מה אנחנו לא יודעים על אינדונזיה?

לא במקרה השתמשתי במילים "לא יודעים" ולא במילה "יודעים". השתמשתי במילים לא יודעים משום שאנחנו לא יודעים על אינדונזיה.

לא במקרה השתמשתי במילה "אנחנו". כללתי גם את עצמי. 

עד לא מזמן לא ידעתי. אחרי שחזרתי אתמול מטיול של שלושה שבועות באינדונזיה, אני יודע משהו על מדינה זו.

בטיול של חברת אקו בהדרכתו המעולה של פיקי דיין, המכיר היטב מטיוליו הרבים שם את התרבות, תפיסת העולם ולא מעט אנשים מקומיים, למדתי משהו. 

עכשיו אני יודע מעט על האי ג'אווה, האי סולווואסי והאי באלי בהם ביקרנו. אני יודע פחות מזה על אינודנזיה.

כדי להראות לכם כמה איננו יודעים על אינדונזיה, אציג כמה שאלות בסיסיות עליה. לפני שאתם קוראים את התשובות, תנסו לענות בעצמכם על השאלות.

יש לי רושם שתגלו בעצמכם עד כמה הידע שלכם אפסי ומוגבל. 

1. באיזה מקום בעולם מדורגת אינדונזיה מבחינת גודל אוכלוסייה?

אתם בוודאי יודעים שסין היא הראשונה והודו היא השנייה. רובכם יודעים שארה"ב היא השלישית. 

באינדונזיה יש כ-255 מיליון תושבים. אינדונזיה היא המדינה הרביעית בעולם מבחינת מספר התושבים.

2. האם אינדונזיה היא מדינה דמוקרטית?

לאחר הדחתו של הרודן סוהארטו, כיהן כנשיא לתקופת ביניים סגנו נסרודין יוסוף חבובי. מתחילת שנות ה-2000, לאחר תקופת הביניים, אינודנזיה היא מדינה דמוקרטית ומתקיימות בה בחירות של ממש (לא כמו הפיקציה בבחירות בהן נבחר סוהארטו לנשיא כשהוא המועמד היחיד). 

זו הדמוקרטיה השלישית בגודלה בעולם אחרי הודו וארה"ב.

3. באיזו מדינה בעולם נמצא המספר הגדול ביותר של מוסלמים?

התשובה הנכונה היא: אינדונזיה.

4. אז אינדונזיה היא מדינה מוסלמית?

לא. באינדונזיה יש הפרדת הדת מהמדינה. כך למשל, רישום נישואים הוא תהליך מנהלי מול פקידים. אין מניעה גם לקיים טקס דתי, אבל התהליך הרשמי הקובע הוא אזרחי ולא דתי. כל אזרח אינדונזי חייב להשתייך לאחת משש הדתות הרשמיות: איסלאם, הינדואיזם, בודהיזם, טאואיזם, נצרות פרוטסטנטית ונצרות קתולית. 

כמעט כל תושבי באלי הם הינדוהיסטים.

5. ואם אני מאמין בדת אחרת, למשל: דת פגאנית?

עליך להגדיר את עצמך כשייך לאחת הדתות הרשמיות. אתה יכול להמשיך באמונות ובפולחן שלך או לשלב את הדת שלך עם גרסה פרטית שלך של הדת הרשמית. בני הטוראג'ה באי סולוואסי מוגדרים כנוצרים. עיקר הפולחן שלהם קשור בדת הקודמת שלהם. יש להם גם כנסיות וצלבים. המניעים העיקריים שלהם להיות נוצרים ולא מוסלמים הם שתיית יין ואכילת בשר חזיר. 

6. עכשיו הבננו את אזהרת המסע לאינדונזיה: האיסלם האינדונזי מסוכן לישראלים.

התבלבלתם. זה לא איסלאם מזרח תיכוני נוסח דעאש, אל-קעידה, חיזבאללה או חמאס. עריפת ראשים רק משום שמישהו אינו מוסלמי או משום שהוא מוסלמי השייך לזרם האיסלאמי אחר מזה שאליו משתייכים העורפים, אינה מנהג נפוץ באינדונזיה.

7. האם פרט לעריפת ראשים, האיסלאם האינדונזי דומה לאיסלאם המזרח תיכוני?

לחלוטין לא. האיסלאם האינדונזי בדרך כלל הרבה יותר סובלני ומתון. הוא מעורב בהשפעות ובמיתוסים מדתות אחרות במזרח הרחוק. ההשפעה האינדהיסטית חזקה במיוחד.

8. האם יש דבר כזה אוכל אינדונזי?

 באחת מטיסות הפנים באינדונזיה, קראתי ראיון עם אחד השפים הנחשבים במדינה. הוא טען שאין, משום שיש 300 קבוצות אתניות שונות באינדונזיה ולכל אחת תרבות משלה ואוכל משלה.

אמרו לי שהוא טועה. הטענה היא שאין 300 קבוצות אתניות באינדונזיה, אלא מספר גדול יותר של קבוצות אתניות, מה שרק מחזק את הטענה הבסיסית של השף.

9. כמה שנים אינדונזיה עצמאית?

אינדונזיה נכבשה על ידי ההולנדים. במלחמת העולם השנייה כבשו אותה היפנים, שגורשו על ידי הבריטים, שהחזירו אותה להולנדים. 

אחמד סוקארנו, המנהיג המייסד של אינדונזיה, הכריז על עצמאות ב-17 באוגוסט 1945. בזמן ביקורי בארכיפלג האיים המרכיב את אינדונזיה, חגגו המקומיים את יום העצמאות ה-70.

10. האם אינדונזיה באמת עצמאית 70 שנה?

להולנדים היו תכניות אחרות. הם רצו להמשיך לשלוט באינדונזיה. בשיטת הפרד ומשול, הם הציעו לשני שולטנים מקומיים לחלק ביניהם את הארכיפלג: האיים שממערב לקו וואלס (לכיוון יבשת אסיה) והאיים שממזרח לקוו וואלס (לכיוון אוסטרליה).

השולטן של ג'וג'קארטה (יוגיקרטה), הבירה העתיקה של האי ג'אווה, דחה את ההצעה לקבל את החלק המערבי. במקביל לניהול המו"מ עם ההולנדים, הסתיר בארמונו את סוקרנו וחבריו.

ההולנדים יצאו מאינדונזיה בשנת 1949. השלטונות החדשים זכרו לשולטן של ג'וג'קארטה את תמיכתו. הוא והדורות הבאים במשפחתו ממשיכים להתגורר בארמון מפואר המשמר את התרבות המקומית.

11. זהו. אז אינדונזיה עצמאית משנת 1949?

 זהו שלא ממש. כפי שצוין באינדונזיה מספר רב של קבוצות אתניות. לא כולם קיבלו את השלטון החדש, שכל ראשיו ג'אוונזים (מהאי ג'אווה). הם מרדו. רוב המרידות נשכו עד אמצע שנות ה-60. המנהיגים הגדירו את גבולות אינדונזיה, על פי האזורים שנשלטו על ידי ההולנדים.

חלק מהעמים השונים מהותית מהג'אוונזים, לא ממש קיבלו את החלוקה הזו ורצו עצמאות. כך למשל, באי בורניאו חיים תושבים הדומים יותר לתושבי פפואה-גיניאה החדשה השכנה. כשמרדו, טבח בהם סוהארטו, כולל רצח נשים וילדים.

12. האם כל האיים שווים?

ברמת הסיסמאות האינדונזים גאים ב-Unity עם Diversity. במציאות הייתה העדפה של האי ג'אווה בו חיים כ-142 מיליון תושבים על שטח גדול בערך פי 7 ממדינת ישראל.

עד לשלטון הדמוקרטי של תחילת שנות ה-2000, הממשלה השתמשה במשאבים הטבעיים ובגידולים החקלאיים העשירים של האיים האחרים לטובת ג'אווה והזניחה את פיתוח האיים האחרים. לא פלא שתושביהם מרדו והרגישו מקופחים.

13. האם יש באינדונזיה הרי געש פעילים?

יש הרבה הרי געש פעילים. התושבים למדו לחיות עם ההתפרצויות של הרי הגעש והנזקים בנפש וברכוש הנגרמים מהם. הלבה הופכת לאדמה חקלאית עשירה.

14. אז למה בכל זאת יש אזהרת מסע?

היות שהשונות גדולה, לא בכל האזורים יהיו ידידותיים, כפי שהיו באזורים בהם ביקרתי כשהזכרתי שאני מישראל.

במשאל עם באינונזיה דחו התושבים את הרעיון של החלת חוקי השריעה האיסלאמית. בחבל אצ'ה באי סומטרה דווקא קיבלו את השריעה. החבל שמרד לאורך זמן, קיבל אוטונומיה.

גם ללא אזהרת מסע, לא הייתי מבקר באצ'ה אזור עויין ישראלים  ומוכה מלריה. 

מי שמוציא אזהרת מסע, לא יכול לסמוך על כך שכל הישראלים יבקרו רק באזורים ידידותיים. 

מדוע נכתב פוסט זה?

פוסט זה הוא המקביל לפוסט הראשון בסדרות פוסטים שכתבתי על מדינות אחרות, למשל: כלכלת המשפחה בסין: הקדמה,  כלכלת המשפחה בבהוטן: רקע.

מטרתו לתת רקע כללי לפוסטים הבאים, שיתארו את ההתנהגות הכלכלית, תרבותית וחברתית של תושבי המדינה והיבטים כלכליים נוספים.

מצב סיעודי: כלכלה, חוק ומוסר

בפוסטים קודמים: השלכות כלכליות של בן משפחה סיעודי ומקורות מימון להוצאות בגין בן משפחה סיעודי, עסקתי בנטל הכלכלי הגדול המועמס על כתפיה של משפחת החולה הסיעודי.

לא התייחסתי בהם, ולא במקרה, לפיתרון הכלכלי המיטבי לבעיה.

אם נתעלם מכל ההיבטים האחרים, בהיבט הכלכלי הפיתרון הטוב ביותר עשוי להיות הפסקת חייו של החולה הסיעודי.

אל תיבהלו, איני מציע לחסל חולים סיעודיים. לא הייתי מעלה על דעתי להציע זאת וקל וחומר, שלא הייתי מעלה בדעתי לעשות זאת בימים אלה, בהם יש מי ששורף תינוק בגלל שהוא ערבי ויש מי שדוקר למוות נערה בגלל שהשתתפה בהפגנה בעד זכויותיהם של להט"בים. 

בכל זאת אני רוצה להציג לכם דילמה שיש בה היבטים מוסריים, היבטים חוקיים והיבטים כלכליים, שהם חשובים פחות.

הדילמה היא: האם יש מקום, במקרים מסוימים, להפסיק את חייהם של אנשים סיעודיים?

לפני שאתייחס לשאלה, אציג לכם שלושה מקרים אמיתיים שאני מכיר.

חולה ALS
את אילן גרו ז"ל פגשתי במהלך עבודתי כיועץ IT ועבודתו באותם ארגונים מטעם החברות בהן עבד. 

אילן חלה במחלת ניוון השרירים ALS וביחד עם משפחתו התמודד בגבורה עם המחלה: בהתחלה טיול משפחתי, לא פשוט במצבו, בחו"ל ואחר כך עם מצבו הבריאותי המדרדר. 

אילן כתב פוסטים ב-Facebook המתארים את מצבו, את הסבל, את התובנות (למשל: כמו רוב האנשים הבריאים, לא הבין את היתרונות בלהיות בריא. רק כשחלה הבין מה אנחנו מפסידים כשאיננו ממצים את חיינו באופן מיטבי, תחת ההנחה הסמויה, שלעולם נהיה בריאים). 

גם אני ורבים אחרים כותבים פוסטים בבלוג וב-Facebook, אבל לנו זה הרבה יותר קל. אילן כתב את הפוסטים במצמוץ עיניים. 
בשלב זה של חייו כבר לא היו שרירים אחרים בגופו שפעלו. הוא היה ללא ספק במצב סיעודי

מסקנה במקרה זה: מבחינה מוסרית אני לא מעלה בדעתי את האפשרות להמית אדם במצב כזה, כשהוא רוצה להמשיך לחיות. דעתו צלולה וזו הבחירה שלו. זה פועל גם בכיוון השני: כשאדם במצב כזה מחליט שאינו רוצה להמשיך לסבול, קורה שבית המשפט נעתר לבקשתו.  

הקשיש שביקש את מותו
במשך 11 שנים הייתה אימי ז"ל במוסד סיעודי. במהלך ביקוריי אצלה פגשתי לא מעט מכרים, שבאו לבקר בני משפחה ששהו באותו מוסד. 
אחד מהם היה חבר ילדות שלי.

קרוב משפחתו המאושפז היה חריג: דעתו הייתה צלולה לגמרי. החיים במוסד סיעודי, כשכמעט כל מי שאיתך מנותק מהמציאות והצוות עסוק מדי לא בהכרח מבחין בכך שאתה אינך כזה, רחוקים מלהיות גן עדן. 

תוסיפו לזה את חוסר התפקוד הפיזי, את הצורך בסיוע מאחרים ואת אובדן הפרטיות.

לדברי חברי, האיש ביקש מבני משפחתו שיהרגו אותו. הוא טען שמיצה את חייו. הוא בנה משפחה, הייתה לו קריירה מכובדת, ילדיו בגרו ונישאו ואפילו נכדיו כבר בגרו.
המשפחה רצתה לכבד את רצונו, אבל החוק מנע ממנה לעשות זאת.

מסקנה במקרה זה: עמדתי האישית היא שמבחינה מוסרית צריך לכבד את רצונו של אותו אדם צלול בדעתו ולאפשר לו למות בכבוד. החוק הקיים במדינת ישראל אינו מאפשר זאת. 

עניין אישי
בפיסקה זו אעסוק באימי ז"ל. התייתמה בגיל צעיר מהוריה. מימנה באמצעות מתן שיעורי עזר את לימודיה בבית הספר התיכון וחיה בדלות. 

הייתה היחידה מכל בני משפחתה ששרדה את השואה. ילדיה (ואחר כך גם נכדיה) היו הדבר החשוב ביותר בעולמה. 

כשאבי ז"ל הפך לסיעודי, היא אמרה לנו באופן נחרץ: "אם אגיע למצב כזה תהרגו אותי". 
היא לא הסתפקה בכך. היא גם כתבה את זה וחתמה על זה ואפילו הכינה בבית כמות גדולה של גלולות, שהייתה להם רק מטרה אחת: להתאבד, אם וכאשר תהפוך לסיעודית.

בכל זאת הייתה במוסד סיעודי במשך 11 שנים, משום שלא הספיקה לקחת את הגלולות שהכינה. 

במהלך רוב התקופה רק סבלה. היא סבלה מקיהיון (דמנסיה) ולא הייתה מחוברת למציאות. בהדרגה נוספו גם יותר ויותר מגבלות פיזיות.

אדם במצב כזה אינו יכול להגיד שכואב לו על מנת שיטפלו בבעיה. הוא אינו יכול לגרש זבוב שמציק לו או לבקש ממישהו אחר שיעשה זאת. 

האימרה ש"תמיד יכול להיות גרוע יותר", הייתה נכונה במקרה זה ובמקרים אחרים הדומים לו. הסבל רק הלך וגדל.
הבנת המציאות וקשר עם הסביבה לא היו. כבר לא הייתה יכולה להינות מנכדים, מילדים, מקשר עם חברותיה או מפעילויות אחרות, מהן נהנתה בעבר.
החיים היו אוסף של רוטינות מציקות ומעליבות.

בהיבט הכלכלי הסתדרנו היטב. ניהלתי נכון את המשאבים שלה ושלנו, כך שלא זו הייתה הבעיה. הבעיה העיקרית הייתה הסבל המיותר.

מסקנה במקרה זה: מבחינה מוסרית לא היתה לי שום בעיה לכבד את רצונה ולעזור לה לסיים את חייה מוקדם ככל האפשר. מה שמנע ממני לעשות זאת היה החוק. החוק בישראל אוסר על המתת חסד של אדם סיעודי שאינו צלול בדעתו.

האם להמית חולה סיעודי?
אין לי ספק שמרבית הקוראים יסכימו איתי במקרה הראשון: אדם צלול בדעתו מעוניין להמשיך לחיות. אסור להמית אותו.

במקרה השני מדובר באדם צלול בדעתו, שמחליט שאינו מעוניין להמשיך לסבול. יהיו כאלה, שלא יסכימו איתי. דעתי היא שהחוק צריך לאפשר לו למות, כפי שקורה כבר בכמה מדינות אחרות. זוהי המתת חסד.

המקרה השלישי מורכב יותר מבחינה פילוסופית. הטיעון נגד העמדה שלי בזכות המתת חסד, הוא שהחולה הביע את עמדתו כשהיה צלול בדעתו לפני שהיה סיעודי. אולי שינה את דעתו ובגלל חוסר צלילותו אינו מצליח לבטא זאת?

לי קשה לקבל זאת. לאדם שכבר איבד את כל תבונתו ואנושיותו אין דעה. דעתו הברורה כשהיה צלול בדעתו, צריכה להתקבל והחוק צריך לאפשר לו להפסיק לסבול. 

עצה מעשית
במצב הקיים החוק אינו מאפשר המתה. מה שהוא כן מאפשר זה לא לחבר את האדם למכשירים רפואיים מאריכי חיים. אם נערכים לזה מראש, אדם שאינו סיעודי יכול לבצע תהליך מסודר של בקשה שלא להאריך את חייו, אם וכאשר יהפוך חס וחלילה לסיעודי. 

אם ינקוט בהליך פרוצדורלי נכון, אי אפשר יהיה לחבר אותו למכשירים מאריכי חיים.

מקורות המימון להוצאות בגין בן משפחה סיעודי

בפוסט קודם עסקתי בהשלכות הכלכליות של בן משפחה סיעודי. יכולתם לראות שההוצאות הבסיסיות החודשיות עלולות להגיע ליותר מ-6,000 ש"ח לחודש, במקרה של עובד זר המטפל באדם שבמצב סיעודי. אם מחליטים להעביר אותו למוסד סיעודי, צריך להביא בחשבון הוצאה בסדר גודל של 15,000-20,000 שקל לחודש.

למרבית המשפחות זו הוצאה שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בה. בפוסט זה אתייחס למקורות מימון אפשריים. 

יש הקבלה בין פנסיה למצב סיעודי: בשניהם לרוב יש הוצאות גדולות והכנסות קטנות יותר. ההוצאות עלולות לגדול. ההכנסות כנראה שלא. לשניהם רצוי להיערך מראש. לשניהם, רבים אינם נערכים מראש או אינם נערכים באופן סביר מראש.

ההקבלה אינה מלאה: כמעט כולנו רוצים להגיע לגיל בו פורשים לגמלאות. אף לא אחד מקוראי הפוסט, רוצה להגיע למצב סיעודי. יציאה לגמלאות אינה בהכרח אירוע עצוב. לפורש יכולות להיות עוד שנים רבות טובות ומאושרות. בחלק מהמקרים הוא יכול לעבוד ולהגדיל את הכנסתו. 

יש גם הקבלה באופן ההיערכות מראש. אם קראתם את הפוסט: מוקדם מדי לפרישה מוקדמת מהעבודה או פוסטים אחרים שלי בנושא פנסיה, הבנתם בוודאי שההכנסה בגיל פנסיה מורכבת מרבדים החל מהרובד של קצבת זיקנה של ביטוח לאומי וכלה ברובד של משאבים אישיים.

גם בהיערכות לאפשרות של מצב סיעודי יש רבדים.

רובד 1: ביטוח לאומי

המוסד לביטוח לאומי מספק בעיקר שירותים ללא תשלום לאדם הנמצא במצב סיעודי. בעבר לא היה ניתן להמיר אותם בקצבה כספית. היום זה אפשרי בתנאים מסוימים. התשלום החודשי המכסימלי, אם עומדים בתנאים הנדרשים, גבוה במעט מ-3,500 ש"ח. 

רובד 2: שב"ן של קופות החולים

שב"ן הן ראשי תיבות של: שירותי בריאות נוספים. מדובר בשירותים מעבר לשירותי הבריאות, שקופות חולים מחוייבות לתת על פי חוק הבריאות הממלכתי. שב"ן כרוך בתשלום נוסף. את השב"ן אתם מכירים בשמות כמו: "כללית מושלם", "מכבי מגן זהב" "מאוחדת עדיף", "מאוחדת שיא", "לאומית כסף" ו"לאומית זהב".

אחד מהשירותים שקופות החולים מספקות במסגרת שב"ן הוא ביטוח סיעודי קיבוצי. מי שמעוניין בכך, משלם כל חודש סכום נוסף, המקנה לו ביטוח כזה.

מי ששילם והגיע למצב סיעודי, זכאי לתשלום חודשי. במרבית קופות החולים, גובה התשלום הוא כמה אלפי שקלים לחודש למשך חמש שנים. יש הבדלים בין הכיסויים הביטוחיים של מצב סיעודי בתכניות שב"ן שונות. 

המגבלות של רובד זה הן, שאינו מכסה הוצאות מלאות של אשפוז במוסד סיעודי ומשך הזמן המבוטח מוגבל.

רובד 3: ביטוח בריאות פרטי בחברת ביטוח

רובד זה שונה מהרובד הקודם בכך שהצבירה היא אישית. אינכם מקבלים סכום קבוע וזהה לכל מבוטח.

יש דימיון בין רובד זה לבין חיסכון פנסיוני:

1. בשניהם יש קשר בין גובה הכספים שמפרישים לבין מה שמקבלים.

2. בשניהם יש מסלולים של צבירה שבה יש משמעות למשך הזמן בו חסכתם. כפי שבקרנות הפנסיה הוותיקות ובפנסיה תקציבית, צוברים אחוזים מהשכר, גם בחלק מתוכניות הביטוח הסיעודי אפשר לצבור אחוזים מהערך הכספי אליו תגיעו אם תתמידו בחיסכון.

3. בשניהם אפשר להפסיק את החיסכון ועדיין לקבל כסף אם הגיעכם לגיל הפנסיה או חו"ח אם הגיעכם למצב סיעודי.

בפנסיה זה נקרא, בחלק מהמקרים, הקפאת זכויות. בביטוח סיעודי ערכי הסילוק שצברתם יעמדו לזכותכם, אם וכאשר תהיו במצב סיעודי.

4. בשניהם אם תשלמו את אותו סכום בגיל צעיר תצברו יותר כסף מאשר אם תשלמו אותו בגיל מבוגר יותר. 

קיבלתם כאן טיפ: עדיף להתחיל בביטוח סיעודי בגיל צעיר ולהפסיק אותו מאשר להתחיל אותו בגיל מבוגר. 

רובד 4: נכסים פיננסיים שצברתם

זהו רובד אישי לגמרי, שאינו מיועד בהכרח לביטוח סיעודי.

היתרון וההחיסרון שלו הוא, שאינו מיועד דווקא למצב סיעודי.

היתרון הוא שאינכם מפסידים את הכסף, אם למזלכם הרב, לא תגיעו למצב סיעודי.

החיסרון: אין לכם התחייבות לקבלת תשלום קבוע במשך מספר שנים. האחריות לניהול הכסף היא עליכם.

ברובד זה עשויים להיות חסכונות כספיים שונים המושקעים בשוק ההון ונכסים המניבים הכנסות פסיביות.

הנכס שלפעמים לא מנצלים אותו ברובד הרביעי

בלא מעט מקרים, כשאדם בגיל מבוגר עובר, מרצונו הטוב לדיור מוגן או עובר בעל כרחו למוסד סיעודי, נשארת דירה.

למכור אותה זה לא תמיד רעיון מוצלח. כשזה לא רעיון מוצלח, יש גם אפשרות לקבל משכנתה הפוכה.

משכנתה הפוכה, כשמה כן היא, היא ההפך ממשכנתה רגילה. 

לוקחים משכנתה רגילה כשרוכשים דירה ואין מספיק כסף לממן את הרכישה. את המשכנתה מחזירים בתשלומים.

לוקחים משכנתה הפוכה, כשיש לכם דירה ואתם רוצים לקבל כסף מהבנק. 

המשותף לשני סוגי המשכנתאות הוא שיש לכם שותף בבעלות על הדירה: הבנק. בשני הסוגים הבנק גובה מכם עמלות.

כאשר תסיימו לשלם את המשכנתה הרגילה, הבנק מפסיק להיות שותף שלכם בבעלות על הדירה.

סיום משכנתה הפוכה קורה בעיקר בשני מצבים:

1. הלכתם לעולמכם

ברור שאינכם צריכים יותר כסף להוצאות שוטפות. עכשיו הגיע הזמן להתחשבן: או שמוכרים את הדירה והבנק מקבל את חלקו או שהיורשים מחזירים את הכסף לבנק ומקבלים את הדירה.

זהו המצב השכיח יותר.

2. הבנק נתן לכם כספים בשווי של הדירה. זה הזמן בו הדירה במלואה עוברת לבעלות הבנק.

זהו המצב השכיח פחות.

הבעיה עם לקיחת משכנתה הפוכה במצב סיעודי היא שבמקרים רבים מי שנמצא במצב כזה, אינו מקבל החלטות. את ההחלטות מקבלים בני משפחה.

לפעמים הם חושבים צעד אחד קדימה: על הירושה שיקבלו.

לפעמים הם מעדיפים לא לשלם את הריבית הגבוהה שגובה הבנק ולא לשתף אותו בנכס.

הבעיה בהחלטה כזו היא שלא תמיד ניתן לחזות את אורך חייו של אדם במצב סיעודי. אם זה מתארך, ייתכן שללא משכנתה הפוכה, הנכסים הכספיים הקיימים לא יספיקו לכלכל את האדם הסיעודי. 

ההשלכות הכלכליות של בן משפחה סיעודי

כשבן משפחה שהיה בריא הופך לסיעודי זוהי מכה קשה לאדם ולבני משפחתו. במרבית המקרים אין כבר דרך חזרה למצב של תפקוד סביר. 

האובדן והצער שחווים במקרים רבים עלול להיות קשה יותר מהמכה הכלכלית, אבל לא ניתן להתעלם מהאספקטים הכלכליים.

בלוג זה עוסק בכלכלת המשפחה ולכן יתמקד בהיבט הכלכלי. ההיבט הכלכלי אינו מנותק מהיבטים פסיכולוכיים והיבטים אחרים ולכן בדומה לפוסטים אחרים, אגע גם בהיבטים אחרים שיש להם קשר להיבט הכלכלי.  

אדם במצב סיעודי אינו מסוגל לבצע פעולות יומיומיות בסיסיות בכוחות עצמו ולכן נזקק לסיוע במהלך מרבית שעות היממה. כמעט תמיד לסיוע יש עלות כספית. כמעט תמיד זו עלות כספית גבוהה העלולה להגיע לאלפי שקלים בחודש ואפילו לעשרות אלפי שקלים בחודש. 

פתרון 1: מוסד סיעודי ציבורי במימון משרד הבריאות

הפיתרון הזה הוא פיתרון לא מעשי עבור מרבית הקוראים. מצבה הכלכלי של המשפחה צריך להיות רע במיוחד. אם מישהו מילדיו של אדם המגיע למצב סיעודי, משתכר סכום סביר בעבודתו או בעל דירה או בעל נכסים פיננסיים ואחרים, משרד הבריאות מצפה ממנו לממש קודם את נכסיו ורק אחרי זה לפנות למשרד.

יש עוד שתי בעיות:

1. התורים ארוכים ולכן תקופת ההמתנה למוסד עלולה להיות ארוכה.

2. לא בטוח שלא תעדיפו, שבן משפחתכם יהיה במוסד עם תנאים טובים יותר, אם אתם יכולים להרשות זאת לעצמכם מבחינה כלכלית.

פתרון 2: טיפול על ידי בני המשפחה בבית החולה

זה יכול להיות הפיתרון הזול ביותר או לכאורה הזול ביותר. המחיר הוא בכך שבן משפחה או בני משפחה עובדים פחות או מוותרים על עבודה. 

המחיר הנוסף זה העומס המנטלי והפיזי על בני המשפחה. מי שמטפל אינו יכול לקבוע בלוח הזמנים שלו פעילויות אחרות המתנגשות עם הטיפול. הפעילויות המתנגשות עשויות להיות פעילויות עבודה, פעילויות לימודים או פעילויות פנאי. 

כשזה נמשך חודש או חודשיים זה אולי לא הכי קשה, אבל זה עלול גם להימשך לא מעט שנים.

פיתרון 3: טיפול על ידי עובד סיעודי

זה כבר עולה כמה אלפי שקלים בחודש. להערכתי העלות החודשית של עובד זר עשויה להגיע לכ-6,000 ש"ח לחודש (שכר מינימום, פיצויים, פנסיה, ביטוח לאומי, חופשה, אוכל ועוד). קשה למצוא עובדים ישראלים שיהיו מוכנים לעבוד בעבודה כזו. בדיוק כמו במקרה של החקלאי מהדרום, שהסכים להעסיק ישראלים בתנאים הוגנים. אלה שקיטרו שהם לא מוצאים עבודה והאשימו את כולם, חוץ מעצמם, הגיעו לעבודות קטיף. רובם עזבו מהר וטענו שהעבודה קשה מדי. 

הפועלים החקלאים המגיעים מתאילנד מתנהלים אחרת. 

בדרך כלל גם המטפלים בסיעודיים הם עובדים זרים. 

הבעיות בפיתרון מסוג זה:

1. רבים מהעובדים הזרים הם עובדים מסורים ואיכפתיים, אבל יש גם אחרים שגונבים, מכים את מי שהם מטפלים בו או סתם בוהים בטלויזיה במקום לבצע את עבודתם. 

2. צריך להלין את העובד הסיעודי בבית המטופל.

3. פתרון חלופי ביום בשבוע בו לעובד מגיעה חופשה ופיתרון חלופי כאשר הוא נוסע לחופשת מולדת.

4. לא תמיד דירה שמותאמת לאנשים בריאים מותאמת לאדם סיעודי.

זה עלול לחייב שיפוצים בדירה או השכרת הדירה ושכירת דירה מתאימה.

דוגמאות: שירותים ומקלחת המתאימים לאדם במצב כזה, הרחבת דלתות חדרים ואמבטיה על מנת שאפשר יהיה להכניסו באמצעות עגלת נכה ותוספת מעלית להורדתו ממקום מגוריו בקומה גבוהה על מנת לטייל בשמש או לשאוף אוויר צח.

פתרון 4: מגורים במוסד סיעודי
היתרונות ברורים: המוסד הסיעודי מותאם לאנשים במצב כזה, יש צוות מטפלים במהלך כל שעות היממה, בדרך כלל יש רופא ואחות העוקבים אחרי מצב הדיירים.

המחיר הוא אחד החסרונות הבולטים: לרוב בין 15,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח בחודש. יש גם מוסדות במחיר גבוה יותר וגם כאלה הגובים פחות.

אני אופתע אם אלה שגובים פחות יגבו פחות מ-10,000 ש"ח. 

העלות אינה מסתיימת בתשלום למוסד:
העומס על העובדים עלול להיות גדול והם אינם יכולים לתת את מלוא תשומת הלב לכל דייר. יש משפחות השוכרות מטפל פרטי למספר שעות ביום. 

בעיות נוספות:

1. האדם במצב סיעודי מועבר מהסביבה בה הוא חי זמן רב, לסביבה אחרת. במקרים רבים בניגוד לרצונו. 

2. המעבר כרוך בויתור על פרטיות.
בהרבה מקרים יחלק את חדרו עם שותף או שותפים.

3. המשפחה צריכה עדיין לבקר ולפעמים גם לטפל.

4. לא תמיד הטיפול בו הוא נכון וראוי. לפעמים הנזק הוא בלתי הפיך. 
אביא דוגמה ישנה, המוכרת לי מניסיוני האישי. מדובר במוסד סיעודי טוב.
כוח העזר הם עובדים לא מקצועיים המבצעים עבודה חשובה עם החולים, כגון: הכנסת החולה למיטתו, רחיצתו והאכלתו. 

אציג לכם שלושה עובדים כאלה:

"המלאך"
עורך דין מארץ אחרת, שהחליט לקחת פסק זמן של שנה ממקצועו ולעבוד בתפקיד של איש כוח עזר. איכפתי, סבלני וקשוב למאושפזים במוסד הסיעודי.
כל משפחה רוצה שעובד כזה יטפל בקרוב משפחה סיעודי.

"המלבין"
הוא בעצם שותף לחברה לא רשמית של כמה אינסטלטורים. הוא צריך "כיסוי" כלפי מס הכנסה על מנת להעלים הכנסות ולא לשלם מס. כעובד במוסד סיעודי הוא מרוויח שכר נמוך ומבחינת מס הכנסה הוא שכיר. 
המאושפזים אינם בראש מעייניו. הוא רוצה שקט ויכולת להפנות את מרצו לעבודה כאינסטלטור עצמאי. את עבודתו הוא מבצע באופן סביר. 

לא בטוח שזה האיש שתרצו שיטפל בקרוב המשפחה שלכם.

"עבריין המין"
האיש הזה נעלם מהעבודה דווקא בזמני העומס, למשל: בזמן השכבת המאושפזים לישון. קרובת משפחה של אחד המאושפזים שמעה אותו מתדרך עובדת חדשה: "אם המשפחה אינה נמצאת את יכולה לא לטפל במאושפז".

עורכת דין שהכירה אותי והכירה אותו מהמוסד אמרה לי יום אחד: פגשתי את X (גיבור פסקה זו) בבית משפט. הוא נמצא שם כנאשם במעשה מגונה בילדה.

כל משפחה רוצה לראות אותו בבית סוהר. אף משפחה לא רוצה שהוא יטפל ביקירה הסיעודי.

המסקנה משלוש הדוגמאות היא שגם במוסד טוב עם צוות מטפלים טוב יכול להיות "תפוח רקוב", שעלול לגרום לנזק לבן משפחתכם הסיעודי.