אם כן מה המשמעות בהיבט הכלכלי ובהיבט של צדק חברתי?


ד. לגבי העלאה או הורדה של מיסים עקיפים כמו מע"מ: האם זה חייב להיות רגרסיבי? איני מומחה ולכן איני יכול לקבוע האם המודל המיושם במדינות אחרות של שיעורי מע"מ שונים למוצרים שונים ישים למדינת ישראל. מה שברור, שאם תהיה הפחתה של מע"מ על מוצרי יסוד בלבד (כפי שקורה במדינות אחרות) ואולי העלאה של מע"מ על מוצרי מותרות לא השכבות החלשות ומעמד הביניים ייפגעו מכך.


3. הרחבת תקציב ושינוי סדרי עדיפויות בתקציב
הוועדה מגדירה את האוכלוסייה של "המשפחות עובדות הורים לילדים בגילאים צעירים" כאוכלוסיית המיקוד או במילים אחרות כאוכלוסייה ששינוי סדרי העדיפויות יפעל לטובתה (למשל: מימון חינוך ילדים בגילאים צעירים מגיל בית הספר). הוועדה גם מנמקת בסעיף 4.2 באופן מפורט מדוע בחרה לעשות זאת.


כשמגיעים למקורות המימון לשינוי סדרי העדיפויות הוועדה "עושה לעצמה חיים קלים". היא מציינת שהחליטה לא להמליץ על הרחבת התקציב (האם זה מה שהוגדר לה מראש כהנחה שאם לא כן לא תהיה כלל וועדה?).
היא אינה מנתחת מקורות אפשריים ורצויים למימון סדרי העדיפויות, אלא מסתפקת בכך שהיא מציינת שמימון שינוי סדרי העדיפויות מחייב קיצוץ אותו הסכום מתקציב הביטחון. 
גם בנושא זה כבר דנתי בחלק מפוסט קודם. 
מתבקש ניתוח של חלופות אחרות של צמצום תקציבי לגבי חלק מהסכום הנדרש למימון סדרי העדיפויות.


המסקנות שלי


1. הנושא המהותי הוא טיפול רציני, מתמשך ועקבי בהיבטים הכלכליים והחברתיים של אי הצדק החברתי.
זה המבחן האמיתי של תוצאות פעילות הוועדה. את זה לא הוועדה תבצע או לא תבצע, אלא דרגים פוליטיים ודרגי ביצוע.
לא הצהרה או פעילות נקודתית זמנית יפתרו בעיות שורשיות.
כדאי בנקודות שונות על ציר הזמן לבחון האם נעשה ומה נעשה? נקודת   זמן לא רעה לבדיקה כזו היא כחצי שנה אחרי הבחירות הבאות.


2. הוועדה נמנעה מהתמודדות עם שאלות קשות שטיפול בהן עלול לחרוג מהסכמה רחבה בדרג הפוליטי ובציבור  
אולי מחשש שמישהו "ישפוך את התינוק עם המים" או יכשיל מימוש אותם מרכיבים בדוח שאינם שנויים במחלוקת.


3. הגישה והניתוח בחלק מההיבטים הם רחבים ומעמיקים וייתכן שאם יאומצו תהיה להם השפעה לטווח ארוך.


השורה התחתונה: הדוח מספק בסיס טוב להתחלה לטיפול בחלק מהגורמים. גם חלק זה יימדד במבחן המעשה לאורך זמן. במקביל יש לטפל גם בנושאים שהוועדה נמנעה לטפל בהם.   

וועדת טרכטנברג לקראת פרסום המסקנות

בפוסט קודם שכותרתו: העם רוצה צדק חברתי: מיתוס ומציאות   התייחסתי גם לוועדת טרכטנברג, העומדת לפרסם מסקנותיה. 

הטענות העיקריות בפוסט היו:

1. ניתן להרחיב את התקציב. זו שאלה כמותית: הרחבה בהיקף מסוים לא בהכרח תביא נזק. הרחבה בהיקף גדול מדי עלולה לגרום לנזק.

2. קיצוץ בתקציב ביטחון אינה החלופה היחידה לצורך הרחבת תקציבים חברתיים.

3. גם במצב הנוכחי בניהול נכון של כלכלת המשפחה יש אנשים שיכולים להתבסס כלכלית.

4. גם מימוש דרישות המפגינים לצדק חברתי אינו פתרון פלאים שיפתור את מצוקותיהם של אנשים שאינם מנהלים באופן סביר את כלכלת המשפחה שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להפנות אתכם למאמר שפורסם בכלכליסט היום (25.9.11) בו מרואיין פרופסור ז'אן-פול פיטוסי העומד בראש וועדה דומה בצרפת.  לכלכלן בכיר זה יש מה להגיד, גם בהקשר של מדינת ישראל. 

לדעתי המסקנות הצפויות של וועדת טרכטנברג לוקות בחסר. החוסר נובע לאו דווקא בגלל חברי הוועדה הנכבדים, אלא בגלל לחצים פוליטיים שהותירו להם כנראה ברירה בין וויתור על מרכיב חשוב לבין פסילת כל המסקנות.

לפיכך חשבתי לנכון לפרסם שוב בפוסט זה רק את התייחסותי לאותו מרכיב: קצבאות תלמידי הישיבות.

צעירים שאינם מעוניינים לעבוד ומקבלים קצבאות

בדוגמה זו כבר מדובר בסכומי כסף משמעותיים.
יש הרבה גברים יהודים חרדים בניו-יורק. יש הרבה גברים יהודים חרדים בלונדון ויש גם הרבה גברים יהודים חרדים בירושלים, בני ברק ובית שמש.

מרבית הגברים היהודים החרדים בלונדון ובניו-יורק עובדים לפרנסתם (שלא לדבר על רבנים מפורסמים בתקופת המשנה שמכונים בשמם בתוספת מקצועם: סנדלר, נפח וכיו"ב). 

מרבית הגברים היהודים החרדים במדינת ישראל אינם עובדים ומקבלים קצבאות גבוהות בהרבה מאשר בחורים צעירים אחרים שמחליטים שאינם רוצים לעבוד. 

אם נשווה בחור ישיבה צעיר לפועל טקסטיל מובטל בן חמישים פלוס מעיירת פיתוח נמצא את ההבדלים הבאים:

1. פועל הטקסטיל עבד כשלושים שנה.

2. הוא היה ממשיך לעבוד באותו מפעל לולא היו סוגרים/מצמצמים אותו.

3. הוא היה עובד במקום עבודה אחר לו היה מוצא.

4. החמור מכל: הוא מקבל מהמדינה קצבה נמוכה יותר מאשר תלמיד הישיבה הצעיר.

בגלל הריבוי הטבעי הגבוה יחסית של האוכלוסייה החרדית,מספר תלמידי הישיבה הצעירים המקבלים קצבאות מהמדינה הולך וגדל ויחד איתו גם התקציב המיועד לתמיכה בהם.

בעצם אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים באמצעות קצבאות אלה.

אם נגיע למצב בו דפוסי העבודה של החרדים בישראל יהיו דומים לדפוסי העבודה של החרדים במדינות אחרות או של החילוניים או הדתיים בישראל, ניתן יהיה להעביר את סכום המענקים אותם הם מקבלים למטרות צודקות חברתית.

את התהליך צריך להתחיל היום. המלצותיה העתידיות של וועדת טרכטנברג לא תהינה שוות אפילו את הנייר שעליהן הן תיכתבנה, אם לא תכלולנה המלצה חד משמעית לא לצרף תלמידי ישיבות חדשים שמקבלים קצבאות מהמדינה ובנוסף לכך המלצה ארוכת טווח על תהליך של צמצום סכומי המענקים בסעיף זה במסגרת שינוי סדר העדיפויות.

אינני אנטי-חרדי ולכן איני מציע להפסיק לגמרי את התשלום לצעירים חרדים שאינם רוצים לעבוד. במקום זאת אני מציע להקטין משמעותית באופן הדרגתי את מספר מקצבי הקצבאות.

אין ספק שרמת הלימודים בישיבות תעלה בהרבה כאשר רק המוכשרים ביותר יזכו למלגות מהמדינה ואחרים שירצו ללמוד שם ילמדו על חשבונם ולא על חשבון משלם המיסים הישראלי.

יש כבר ניסיון בתהליך דומה. קוראים לו קרנות הפנסיה הוותיקות. 

הפסדיהן של קרנות פנסיה ותיקות וגירעוניות אלו הלכו וגדלו, עד שהמדינה התערבה.  

הצעד הראשון כלל סגירת הצטרפות של חברים חדשים בקרנות והצעדים הבאים צמצום זכויות יתר של החברים הוותיקים בקרנות, שלמעשה שולמו מכספי משלם המיסים הישראלי. 

העם רוצה צדק חברתי: מיתוס ומציאות

בימים אלה בהם הנושא שבכותרת עולה מדי יום לפיכך חשבתי לבחון את המיתוסים והמציאות בנושא. 


אתחיל בשני גילויים נאותים:
1. השתתפתי בהפגנה שכונתה הפגנת המיליון, כך שברור שבאופן עקרוני אני מסכים עם הטענה שיש צורך בשינוי מהותי.


2. הדיון שלי בנושא עוסק בשני תחומים: א. כלכלת מקרו נושא שלא למדתי אותו ולא עסקתי בו כך שאין לייחס לדעתי משקל שונה מדעתו של כל אחד אחר. ב. כלכלת המשפחה, תחום אותו למדתי ובו נתתי ואני נותן ייעוץ. 


הערה מקדימה נוספת: להערכתי הזמן המתאים לבדיקה האם בוצעו שינויים משמעותיים הוא חצי שנה אחרי הבחירות הבאות לכנסת או מעט אחרי זה.


מיתוס 1: אי אפשר להגדיל את תקציב המדינה
ברור שניתן להגדיל תקציב של כל מדינה והראייה היא שיש מדינות שעשו זאת (חלקן גם נקלעו למשבר). מי שאומר שאי אפשר, מתכוון לכך שאין זה רצוי. האם באמת הסכום המופיע בתקציב הוא הסכום הנכון ואין בלתו?  כמובן שלא.


מה יקרה אם יגדילו אותו במעט? מעצם ההגדלה במעט לא ייגרם נזק ממשי. החשש האמיתי הוא שהגדלה תביא לאיבוד שליטה ולהגדלות אחרות בעקבותיה, מעבר ליכולת הכלכלית האמיתית של המדינה, שבאמת יביאו נזק משמעותי.


המציאות: ניתן להגדיל את התקציב על מנת לענות על צרכים של "צדק חברתי". אסור להגיע למצב של הגדלה מופרזת ואיבוד שליטה.
כמי שאינו מומחה בתחום זה, אשאיר למומחים את ההערכה מה שיעור ההגדלה שישפר את המצב בהיבט החברתי ולא יגרום נזק כלכלי משמעותי.
אגב, קרוב לוודאי שהמומחים יהיו חלוקים בדעותיהם בשאלה זו. 
 


מיתוס 2: אם מרחיבים את התקציב (או משנים את חלוקת התקציב) המקור היחיד להגדלת התקציב הוא תקציב הביטחון
עם מעט הגזמה, השיח הכלכלי פוליטי במדינת ישראל הוא שבכל פעם שמגדילים תקציב למטרה כלשהי, משרד האוצר טוען שעל מנת לאפשר זאת צריך לקצץ בתקציב הביטחון. כשמשרד הביטחון נאלץ לקצץ בתקציב הוא מקצץ בשעות טיסה למטוסים (שם המסמל גם צרכים אחרים בעלי אופי דומה, למשל: סוללות כיפת ברזל).


קל לבקש לקצץ בתקציב הביטחון, משום שכשמתרחש אירוע ביטחוני משמעותי, ממילא יגדילו אותו. 
קל לקצץ בשעות טיסה למטוסים דווקא משום שהן חיוניות. 


האם לא ניתן למשל להעלות את גיל הפרישה לפנסיה של חלק מהמשרתים בצבא הקבע?
האם לא ניתן לבטל תקנים לתפקידים  צבאיים לא חיוניים?
האם לא ניתן לממש נכסים של מערכת הביטחון שהם בעלי ערך כלכלי רב ולא בהכרח בעלי ערך ביטחוני?


כמובן שאפשר לקצץ לא רק בתקציב הביטחון.
אביא שתי דוגמאות.


דוגמה 1: משרדים ממשלתיים
דוגמה זו מתייחסת לצמצום שהוא קטן מאד יחסית לגודל התקציב הממשלתי אבל יש לו משמעות סמלית של דוגמה אישית.


בצעירותי היה מספר מצומצם של משרדים ממשלתיים ומספר שרים דומה למספר המשרדים. אחר כך התווסף שר אחד בלי תיק. במשך הזמן גדל מספר השרים בלי תיק. 
שנים רבות אחרי כן דיבר מר בנימין נתניהו על השמן (הסקטור הציבורי) והרזה (הסקטור היצרני) וביקש לקצץ בהוצאות הממשלתיות.  היום כראש ממשלה כוללת ממשלתו מספר רב מאד של שרים.
היום כבר קשה להיות שר בלי תיק ולכן לכל שר בלי תיק יש תיק או משרד. 


מה רע בזה?
אני מניח שכל אחד מהשרים המכובדים הוא איש מוכשר וראוי. עיני אינה צרה בתוספת הלא גדולה לשכר שהוא מקבל  יחסית לשכר חבר כנסת שהיה מקבל ממילא. גם ההוצאה על נהג, מזכירה ומספר מצומצם של עוזרים אינה משמעותית, אבל כאשר מקימים משרד ממשלתי ההוצאות כבר גדלות הרבה מעבר להוצאות על צוות מצומצם של עוזרים.
אם מדובר במשרד שיש ספק בצורך בקיומו, אפשר גם לוותר עליו.


הקריטריון לבדיקה הוא מאד פשוט: כאשר מדובר במשרד הקיים ברוב המדינות האחרות (חינוך, בריאות, ביטחון, רווחה, חוץ וכיו"ב) סביר שיש בו צורך גם בישראל. כאשר מדובר במשרד הקיים רק במדינת ישראל או במספר זעום של מדינות אחרות, אולי יש מקום לבחון האם אפשר לוותר עליו ולהשתמש בסכומים שיחסכו למטרות של צדק חברתי, למשל: תמיכה באגודה כמו: ער"ן המונעת מספר התאבדויות (הסכום הנדרש להמשך קיומה הוא קטן ובר השוואה לסכומים שיחסכו באמצעות צמצומים המוזכרים לעיל).


אולי גם ניתן לשקול הקטנת מספר השרים. כפי שאמרתי, אני מניח שמדובר באנשים מכובדים הראויים לתפקידם, אבל ביליתי הרבה משנות עבודתי בהייטק וראיתי אנשים  ראויים ומצוינים מפוטרים רק משום שהחברה בה עבדו צמצמה בהוצאות (בחלק מהמקרים אותה חברה גם שמחה לקבלם בחזרה לעבודה אחרי מספר שנים). 


דוגמה 2: צעירים שאינם מעוניינים לעבוד ומקבלים קצבאות
בדוגמה זו כבר מדובר בסכומי כסף משמעותיים.
יש הרבה גברים יהודים חרדים בניו-יורק. יש הרבה גברים יהודים חרדים בלונדון ויש גם הרבה גברים יהודים חרדים בירושלים, בני ברק ובית שמש.


מרבית הגברים היהודים החרדים בלונדון ובניו-יורק עובדים לפרנסתם (שלא לדבר על רבנים מפורסמים בתקופת המשנה שמכונים בשמם בתוספת מקצועם: סנדלר, נפח וכיו"ב). 


מרבית הגברים היהודים החרדים במדינת ישראל אינם עובדים ומקבלים קצבאות גבוהות בהרבה מאשר בחורים צעירים אחרים שמחליטים שאינם רוצים לעבוד. 


אם נשווה בחור ישיבה צעיר לפועל טקסטיל מובטל בן חמישים פלוס מעיירת פיתוח נמצא את ההבדלים הבאים:
1. פועל הטקסטיל עבד כשלושים שנה.
2. הוא היה ממשיך לעבוד באותו מפעל לולא היו סוגרים/מצמצמים אותו.
3. הוא היה עובד במקום עבודה אחר לו היה מוצא.
4. החמור מכל: הוא מקבל מהמדינה קצבה נמוכה יותר מאשר תלמיד הישיבה הצעיר.


בגלל הריבוי הטבעי הגבוה יחסית של האוכלוסייה החרדית,מספר תלמידי הישיבה הצעירים המקבלים קצבאות מהמדינה הולך וגדל ויחד איתו גם התקציב המיועד לתמיכה בהם.
בעצם אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים באמצעות קצבאות אלה.


אם נגיע למצב בו דפוסי העבודה של החרדים בישראל יהיו דומים לדפוסי העבודה של החרדים במדינות אחרות או של החילוניים או הדתיים בישראל, ניתן יהיה להעביר את סכום המענקים אותם הם מקבלים למטרות צודקות חברתית.

את התהליך צריך להתחיל היום. המלצותיה העתידיות של וועדת טרכטנברג לא תהינה שוות אפילו את הנייר שעליהן הן תיכתבנה, אם לא תכלולנה המלצה חד משמעית לא לצרף תלמידי ישיבות חדשים שמקבלים קצבאות מהמדינה ובנוסף לכך המלצה ארוכת טווח על תהליך של צמצום סכומי המענקים בסעיף זה במסגרת שינוי סדר העדיפויות.


אינני אנטי-חרדי ולכן איני מציע להפסיק לגמרי את התשלום לצעירים חרדים שאינם רוצים לעבוד. במקום זאת אני מציע להקטין משמעותית באופן הדרגתי את מספר מקצבי הקצבאות.
אין ספק שרמת הלימודים בישיבות תעלה בהרבה כאשר רק המוכשרים ביותר יזכו למלגות מהמדינה ואחרים שירצו ללמוד שם ילמדו על חשבונם ולא על חשבון משלם המיסים הישראלי.


יש כבר ניסיון בתהליך דומה. קוראים לו קרנות הפנסיה הוותיקות. 
הפסדיהן של קרנות פנסיה ותיקות וגירעוניות אלו הלכו וגדלו, עד שהמדינה התערבה.  

הצעד הראשון כלל סגירת הצטרפות של חברים חדשים בקרנות והצעדים הבאים צמצום זכויות יתר של החברים הוותיקים בקרנות, שלמעשה שולמו מכספי משלם המיסים הישראלי. 


המציאות: ניתן לשנות סדרי עדיפויות ולצמצם בהוצאות לא חיוניות ולהפנות את המשאבים המשתחררים למטרות של "צדק חברתי". אפשר   להקטין תקציבים במערכת הביטחון אבל לא רק במערכת הביטחון.
במערכת הביטחון חשובה יותר משילות (Governance) מאשר צמצום  על מנת לוודא שהמשאבים מנוצלים באופן יותר אופטימלי.


מיתוס 3: במצב הנוכחי אנשים בעלי הכנסה בינונית או גבוהה אינם יכולים להגיע למצב כלכלי נאות
נתקלתי גם בדעות כתובות של אנשים ממעמד הביניים המתנגדים למחאה ולהפגנות. אנסה לתמצת את רוח הדברים ברמה העקרונית.
יש אנשים הכותבים כי הם ממעמד הביניים ובכל זאת הצליחו לרכוש דירה למשפחתם (אמנם דירה זולה בלוד או בנגב). 
אחרים כותבים שהם חיים מהכנסותיהם מעבודתם ללא אוברדרפט. הם עובדים קשה, גרים בשכירות ומצמצמים בהוצאותיהם.


הטענה הבסיסית שלהם היא שמי שהכנסותיו אינן גבוהות במיוחד כול בהחלט לשרוד ואף להתבסס כלכלית. 
חלקם אף טוענים שהמפגינים מפונקים וזורקים את כישלונם בניהול כלכלת משפחתם על הממשלה וקובעי המדיניות.  


ברור שאם תניחו כמוני, שאנשים אלה דוברי אמת ביחס למצבם הכלכלי האישי, שהטענה שתחת המדיניות הנוכחית אנשים ממעמד הביניים אינם יכולים להתבסס כלכלית, אינה אמת. פשוט משום שיש דוגמאות פרטניות המפריכות אותה.


אבל אל נמהר להסיק מכך שהמדיניות הנוכחית אינה פוגעת במעמד הביניים ואינה מקשה על חלקים גדולים ממנו לשרוד או "להחזיק את הראש מעל למים".


מצד שני, אני יכול להעיד שמרבית המשפחות שפגשתי אינן מנהלות נכון את ההיבטים הכלכליים בחייהן. הסיבות להתנהלות כזו הן מגוונות: חוסר ידע, הערכה לא נכונה של סיכונים, קושי פסיכולוגי בשליטה בהוצאות, חוסר תכנון ביחס להוצאות עתידיות משמעותיות וכיו"ב.  


המציאות: המדיניות הנוכחית שוחקת את מעמד הביניים. בהתנהלות נכונה קשה אבל אפשרי להגיע למצב כלכלי נאות. על מנת לעשות זאת משפחות במעמד הביניים צריכות לנהל טוב יותר את ההיבטים הכלכליים של חייהן. חלק מאלה שאינם עושים זאת יכולים להתמודד בכוחות עצמם עם האתגר של שיפור מצבם הכלכלי. אחרים זקוקים לייעוץ ולהכוונה.  



מיתוס 4: אם יתבצע שינוי ומצב שכבת הביניים ישתפר הבעיות הכלכליות שלי יפתרו
נניח לרגע שמתממש התסריט הלא כל כך ריאלי בו נענות כל דרישותיהם של הדורשים צדק חברתי (אינני בטוח שקיימת עמדה אחידה, מוסכמת ומוגדרת של מכלול הדרישות).


האם המשמעות תהיה שכל המשפחות במעמד הביניים ירכשו דירות  ויוכלו לשלם את המשכנתה?
האם המשמעות תהיה שכל המשפחות יוכלו לרכוש את כל מוצרי המזון שיעלה בדעתן?
האם המשמעות תהיה שכל הסטודנטים יוכלו לשלם שכר דירה בדירות שישכרו?
התשובות לכל השאלות האלה: כמובן שלא 


בסך הכל יווצרו תנאים התחלתיים סבירים יותר להתמודד. בסך הכל מדינת ישראל תייצר סדר עדיפויות מתאים יותר לדעתי ולדעתם של המוחים. בסך הכל  יוקטנו הפערים במדינת ישראל ויעשו דומים יותר לפערים הקיימים היום ברוב מדינות OECD.


זה אינו תחליף להתנהלות סבירה ברמה האישית או הרמה המשפחתית. 
כאן אנו חוזרים שוב למה שצוין בדיון במיתוס מספר 3: משפחות רבות בישראל אינן  מנהלות נכון את האספקטים הכלכליים של חייהן והן צריכות לבצע שינוי.


כך למשל מרבית המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן הוצאות גבוהות יותר מהכנסותיהן, מרבית המשפחות אינן יכולות להרשות לעצמן שלא לבצע בקרה על הוצאותיהן ואוברדרפט קבוע הוא מותרות עבורן.


המציאות: שינוי בסדר העדיפויות הלאומי הוא גורם שעשוי לסייע למשפחות וצעירים במעמד הביניים ובמעמד הנמוך לשפר את מעמדן הכלכלי. הוא אינו תחליף להתנהלות כלכלית נאותה ברמת הפרט והמשפחה.