בכל זאת אוברדרפט וחיסכון? - יש דרך טובה יותר

העיתונאי שאול אמסטדמסקי פרסם בעיתון כלכליסט כתבה שכותרתה: החיסכון שעולה לכם ביוקר: חיסכון חודשי הפסד שנתי, ומה שהבנק מסתיר. 

הכתבה מתארת מצב עגום ואמיתי: פקידי בנק משכנעים לקוחות להפקיד לחיסכון בהוראת קבע, בזמן שהלקוחות נמצאים באוברדרפט. הבנק מרוויח פעמיים לפחות:

פעם ראשונה: הוא משלם ריבית נמוכה על הפיקדון ואת הכסף מלווה למישהו אחר בריבית גבוהה.

פעם שנייה: הריבית הרצחנית שהוא גובה על אוברדרפט. 

היות שגובה הריבית על אוברדרפט, גדל במדרגות לפי גובה האוברדרפט, ייתכן גם שהלקוח עבור מדרגה כתוצאה מהחיסכון ואפילו משלם יותר ממה שצוין בכתבה.

על פי תגובת הממונה על הבנקים בבנק ישראל לכתבה, לפקידי הבנק אסור לשכנע לקוחות לחסוך כשהם באוברדרפט, ללא גילוי נאות של הריביות על החיסכון והריביות על האוברדרפט.

מה אתם יכולים ללמוד מהמאמר?

אמסטרדמסקי ממלא את תפקידו העיתונאי היטב. הוא מציג תמונת מצב התואמת את מה שאני מכיר מניסיוני כיועץ בכלכלת המשפחה (למעט פרט אחד, שאדון בו בהמשך). תפקידו של עיתונאי, הוא לתאר את המצב לאשורו, ולא להציע לכם מה לעשות.

מה המסקנות המעשיות שתוכלו להסיק מהמאמר? מסקנה טריביאלית היא לא להפקיד לחיסכון חודשי באמצעות פיקדון בנקאי, כאשר אתם באוברדרפט גבוה.
ספק, אם תוכלו להסיק מסקנות מעשיות נוספות.

בפסקאות הבאות בפוסט, אנסה להיכנס קצת יותר לעומק ולהראות לכם כמה אספקטים נוספים. ייתכן שתגלו, שלא תמיד כדאי להימנע מחיסכון כאשר יש אוברדרפט.

האם יש כאן משהו חדש?
ניסיונות של פקידי בנק לשכנע לקוחות לחסוך באמצעות הוראת קבע לפיקדון או תכנית חיסכון, אינם דבר חדש. 
מישהו שעבד בעבר הרחוק כפקיד בנק, סיפר לי איך לפני כמה עשרות שנים מנהלי סניפי בנק ופקידי בנק, שכנעו לקוחות בעיירות פיתוח להפקיד לחיסכון חודשי באמצעות הוראת קבע. 

גם אותי וכמה מחברי ניסו לשכנע להפקיד סכום חודשי נמוך בהוראת קבע בתכנית חיסכון או בפיקדון שקלי. במאמר מוסגר, בעבר הרחוק,  עלות עמלת הפעולה של ביצוע הפקדה חודשית כזו הייתה, במקרים רבים, גבוהה מהרווח על הפיקדון החודשי. 

כיועץ לכלכלת המשפחה ראיתי לא מעט משפחות שחסכו בהוראת קבע. לא בכל המקרים מצבן הכלכלי אפשר זאת.  ברוב המקרים הם סיפרו לי, שפקיד הבנק שכנע אותם לחסוך בהוראת קבע "בשביל הילדים".  

איזה הורה אינו רוצה לדאוג לעתידם של ילדיו?
אחרי שקיבלו תמונת מצב כלכלית מלאה, והבנת משמעות חיסכון סכום חודשי קטן באמצעות הוראת קבע, חלק מהמשפחות בחרו לבטל מידית את הוראת הקבע לחיסכון בבנק.

הפרדוקס: איך בכל זאת ללקוחות אין 8,000 ש"ח לעת צרה?

על פי הכתבה בכלכליסט, משכנעים פקידי הבנק את הלקוחות לחסוך לעת צרה. על פי ניסיוני, בלא מעט מקרים הנימוק היה דווקא חיסכון לילדים. 
אבל אם חוסכים להיערכות להוצאת בלת"מ (ראשי תיבות של: בלתי מתוכננת), מינוח אחר להוצאה בלתי צפויה, איך זה יכול להיות, שבסקר אחר בו נשאלו משפחות האם יעמדו בהוצאה בלתי צפויה של 8,000 ש"ח מרבית המשפחות ענו שלא יעמדו בהוצאה או יתקשו לעמוד בהוצאה?

כנראה, שלפחות חלק מאותן משפחות החוסכות באמצעות הוראת קבע בבנק, נוהגות למשוך את החסכונות לצרכים אחרים מאשר הוצאה גבוהה בלתי צפויה.

אם אני צודק, אז הבעיה הבסיסית אינה ההפסד של הלקוח בגלל הפרשי הריבית בין האוברדרפט והחיסכון.
הבעיה הבסיסית היא שהמשפחות מושכות את החסכונות לצריכה שוטפת (ראו פוסט קודם: תרבות הצריכה נסדקת). 

לחיסכון, שלא יימשך בשום פנים ואופן לצריכה, עשוי להיות ערך גם אם מבחינה כלכלית טהורה מפסידים עליו: ערך כלכלי, ערך של ביטחון כלכלי וערך חינוכי.

אם החלופה לחיסכון תהיה להוציא את הכסף ליותר צריכה, ההפסד יהיה גדול יותר: גם אוברדרפט שגדל וגם חוסר בכסף למקרה של הוצאה בלתי מתוכננת. 

האם יש דרך טובה יותר שתאפשר לכם בכל זאת לחסוך?

המפתח הוא התנהלות כלכלית משפחתית טובה יותר. בהתנהלות כזו, אפשר במקרים רבים גם להימנע מאוברדרפט וגם לחסוך.

האם חייבים לחסוך באופן שבו המשפחה מפסידה והבנק מרוויח?

זו שאלה רטורית. התשובה היא: ברור שלא. ייתכן שניתן להשיג את אותו ערך ביטחוני וערך חינוכי של חיסכון גם בלי להפסיד בכלל או עם פער קטן יותר בין הרווח מהחיסכון והתשלום על אשראי (הלוואות, אוברדרפט).

הפתרונות נמצאים בשני הצדדים:

1. למרות שאיני ממליץ על לקיחת הלוואות ואוברדרפט (ראו: הלוואות, הלוואת יותר מדי הלוואות), בלית ברירה כדאי לבחור באשראי הזול יותר. לא תמיד האוברדרפט בבנק הוא הזול ביותר.

2. אינני יועץ השקעות מוסמך ולכן לא אציע לכם במה להשקיע. כן אוכל להציג בפניכם מכשירי השקעה אלטרנטיביים לפיקדון בבנק וללוות לקוחות שלי בתהליך השקעה מול יועץ השקעות מוסמך. 
בהחלט קיימים אפיקי השקעה אחרים, ברמת סיכון דומה לפיקדון בבנק, העשויים להניב בהסתברות גבוהה, תשואה גבוהה יותר מהשקעה בפיקדון בבנק.

מעוניינים בייעוץ בכלכלת המשפחה?

חפשו אותי ברשימת היועצים באתר איגוד היועצים והמאמנים בכלכלת המשפחה. לרשימת היועצים לחצו כאן.

ביטוח סיעודי קיבוצי - אנטומיה של כישלון ידוע מראש

על פי העיתון כלכליסט, הממונה על שוק ההון במשרד האוצר פרופ' עודד שריג, עומד לבצע רפורמה בנושא ביטוח סיעודי. הרפורמה תרע באופן משמעותי את התנאים של מבוטחים, שרכשו את הביטוח הסיעודי, באמצעות מקום עבודתם ושלמו עליו עשרות אלפי שקלים במשך שנים ארוכות. על פי העיתון חלופה זו היא הרע במיעוטו.  בחלופות אחרות הם עלולים לא לקבל תמורה כלשהי עבור הביטוח הנ"ל.

אם תשולם התמורה למבוטחים הסיעודיים על פי הפוליסה, קיים חשש להתמוטטות חברות ביטוח, בגלל ההפסדים הגבוהים שייגרמו להם.

כיצד הגענו למצב כזה?

ביטוח קיבוצי או ביטוח קבוצתי הוא הרבה יותר זול מביטוח של יחיד. חברת הביטוח מעוניינת במספר רב של לקוחות, שמביא מקום עבודה גדול. מספר גדול של עובדים מבוטחים מגדיל את ההכנסות. בשנים הראשונות מספר המבוטחים הנזקקים לסיעוד קטן ולכן גם  סכום הכסף  שתובעים מחברת הביטוח הוא זניח. עם הזמן ועם הגיל העולה של המבוטחים, גדל היקף התביעות.

מראש ברור לגמרי שביטוח כזה בתעריפים כאלה אינו כדאי כלכלית לחברות הביטוח. לא לחינם הן גובות תעריפים גבוהים בהרבה ממבוטחים, שאינם חלק מקבוצה.  השאלה היא רק מי יממן בעתיד הרחוק את ההפסדים: חברת הביטוח, המדינה או המבוטחים האחרים, שאינם מבוטחים בביטוח קיבוצי.

נכון תוחלת החיים עלתה ואיתה גם מספר החולים הסיעודיים. חלקם חולים, שהיותם סיעודיים נובע ממחלות הגורמות למגבלות שכליות ולא ממחלות גופניות ולכן תוחלת החיים שלהם כחולים סיעודיים ארוכה יותר. אין די בגורם זה, שלא בהכרח ניתן היה לחזותו מראש, להסביר ולהצדיק תעריפים כל כך נמוכים. 

מי אשם?

במצב שנוצר יש שלושה אשמים שיתוארו להלן בסדר אחריות יורד (מהאחראי ביותר לאחראי פחות): 

1. הרגולטור, כלומר: הממונים על הביטוח במשרד האוצר בתקופה שבה אושרו ביטוחים כאלה ובתקופות הארוכות שנמכרו ביטוחים כאלה. זה הגורם שתפקידו הוא לא לאשר תוכניות כאלה, שהסיכון שיובילו להפסדים הוא גבוה. 

2. חברות הביטוח שהיו מוכנות לעשות הכל על מנת להגדיל את מספר לקוחותיהן ואת גובה התשלומים שלהם, גם במחיר של סיכונים גדולים בעתיד.

3. המבוטחים, שהתפתו לקבל ארוחות חינם. כבר למדנו: אין ארוחות חינם.

האם מדובר בתבנית חוזרת (Pattern)? 

בעולם טכנולוגית המידע שבו "ביליתי" שנים ארוכות מהקריירה המקצועית שלי, קיים מושג של Patterns. מדברים על:

 Design Patterns, Enterprise Integration Patterns,

Service Oriented Patterns וכדומה.  

הרעיון של Patterns הוא שמגדירים ומתארים בעיה ברמה מופשטת. ההגדרה והתיאור המופשט הם תבנית. לבעיה מוצאים ומציגים פתרון    כך שה Pattern או בעברית תבנית כולל: שם, תיאור מופשט של בעיה ותיאור של פתרון. 

כאשר מפתחים תוכנה ניתן לזהות צורך בתבנית כזו. ברגע שזיהינו תבנית כזו, הנדרשת להיות חלק מהתוכנה, ניתן  להגדיר אותה כחלק מהמערכת. יש לנו פתרון ברמה המופשטת. נשאר רק לצקת לתבנית את התכנים הספציפיים של המערכת העשויים להיות במגוון גדול של תחומים: מערכות ציבוריות, מערכות בנקאיות, מערכות טלקום, מערכות ביטוח וכיו"ב. 

העובדה שזיהינו Patterns  ידועים ופתורים, עשויה לחסוך לנו עבודה וזמן.

נדמה לי שגם הנושא של ביטוח סיעודי קיבוצי במדינת ישראל, הוא מקרה פרטי של Pattern.

תיאור ה Pattern:

• בונים ומוכרים מוצר לטווח זמן ארוך שמחירו זול מדי 
• הלקוחות מתפתים וקונים את המוצר
• בהתחלה הגורם המוכר את המוצר מרוויח והקונים מרוויחים משום שהם משלמים פחות   
• בשלב מסוים נוצר משבר, משום שהסיכונים לא נלקחו בחשבון או שבחרו להתעלם מהם
• הפתרון למשבר הוא פגיעה בחלק או כל הגורמים (למשל: אי-עמידה בהבטחות חוזיות)
• מישהו משלם את המחיר: המוכר או הקונה או גורם שלישי. אין הכרח שיהיה רק גורם אחד שמשלם את המחיר.
• 
  

דוגמאות ל Pattern כזה

• קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הגרעוניות בישראל

למבוטחים הוצעו תנאים טובים מדי. נוצר גרעון אקטוארי ענק. גובהו הושפע גם מעליית תוחלת החיים. בעקבות המשבר הולאמו קרנות הפנסיה והעובדים נאלצו לוותר על חלק מהזכויות שהגיעו להם. נסגרה הצטרפות של מבוטחים חדשים לתוכנית הטובה מדי.

• ביטוחי המנהלים עם מקדם המרה מובטח בישראל

הפוסט שאליו מקושרת כותרת Bullet זה, מסביר את העניין בפירוט. תמצית העניין היא הבטחה חוזית של יחס בין הצבירה הפנסיונית לגובה הפנסיה (מקדם ההמרה). ההבטחה היא לעשרות שנים קדימה. עלייה בתוחלת החיים מעבר למצופה גרמה לציפייה להפסדים של חברות הביטוח. על  מנת למנוע זאת או להקטין את הנזק, הממונה על שוק ההון לא יאפשר מצטרפים חדשים שאינם בגיל מבוגר להצטרף עם מקדם המרה מובטח מראש.

• משבר מניות הבנקים בשנת 1983 בישראל

ראשי רוב הבנקים תיאמו ביניהם וויסות שערי המניות באמצעות הזרמת כספים לרכישת המניות של עצמם. המניות עלו והציבור רכש אותן ונהנה מהרווחים, עד המשבר. תוצאות המשבר (שלא במישור הפלילי נגד ראשי הבנקים שעברו על החוק) היו הלאמת הבנקים והקטנת הנזקים לציבור המשקיעים מקופת המדינה. 

• "תספורות" אגח"ים של חברות בפירמידת חברות בישראל

ראו גם משחק פירמידה באלבניה בהמשך. משקיעים פרטיים ולפעמים גם גורמים מוסדיים רוכשים אגרות חוב של חברה השייכת לטייקון. הם מסתמכים על היציבות הכלכלית לכאורה של החברות השייכות לו ועל שמו הטוב. האג"ח עולה והמשקיעים מרוויחים. הבעלים ומקורביו מרוויחים (לא פעם המקורבים משובצים במשרות ניהוליות בשכר גבוה). כשיש משבר, מסתבר שאולי חברות אחרות באותה קבוצת חברות הן רווחיות ויציבות, אבל לא החברה הזו. מסתבר גם שחוקית לא בהכרח הבעלים מחויב להחזיר להם את הכסף מכיסו הפרטי ו/או מרווחי חברות אחרות שבבעלותו. 

• תלמידי הישיבה החרדים בישראל

להסבר מפורט קראו את מיתוס 2 בפוסט קודם. מספר תלמידי הישיבה הצעירים והבריאים שאינם עובדים הולך וגדל. סך הקצבאות וההטבות (הישירות והעקיפות), שהם מקבלים הולך וגדל. יש רק שתי שאלות:

1. מתי יתרחש המשבר?

2. מי ישלם את המחיר? נדמה לי שהמשפחות החרדיות יהיו בין אלה שישלמו את המחיר. ספק אם גם העסקנים והרבנים שדוחפים אותם לא לעבוד, ישלמו מחיר משמעותי.   

• משבר הסאבפריים בארצות הברית

לא רק בישראל (ובאלבניה) גם בארצות-הברית. אמנם אותם מקבלי משכנתאות, שאינם יכולים להחזירן, שילמו ריבית גבוהה יותר מאחרים על המשכנתאות, אבל אל תטעו: הם שילמו ריבית נמוכה מכפי שהיו צריכים לשלם. 

אם מתקיימת ההנחה, שמחירי הדירות יעלו כל הזמן, זה מודל כלכלי מצוין. אנשים שלא היו יכולים לקבל משכנתה בגלל חוסר יכולת החזר מקבלים משכנתה. הם מוכרים את הדירה ברווח ומעבירים את המשכנתה לדירה גדולה יותר.

המשבר נוצר כשמחירי הדירות ירדו. הלווים חסרי יכולת ההחזר החזיקו בדירות, שערכן ירד מתחת לגובה המשכנתה ששילמו.

את המחיר שילמו המשפחות שלקחו משכנתה, חלק מהבנקים וגם ממשלת ארצות-הברית שתמכה בהם כספית למניעת קריסתם.

• משחק פירמידה באלבניה

כלכלת אלבניה לא הייתה רחוקה מקריסה בגלל הפירמידה. חברה מסחרית ביקשה מאנשים להצטרף באמצעות הזמנת חבריהם. כל מצטרף קיבל רשימה שלאנשים הראשונים היה אמור לשלם סכומי כסף באמצעות החברה. היה עליו למצוא מספר קטן של מצטרפים שהוא מביא. כשאלה שילמו, שמו התקדם בהיררכיה. לאחר שגם הם הביאו מספר קטן של מצטרפים עלה עוד מדרגה וכן הלאה עד שהגיע לראש הרשימה ואז הוא צפוי להחזיר את ההשקעה ולהכפיל אותה פי כמה.

כל אחד חושב שהוא יוכל להביא 5 או 10 מצטרפים חדשים. כל אחד חושב שגם המצטרפים שיביא יביאו מצטרפים משלהם, כך שלכאורה אין סיכון וההשקעה הקטנה תוחזר ברווח גדול. 

התרמית כאן היא שמהר מאד ייגמרו המצטרפים משום שכמויות המצטרפים הנדרשות גדלות בקצב מהיר.

למי שיש סיכון מזערי זו החברה הגובה עמלה על כל מצטרף.

כשהתברר שהרבה אנשים הפסידו את כספם נוצר משבר. 

האם כולם משלמים את המחיר במידה שווה?

התשובה כמובן שלילית. האזרח הקטן הוא זה שמשלם את המחיר הגבוה ביותר.

אם מדובר בטייקון, הוא עשוי למצוא מראש את הדרך החוקית להפרדתו מהחובות של החברות הבעייתיות בקבוצת החברות שלו.

אם מדובר בבנק או חברת ביטוח, שלטונות המדינה יחששו מההשלכות של איבוד יציבותו וישלמו חלקים מחובו.

הסיכוי, שהמדינה או הבנק או חברת הביטוח יישאו באחריות להפסדים של האזרח הקטן, אף הוא קטן.

המסקנה היא, שעל אף שמקומנו (האזרחים הפשוטים) בהיררכיית האחראים הוא הנמוך ביותר, אסור לנו להתפתות לעסקאות טובות מדי, שמאחוריהן מסתתר סיכון רב. 

ככל שמשך הזמן של העסקה ארוך יותר כך גם הסיכון גדול יותר.

וועדת טרכטנברג לקראת פרסום המסקנות

בפוסט קודם שכותרתו: העם רוצה צדק חברתי: מיתוס ומציאות   התייחסתי גם לוועדת טרכטנברג, העומדת לפרסם מסקנותיה. 

הטענות העיקריות בפוסט היו:

1. ניתן להרחיב את התקציב. זו שאלה כמותית: הרחבה בהיקף מסוים לא בהכרח תביא נזק. הרחבה בהיקף גדול מדי עלולה לגרום לנזק.

2. קיצוץ בתקציב ביטחון אינה החלופה היחידה לצורך הרחבת תקציבים חברתיים.

3. גם במצב הנוכחי בניהול נכון של כלכלת המשפחה יש אנשים שיכולים להתבסס כלכלית.

4. גם מימוש דרישות המפגינים לצדק חברתי אינו פתרון פלאים שיפתור את מצוקותיהם של אנשים שאינם מנהלים באופן סביר את כלכלת המשפחה שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להפנות אתכם למאמר שפורסם בכלכליסט היום (25.9.11) בו מרואיין פרופסור ז'אן-פול פיטוסי העומד בראש וועדה דומה בצרפת.  לכלכלן בכיר זה יש מה להגיד, גם בהקשר של מדינת ישראל. 

לדעתי המסקנות הצפויות של וועדת טרכטנברג לוקות בחסר. החוסר נובע לאו דווקא בגלל חברי הוועדה הנכבדים, אלא בגלל לחצים פוליטיים שהותירו להם כנראה ברירה בין וויתור על מרכיב חשוב לבין פסילת כל המסקנות.

לפיכך חשבתי לנכון לפרסם שוב בפוסט זה רק את התייחסותי לאותו מרכיב: קצבאות תלמידי הישיבות.

צעירים שאינם מעוניינים לעבוד ומקבלים קצבאות

בדוגמה זו כבר מדובר בסכומי כסף משמעותיים.
יש הרבה גברים יהודים חרדים בניו-יורק. יש הרבה גברים יהודים חרדים בלונדון ויש גם הרבה גברים יהודים חרדים בירושלים, בני ברק ובית שמש.

מרבית הגברים היהודים החרדים בלונדון ובניו-יורק עובדים לפרנסתם (שלא לדבר על רבנים מפורסמים בתקופת המשנה שמכונים בשמם בתוספת מקצועם: סנדלר, נפח וכיו"ב). 

מרבית הגברים היהודים החרדים במדינת ישראל אינם עובדים ומקבלים קצבאות גבוהות בהרבה מאשר בחורים צעירים אחרים שמחליטים שאינם רוצים לעבוד. 

אם נשווה בחור ישיבה צעיר לפועל טקסטיל מובטל בן חמישים פלוס מעיירת פיתוח נמצא את ההבדלים הבאים:

1. פועל הטקסטיל עבד כשלושים שנה.

2. הוא היה ממשיך לעבוד באותו מפעל לולא היו סוגרים/מצמצמים אותו.

3. הוא היה עובד במקום עבודה אחר לו היה מוצא.

4. החמור מכל: הוא מקבל מהמדינה קצבה נמוכה יותר מאשר תלמיד הישיבה הצעיר.

בגלל הריבוי הטבעי הגבוה יחסית של האוכלוסייה החרדית,מספר תלמידי הישיבה הצעירים המקבלים קצבאות מהמדינה הולך וגדל ויחד איתו גם התקציב המיועד לתמיכה בהם.

בעצם אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים באמצעות קצבאות אלה.

אם נגיע למצב בו דפוסי העבודה של החרדים בישראל יהיו דומים לדפוסי העבודה של החרדים במדינות אחרות או של החילוניים או הדתיים בישראל, ניתן יהיה להעביר את סכום המענקים אותם הם מקבלים למטרות צודקות חברתית.

את התהליך צריך להתחיל היום. המלצותיה העתידיות של וועדת טרכטנברג לא תהינה שוות אפילו את הנייר שעליהן הן תיכתבנה, אם לא תכלולנה המלצה חד משמעית לא לצרף תלמידי ישיבות חדשים שמקבלים קצבאות מהמדינה ובנוסף לכך המלצה ארוכת טווח על תהליך של צמצום סכומי המענקים בסעיף זה במסגרת שינוי סדר העדיפויות.

אינני אנטי-חרדי ולכן איני מציע להפסיק לגמרי את התשלום לצעירים חרדים שאינם רוצים לעבוד. במקום זאת אני מציע להקטין משמעותית באופן הדרגתי את מספר מקצבי הקצבאות.

אין ספק שרמת הלימודים בישיבות תעלה בהרבה כאשר רק המוכשרים ביותר יזכו למלגות מהמדינה ואחרים שירצו ללמוד שם ילמדו על חשבונם ולא על חשבון משלם המיסים הישראלי.

יש כבר ניסיון בתהליך דומה. קוראים לו קרנות הפנסיה הוותיקות. 

הפסדיהן של קרנות פנסיה ותיקות וגירעוניות אלו הלכו וגדלו, עד שהמדינה התערבה.  

הצעד הראשון כלל סגירת הצטרפות של חברים חדשים בקרנות והצעדים הבאים צמצום זכויות יתר של החברים הוותיקים בקרנות, שלמעשה שולמו מכספי משלם המיסים הישראלי.