השפעת שנאת ההפסד על ההתנהלות הפוליטית במדינת ישראל ובאופן עקיף גם על הכלכלה - חלק 1: דיקטטורה בהתהוות

בבלוג זה כתבתי פוסטים רבים על הטיות קוגניטיביות. רובן בהתייחסות לספרו של חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן ז"ל "לחשוב מהר לחשוב לאט". 

פרופ' כהנמן כתב בספרו ששנאת ההפסד היא התרומה הכי גדולה של הפסיכולוגיה לכלכלה ההתנהגותית. 

כמה מהפוסטים שכתבתי בבלוג זה עוסקים בשנאת ההפסד. להלן כמה דוגמאות: 

שנאת ההפסד, שנאת ההפסד: מדוע נכשל מודל של מחירי שכירות דירה מפוקחים?, כיצד משפיעה שנאת ההפסד על השקעות בשוק ההון? 

יש קשר בין פוליטיקה לכלכלה. הקשר הזה עלה כבר בלא מעט פוסטים בבלוג זה. 

למשל:

1. "באר המשאלות" - הרצאתו של פרופ' עומר מואב על מדיניות כלכלית בישראל: הוצאות המלחמה למשקי בית בישראל 

2. תחזית כלכלית לשנת 2025: מה שהיה בשנת 2024 במדינת ישראל הוא שיהיה רק יותר גרוע 

מדמוקרטיה לדיקטטורה

אם אתה אזרח במדינה דמוקרטית והמדינה הופכת לדיקטטורה בהתהוות, אתה הפסדת. 

גם באופן אישי בהיבט של חרויות הפרט וגם באופן כלכלי ברמת כלכלת המדינה. כלכלת משקי הבית מושפעת מכלכלת המדינה. 

כשבמדינת ישראל העבירו חוק לביטול עילת הסבירות במסגרת ההפיכה המשטרית, דירוג האשראי של מדינת ישראל ירד יותר מהצפוי בגלל חוק זה. 

לא אני אמרתי את זה. אמרה את זה חברת דירוג אשראי, שנימקה את ההורדה. 

איך משפיעה שנאת ההפסד על קבלת ההחלטות של אזרחים רבים בישראל בהקשר זה?

שנאת ההפסד גורמת לאזרחים רבים להניח שישראל עדיין מדינה דמוקרטית. 

אם ישראל היא מדינה דמוקרטית, אפשר לחכות לבחירות של שנת 2026 ולהחליף את הממשלה, שאינה דואגת לכלכלת מדינת ישראל, בממשלה אחרת. 

אם ישראל היא דיקטטורה או דיקטטורה בהתהוות,  המתנה אינה החלטה סבירה. תחת ההנחה הזו סביר שלא יתקימו בחירות במועדן או יתקימו בחירות מוטות. 

לאזרחים החושבים כך יש רק שלוש חלופות:

1. לדעת שזה המצב ולהסתגל אליו.

כך עשו מרבית אזרחי ברית המועצות בתקופת הדיקטטורה הקומוניסטית. 

כך עושים היום מרבית אזרחי רוסיה תחת שלטונו של ולדימיר פוטין. 

2. להגר למדינה אחרת.

במקרה זה מדובר בהגירה למדינה דמוקרטית. לא לכל אחד יש את האפשרות הזו. לבעלי מקצועות מבוקשים עשויה להיות אפשרות זמינה כזאת. 

3. להיאבק בהפיכתה של מדינת ישראל לדיקטטורה.

 כמובן, שהכוונה היא למאבק לא אלים.

לא מעטים מאזרחי מדינת ישראל מעדיפים לא להבין שמדינת ישראל בתהליך של מעבר למשטר לא דמוקרטי. 

שנאת ההפסד היא הטיה התורמת לקבלת ההחלטה להתעלם מהשינוי ההדרגתי במשטר בישראל. 

הערכת החיים - לא מה שחשבתם

 

הערכת החיים היא מידת השביעות מהחיים. יש כאלה שיתרגמו את זה למדד של אושר. 

בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" מפקפק פרופ' דניאל כהנמן במהימנות מדד זה. 

הוא מביא כדוגמה ניסוי שבו נבדקים התבקשו לתת הערכה כזו. חציים מצאו מטבע ליד הטופס שהיו צריכים למלא. 

אלה שמצאו מטבע היו יותר שבעי רצון מהחיים. 

נישואים ושביעות רצון מהחיים

כהנמן מביא תוצאות מחקר של 3 חוקרים (אנדרו קלרק, אד דינר ויאניס גיאורגליס). הנשאלים דרגו את שביעות רצונם מחייהם לאורך שנים. 

בשנים שלפני הנישואים היא הייתה בממוצע בערך 0.3 בסולם של מ-0 עד 1. לקראת הנישואים היא עלתה ובשנה שנישאו היא עמדה בממוצע על 0.6. 

במשך השנים שביעות הרצון ירדה ואחרי 5 שנים הגיעה ל-0.2.

הממצא הזה סותר טענות כאילו אנשים נשואים מדווחים על שביעות רצון גדולה יותר מחייהם (מדד לאושר). 

מסתבר שכמו בהקשר של המטבע, שחלק מהנבדקים מצאו בניסוי שדווח בפיסקה הקודמת, גם בהקשר זה אירוע ספציפי (במקרה זה חתונה) העלה את דיווח שביעות הרצון, אבל לא לאורך זמן. 

כהנמן מסביר את זה בכך שהמערכת שמבצעת את הערכת שביעות הרצון היא מערכת החשיבה המהירה המבצעת את ההערכה באמצעות יוריסטיקות ולא באמצעות ניתוח מעמיק. 

אשליית המיקוד

גם בהקשרים אחרים (לא בהקשרים של זוגיות) בהם מעריכים אנשים שביעות רצון מחייהם הם משתמשים בהיוריסיטיקות לא מדויקות.  

ניתן להסיק זאת, מכך שהם עונים במהירות על השאלות. 

כשעונים במהירות יש הטיה לכיוון הדבר האחרון שהתרחש (למשל במקרה של הניסוי בו חלק מהנבדקים מצאו מטבע). 

כהנמן קורה להטייה הזו אשליית המיקוד. 

יעדים כספיים

מחקר רחב היקף שעסק בהשפעת השכלה רחבה, למטרה אחרת, חשף השפעות לטווח ארוך של יעדים שצעירים מציבים לעצמם.  

בשאלונים שמולאו בשנים 1995-1997 נבדקים בני 17 או 18 דירגו את היעד "להיות אמיד מאוד" על סולם של 4 דרגות מ"לא חשוב" ועד ל"חיוני". 

19 שנה אחרי המחקר התברר שאלה שייחסו חשיבות ל"להיות אמיד מאוד" היו בעלי הכנסה גבוהה בהרבה מאחרים. 

הנבדקים 19 שנה אחרי זה היו רופאים.

כל דרגה גבוהה מקודמתה במדד היעדים התבטאה בפער הכנסה ממוצע של 14,400 דולר בשנה. 

החשיבות שייחסו ליעד של אמידות ניבאה גם את מידת שביעות הרצון מהכנסתם כבוגרים. 

השפעת ההכנסה על שביעות הרצון מהחיים הייתה גדולה יותר אצל שראו בה יעד חשוב.

המסקנה של כהנמן היא שלא מוצדק לבחון את טיב ההוויה (מינוח מדעי יותר לשביעות הרצון מהחיים) בלי להתחשב ביעדים שלהם בחיים.

יעדים, טיב ההוויה וכלכלת המשפחה

המסקנה החשובה מפרק זה בספר היא, שבייעוץ בכלכלת המשפחה לא צריך לבחון רק את המצב הכלכלי ואת הדרכים לשפר אותו. צריך גם להתחשב ביעדים הכלכליים שמשפחות או יחידים מציבים לעצמם.

אם משפחה או יחיד אינם מחפשים להתעשר אלא רק להביא את עצמם למצב של ביטחון כלכלי, אסור ליועץ להשפיע עליהם, באופן גלוי או סמוי, להתעשר. 

הזווית האישית שלי

כמה מחבריי שעסקו כמוני בהיי-טק חיפשו דרך לבנות סטארטאפ ולבצע Exit מפואר. 

בהיבט הכלכלי, אני רציתי רק צבירה מספקת של נכסים שתבטיח ביטחון כלכלי לי ולמשפחתי לכל חיי ולכל חייהם הצעירים של ילדיי עד שהם מבססים את עצמם כלכלית. 

שני הניסיונות הכושלים שלי לקדם רעיון שלי באמצעות סטארטאפ, ניזונו בעיקר מדחף לעשות משהו ייחודי מבחינה מקצועית ותוך כדי כך להשיג ביטחון כלכלי. לא חלמתי על EXIT של מאות מיליונים. 

סכומים גדולים של כסף לא היו משנים את חיי מהותית. רק היו מאפשרים לי תחושת ביטחון גדולה יותר, נתינה של סכומים גבוהים יותר לילדיי ותרומות של סכומים גדולים יותר למטרות שחשובות בעיניי. 

בגילי המופלג אני מרשה לעצמי גם לעשות עבודות בהתנדבות או בשכר נמוך. 

זה לא אומר שלא יהיו מצבים שבהם ארצה להרוויח יותר מלקוחות שאפשר וצריך לגבות מהם יותר.

 

עוד דואליות על פי דניאל כהנמן: בין האני החווה והאני הזוכר

 

גם פוסט זה עוסק בקבלת החלטות לא רציונלית על פי ספרו של פרופ' דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט". 

בהרבה חלקים מהספר תוארה דואליות בין מערכת החשיבה המהירה והאינטואיטיבית לבין מערכת החשיבה האיטית השיטתית ולפעמים גם העצלנית.

הפוסט עוסק באופן בו אנשים זוכרים את החוויה שעברו השונה לגמרי מהחוויה שחוו. 

בניסויים שערכו בחוויה לא נעימה (למשל: ידיים במים קרים) נמצא שאנחנו זוכרים את עוצמת החוויה לא כמשך הסבל או ההנאה, אלא לפי שני אינדיקטורים: שיא הסבל והחוויה לקראת סיום הניסוי או האירוע המתמשך. 

כלומר: אם נבדק מסוים יסבול באותה מידה כמו נבדק אחר אבל במשך זמן ארוך בהרבה, לא יהיה הבדל בזיכרון החוויה בתנאי שחווית הסיום תהיה דומה. 

באופן דומה האזנה למוזיקה טובה שבסיומה מספר קטן של אקורדים צורמים תיזכר כחוויה מאוד לא נעימה. 

סבל מתמשך שעשוי להיזכר כחוויה טובה 

כולנו חווינו אירועים של סבל פיזי שבסוף נזכר כחוויה טובה. 

זה עשוי להיות טיול עם הליכה קשה וכואבת עד לפסגת הר. חווית ההגעה לשיא הופכת אותו למענג. 

פעם בשנה אני רץ 10 ק"מ במרתון ירושלים. לפעמים העליות בדרך קשות, אבל אם אני מצליח לרוץ לכל אורך הדרך בקצב סביר ליכולות שלי, חווית הסיום היא טובה ובעקבותיה גם הזיכרון.

טור דה פרנס

אחת מתחרויות הספורט הקשות ביותר היא מירוץ האופנים החשוב ביותר: טור דה פרנס.

סדרה דוקומנטרית הראתה את הטור מזוית של רוכבים, מנהלים ואנשי צוות בקבוצות. לפני כל קטע מירוץ רואינו כמה מהם ודיברו על המטרות שלהם ועל האופן בו הם מתכננים להתמודד. אחרי זה הראו את מה שקרה בפועל בכל קטע. 

כולם תיארו את התחרות כהרבה סבל מתמשך. אם זוכים בקטע או בדירוג אישי גבוה או דירוג קבוצתי גבוה, הזיכרון הוא כחוויה טובה בלשון של המעטה, לפעמים זה ממש אושר. 

יישום בכלכלת המשפחה

אין ספק שהאופן בו "האני הזוכר" תופס חוויה משפיע על הרצון לחזור עליה או להימנע מחזרה עליה. 

עשויות להיות לכך השפעות בתחום של לימודים או עבודה, ברצון לחזור על חופשה מסוג מסוים ועוד אירועים מתמשכים. 

אם ניתן להשפיע על אירוע סיום מענג במיוחד, זה יכול לכוון אנשים ומשפחות לחזור על אותו דפוס. במקרה של משפחות שמשאביהן מוגבלים, השפעה כזו לכיוון של פעילויות פנאי זולות יחסית, עשויה לגרום להן לחיסכון כספי. 

תהליך ייעוץ בכלכלת המשפחה

לא תמיד ייעוץ בכלכלת המשפחה קל למשפחות. לפעמים נדרש צמצום הוצאות שקשה להן, אבל אם הזיכרון של סיום היעוץ הוא טוב, בסופו של דבר החוויה תיזכר כטובה יותר ממה שהייתה בפועל.

 

 

בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת הייתי סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. 

קורס מרתק במיוחד שלמדתי היה קורס בנוירופסיכולוגיה. 

זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג נוירופסיכולוגיה.

את הקורס לימד מרצה לנוירולוגיה. בשני השיעורים הראשונים דיבר על מבנה המוח ועל תפקידי איזורים שונים בו.

יתר השיעורים עסקו באיתור ליקויים מוחיים על פי התנהגות. 

הליקויים המוחיים הם פיזיולוגיים. הביטוי ההתנהגותי הוא פסיכולוגי. 

היכולת לזהות באופן ראשוני את הליקוי הפיזיולגי באמצעות התנהגות עשוי לחסוך זמן וכסף באבחון.  

נוירו-כלכלה

בפסקה קצרה בספרו לחשוב מהר לחשוב לאט, הזכיר פרופ' דניאל כהנמן את התחום של נוירו-כלכלה. 

אודה ולא אכחד זאת הפעם הראשונה ששמעתי את המושג הזה. 

נוירו-כלכלה הוא תחום אינטרדיסיפלנרי חדש יחסית. 

אצטט את ההגדרה שלו המופיעה בויקיפדיה העברית: " נוירו-כלכלה (באנגלית: Neuroeconomics) הוא ענף מדעי בין-תחומי ששואף להסביר קבלת החלטות אנושית, את היכולת לעבד חלופות מרובות ולבחור מסלול פעולה אופטימלי. התחום חוקר כיצד התנהגות כלכלית יכולה לעצב את הבנתנו על המוח וכיצד תגליות מתחום מדעי המוח יכולות להגביל ולכוון מודלים כלכליים.". 

ההקשר אליו מתיחס פרופ' כהנמן

בפרק העוסק בהיצג רגשי מתיחס פרופ' כהנמן למצבים בהם פועלת מערכת החשיבה המהירה האינטואיטיבית ולמצבים בהם היא מערבת בקבלת ההחלטה את מערכת החשיבה האיטית, השיטתית יותר והלוגית יותר. 

מתברר כי כשבמקביל לתהליך קבלת ההחלטה מודדים פעילות מוחית, אזור אחד במוח פועל כאשר מערכת החשיבה האיטית פועלת ואזור אחר כאשר מערכת החשיבה המהירה פועלת. 

השלכות על כלכלת המשפחה

בשונה מפוסטים העוסקים בהטיות קוגניטיביות, בהם יכולתי לציין השלכות קונקרטיות על קבלת החלטות בכלכלת המשפחה, בפוסט זה איני יכול לעשות זאת. 

המשך המחקר בתחום האינטרדיסיפלנרי הזה עשוי אולי בעתיד להציף גם השלכות מעשיות קונקרטיות על קבלת החלטות בכלכלת המשפחה.

היצג רגשי כגורם להטייה קוגניטיבית

גם הפוסט הזה מבוסס על ספרו של פרופ' דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט". 

פוסט זה אינו עוסק בהיפוכים. במצב זה בני אדם עקביים בבחירה שלהם באחת משתי אפשרויות. 

הבעיה היא שמדובר בשתי אפשרויות זהות בהסתברותן, ובכל זאת בגלל ניסוח שונה יש העדפה רגשית של אחת מהן ולכן בני אדם ייחסו לה הסתברות גבוהה יותר. 

דוגמה של הטייה של רופאים

כידוע, גם קבלת החלטות של רופאים מוטה בגלל הטיות קוגניטיביות. 

פרופ' כהנמן מביא, בהקשר של היצג רגשי, מחקר של פרופ' עמוס טברסקי עם עמיתים מבית הספר לרפואה של אניברסיטת הרווארד. 

המשתתפים במחקר היו רופאים. 

הרופאים קיבלו נתונים סטטיסטיים על תוצאות שני טיפולים לסרטן ריאה: ניתוח והקרנות. 

בטווח של 5 שנים שיעורי ההישרדות אחרי ניתוח גבוהים יותר. בטווח הזמן הקצר הניתוח מסוכן יותר. 

חצי ממשתתפי הניסוי קיבלו תיאור במונחי הישרדות ביחס לתוצאות לטווח קצר של ניתוח ("שיעור ההישרדות אחרי חודש הוא 90%"). 

החצי השני של משתתפי הניסוי קיבל את אותה תוצאה ססטיסטית בנונחי תמותה ("שיעור התמותה כעבור חודש הוא 10%"). 

תוצאות הניסוי

84% מהרופאים שקיבלו היצג של הישרדות העדיפו ניתוח.

50% מהרופאים שקיבלו היצג של תמותה העדיפו הקרנות. 

מסקנות

אם הטיה בעקבות היצג רגשי משנה קבלת החלטות מקצועיות של רופאים, די ברור שהיא משנה קבלת החלטות של אנשים אחרים וקל וחומר בתחומים שאינם תחומי ההתמחות שלהם.

פרק 34 בספר "היצגים ומציאות" העוסק בנושא זה כולל דוגמאות נוספות. 

אחת מהן היא בקשה של חברות כרטיסי אשראי לתחנות דלק להציג הפרש בין מחיר תשלום במזומן לבין מחיר תשלום בכרטיס אשראי כ"הנחת מזומן" ולא "כתוספת תשלום" על כרטיס אשראי. 

זוהי אחת הדוגמאות לכך שהיצג מתאים עשוי קדם שיווק ומכירה של מוצרים או שירותים. 

בהיצגים רגשיים משתמשים גם במגוון רחב של תחומים אחרים, כגון: פעילות ברשתות חברתיות, הקשרים פוליטיים, הקשרים עסקיים ועוד.

שימוש בהיצגים בכלכלת המשפחה

יועצים בכלכלת המשפחה משתמשים לפעמים בהיצגים רגשיים שיעודדו נועצים לקבל החלטות הנכונות לנועצים מבחינה כלכלית. 

אחרי שמבינים את ההשפעה של ההיצג אפשר לעשות בזה שימוש רב יותר. 

כשיושבים עם לקוחות על מאזן הכנסות-הוצאות והלקוחות צריכים לקצץ בהוצאות. אם הם מתלבטים במה לקצץ, היצג רגשי שיבחרו בו בעצמם או בהכוונה או רמיזה של היועץ, עשוי לקבוע באילו סעיפים יקצצו ובאילו לא יקצצו. 

בראייה מהחוץ קיצוץ בסעיף שהוא השקעה (למשל: לימודי מקצוע או לימודים אקדמיים) במקום בסעיף שהוא הוצאה לא חיונית (כרטיסי פיס בסכומים לא זניחים) עלול להשפיע לרעה על כלכלת אותה משפחה במשך שנים ארוכות. 

אחד השימושים שאני עשיתי בהיצגים רגשיים במסגרת יעוצים כלכליים ובמסגרת מנטורינג ב"עולים ביחד" היה בהקשר של ראיונות עבודה, אליהם ניגשו נועצים. 

הכנתי אותם להשתמש בהיצגים המראים אותם באופן חיובי יותר מזווית הראייה של מי שמראיין אותם. 

לא רק בראיון. גם בקורות החיים וגם בבחירת ההמלצות שהציגו. 

היפוכים בגלל הטיות קוגניטיביות

 

כמו פוסטים קודמים על הטיות קוגניטיביות, גם פוסט זה העוסק בהיפוכים מבוסס על ספרו של פרופ' דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט". 

כלכלנים (בני כלכל) הדוגלים במודל של מקבל החלטות כלכליות רציונליות מתקשים לקבל היפוכים. 

פסיכולוגים מבינים היפוכים ביתר קלות. 

היפוך

אנשים מתבקשים להשוות בין שתי חלופות עם ערך כספי. 

ההשוואה נעשית פעמיים: פעם אחת כשכל חלופה מוצגת בנפרד ופעם שנייה כשהן מוצגות ביחד. 

במצבים מסוימים אנשים הופכים את ההעדפות שלהם בהתאם לסיטואציה, כלומר: בהשוואה של כל חלופה בנפרד יבחרו בחלופה אחת. בהשואואה זו מול זו יבחרו בחלופה השנייה.

דוגמה להיפוך

כהנמן מביא דוגמה של בחירה בין שני הימורים ברולטה של 36 תאים. 

הימור א': סיכוי של 11/36 להרוויח 160 דולר. סיכוי של 25/36 להפסיד 15 דולר.

הימור ב': סיכוי של 35/36 להרוויח 40 דולר. סיכוי של 1/36 להפסיד 10 דולר. 

הדגומה מבוססת על ניסוי של שני פסיכולוגים שרה ליכטנשטיין ופול סלוביק.

נבדקים בוחנים את כל אחד מההימורים בנפרד באמצעות קביעת המחיר המינימלי שבו יהיו מוכנים לוותר על ההימור. 

במקרה זה הם יבחרו בחירה רציונלית באפשרות של הימור א', כלומר: יוותרו עליו תמורת מחיר גבוה יותר. 

כאשר הם יצטרכו לבחור באיזה משני ההימורים לבחור יקרה היפוך. הם יבחרו בהימור ב'. 

הסיבה לכך היא שנאת ההפסד.  בהימור א' אפשר להרוויח הרבה יותר מאשר בהימור ב' אבל אפשר להפסיד 5 דולרים מאשר בהימור ב'.

דוגמה להיפוך לא צודק

המונח "היפוך לא צודק" מופיע בספרו של פרופ' כהנמן. הוא נגזר מזה שההשוואה אינה בין תפוחים לתפוחים, כמו בדוגמה הקודמת, אלא בין אבטיחים לקיווי. 

ההשוואה היא בין תביעה של משפחתו של ילד שנכווה כוויות בינוניות כשהפיג'מה שלו עלתה באש. הנתבעת היא החברה שייצרה את הפיג'מהמבד מספיק חסין מאש לבין תביעה בנק שניזוק ב-10 מיליון דולר בגלל נוכלות של בנק אחר. 

מחצית מהמשתתפים שפטו בתחילה את גובה הפיצוי במקרה הראשון (הילד שנכווה) ואחרי זה את שני המקרים ביחד. 

המחצית השנייה שפטה בסדר הפוך. 

כשהמקרים נשקלו בנפרד נפסקו פיצויים גבוהים בהרבה לבנק. 

כשהם נשפטו ביחד גברה הסימפטיה לילד על אפקט העיגון והם פסקו פיצויים גבוהים יותר לילד. 

התמודדות עם הטיות: מדיניות סיכונים ומבט מבחוץ

בפוסטים קודמים המתייחסים לספרו של פרופ' דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט" נגעתי בהטיות. בין ההטיות אליהן התייחסתי היו שנאת ההפסד ואופטימיות מופרזת. 

כהנמן אינו מסתפק בציון ההטיות ובהסבר שלהן. הוא מנסה להציע שיטות לצמצום השפעתן על קבלת ההחלטות. 

מבט מבחוץ

בהקשר של הטיית האופטימיות, הוא מציע טכניקה של מבט מבחוץ. 

דוגמה: ועדה בראשותו של כהנמן עסקה בנושא של תוכנית לימודים בנושאי הטיות קוגניטיביות. חברי הועדה העריכו שיסיימו תוך שנתיים עד 4 שנים. 

כהנמן שאל פרופסור לחינוך שהיה חבר בועדות דומות שתי שאלות: 

1. כמה זמן לקח בועדות דומות לסיים את התהליך? 

התשובה: יותר מארבע שנים.

2. איך הוא מעריך את רמת הועדה הזו בהשוואה לועדות אחרות? 

התשובה: מתחת לממוצע. 

הזווית של מבט מבחוץ, שסיפק הפרופסור לחינוך,  איפשרה לקבוע לוח זמנים ריאלי יותר ואופטימי פחות.

מדיניות סיכונים

מדיניות סיכונים עשויה לעזור בהקטנת ההסתברות להטיות בגלל שנאת הפסד.  

השוני המהותי בין מדיניות סיכונים לבין החלטה נקודתית על קבלת החלטה הוא, שהפרספקטיבה הרחבה יותר של מדיניות עשויה להיות, במקרים רבים, יותר רציונלית מאשר החלטה בודדת. 

שימוש בה מאט את תהליך קבלת ההחלטות ועשוי לערב בתהליך גם את מערכת החשיבה האיטית, הפחות מועדת להטיות ממערכת החשיבה המהירה. 

כהנמן מביא דוגמה של החלטה על מכירת אחת משתי מניות: מניה שעליה הפסידו לאורך זמן ומניה שעליה הרוויחו לאורך זמן. 

הטיית שנאת ההפסד תגרום למקבל ההחלטה למכור דווקא את המניה שהרוויחה.

למכור את המניה שהרוויחה או את זו שהפסידה?

 התשובה היא לא תמיד חד-משמעית. יכול להיות מצב שבו הגיוני למכור דווקא את המניה שהרוויחה. 

אחד המצבים הללו הוא מצב שבו אפשר להקטין את גובה תשלום המס במקור על עסקות מכירה רווחיות באמצעות קיזוז ההפסדים על המניה המפסידה. 

מצב אחר שבו זה עשוי להיות נכון, הוא מצב שבו יש היגיון כלכלי בתחזית של עליית המניה שהפסידה וירידת המניה שהרוויחה. 

צריך לזכור שבמקרים רבים המצב הפוך. שמירה על המניה המפסידה היא גם אפקט ההוצאה האבודה והמשך החזקתה עלולה להביא להפסדים נוספים. 

מדיניות סיכונים בנושאי ביטוח

ביטוח הוא אחד התחומים בהם עלולה להיות הטיה בגלל שנאת הפסד. הביטוח עשוי לכסות חלק מההפסדים במקרה של אירוע ביטוחי. לא תמיד נותנים משקל נכון לפרמיה החודשית הנמוכה שמשלמים לחברת הביטוח. 

מדיניות הסיכונים שלי בנושאי ביטוח היא לבטח את עצמי לאירועים של קטסטרופה. במקרים פחות קיצוניים לשקול לגופו של עניין ולפעמים להעדיף לא לבטח. 

המשמעויות המעשיות הן שיש לי למשל ביטוח תרופות מחוץ לסל וביטוח ניתוחים והשתלות בחו"ל. אין לי ביטוחים בתשלום למכונת כביסה ולטלפון סלולרי.  כשילדיי בגרו ביטלתי את ביטוח החיים שלי והעדפתי לחסוך עבורם כסף במקום לשלם לביטוח חיים שלי. אין לי ביטוח תאונות אישיות.

שנאת ההפסד ומדיניות סיכונים בהשקעות

בפיסקה קודמת התייחסתי לנושא של מכירת מניות, בהקשר של מדיניות סיכונים. השקעות אינן רק מכירה ואינן רק מניות. 

בפיסקה זו אתיחס לקושי להיצמד למדיניות סיכונים בהשקעות, שנתקלתי בו אצל לא מעט נועצים בכלכלת המשפחה.

באופן בסיסי כשהם פונים למומחה להשקעות במטרה להשקיע כסף הם מתבקשים לבחור מדיניות סיכון. במקרים רבים, מדיניות פשטנית, של אחוז מההשקעות שילך למניות. 

הרציונל הוא שבמקרים לא מעטים לטוח ארוך במניות יש יותר סיכון ויותר סיכוי לרווח מאשר באפיקים סולידיים. 

אינני יועץ השקעות ולכן איני מציע השקעות קונקרטיות ללקוחות שלי בכלכלת המשפחה. 

אם הם מתיעצים איתי, אני כן מציע להם לקבוע מדיניות סיכונים. 

ברור שגם אם יש מדיניות סיכונים, לא כל השקעה תהיה באותה רמת סיכון. יהיו השקעות ברמות סיכון גבוהות יותר והשקעות ברמות סיכון נמוכות יותר. 

אם יש מדיניות, צריך לנסות להגיע למצב שסך ההשקעות יתאים למדיניות. 

הבעיה היא ששנאת ההפסד גורמת לחלקם לייחס חשיבות גדולה מדי להפסד בהשקעה ספציפית, המהווה חלק קטן מסך ההשקעות, במקום לראות את התמונה הכוללת, גם אם היא מתאימה למדיניות הסיכונים.  

אפקט הבעלות

אפקט הבעלות הוא הטיה קוגניטיבית הגורמת לאנשים ליחס ערך גבוה יותר למשהו שהם הבעלים שלו ממה שאחרים מיחסים . 

פרופ' דניאל כהנמן מביא בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" דוגמה לניסוי שערכו כהנמן וטברסקי הוא ניסוי שבו שלוש קבוצות של נבדקים התבקש להעריך את ערכו של ספל קפה נאה עם סמל האוניברסיטה. מוכרי הספל שהיה בבעלותם העריכו אותו בממוצע במחיר של 7.12 דולרים.

בוחרים (אלה שהיו יכולים לבחור בין קבלת הספל לבין קבלת כסף) העריכו אותו במחיר של 3.12 דולרים וקונים במחיר של 2.87 דולרים. 

הפער הגדול בין בעלי הספל ושתי הקבוצות האחרות ממחיש את עוצמת האפקט.

חתן פרס נובל לכלכלה ריצ'רד ת'יילר פרסם מאמר על אפקט הבעלות בשנת 1980. הוא קשר את זה לתורת הערך של טברסקי וכהנמן. 

כסטודנט חקר ת'יילר את מחירי הקנייה והמכירה בהם פרופסור שלו חובב יין היה מוכן לקנות או למכור בקבוקי יין מיוחדים.  

אפקט הבעלות יצר פער גדול בין מחיר המכירה ומחיר הקנייה. 

אותו דבר נכון גם לכרטיסים למשחק ספורט או למופע שבעליהם לא יהיו מוכנים למכור אותם במחיר מופקע כאשר יש בהם מחסור. 

השלכות בכלכלת המשפחה

מכירת או השכרת דירות

בעלי הנכס עשויים להעריך את המחיר כמחיר גבוה ממחירו האמיתי בגלל אפקט הבעלות. 

כתוצאה מכך יקח יותר זמן וידרשו יותר משאבים על מנת למכור או להשכיר את הנכס. 

המשמעות היא אובדן זמן, אובדן זמן שימוש בנכס על ידי שוכר או קונה והפסד כספי לבעלי הנכס. לפעמים גם לשוכר פוטנציאלי.

מכירת כלי רכב או רכוש אחר

מצב דומה למצב של השכרה או מכירה של דירה. הבעלים מעריך את הנכס שלו במחיר גבוה ממחיר השוק.

מקום עבודה, פרויקט בעבודה או תפקיד במקום העבודה

עשויים להיות מקרים בהם מנהל פרויקט או משתתף משמעותי אחר בפרויקט יפתח תחושת בעלות על הפרויקט. ההשלכות עלולות להיות שליליות. 

בעלות על עסק

אפקט הבעלות של בעלים של עסק עלול לגרום לו להעריך את העסק כאילו הוא במיצוב טוב יותר ממה שהוא.

אם תעמוד על הפרק מכירת העסק, הוא יטה לדרוש מחיר גבוה מדי.

כיצד משפיעה שנאת ההפסד על השקעות בשוק ההון?

 

בפוסטים קודמים העוסקים בספרו של פרופ' דניאל כהנמן ז"ל "לחשוב מהר לחשוב לאט" נגעתי בשנאת ההפסד והשלכותיה על כלכלת משפחות ויחידים. 

פוסט זה נוגע בהשלכה חשובה בהקשר של השקעות בשוק ההון. 

בניסוי שפרופ' כהנמן מתאר בספר התבקשו אנשים לתאר האם יבחרו בהימור כספי שיכול להסתיים ב-50% מהמקרים בהפסד של 50 דולר וב-50% מהמקרים בזכייה של 100 דולר?

כמובן, שהבחירה הרציונלית היא כן להמר, אבל רבים לא יבחרו בהימור בגלל שנאת ההפסד. 

אולי זה לא כל כך מטופש לעשות זאת כאשר מבצעים הימור כזה פעם אחת. 

הנבדקים נשאלו האם יבחרו ב-20 הימורים כאלה או ימנעו מהם. 

ההימנעות מהימור כזה היא לחלוטין לא רציונלית, משום שככל שמספר ההימורים גדל, ההסתברות להפסד הופכת למזערית. 

למרות זאת, נבדקים רבים נמנעים מהימור כזה בגלל שנאת ההפסד.

השקעה בשוק ההון

פרופ' כהנמן כותב בספרו שמשקיעים בבורסה העוקבים מדי יום אחרי מצב ההשקעות שלהם, נוטים יותר מאחרים למכור את ניירות הערך בהם השקיעו. הסיבה: יש תנודות בשערי ניירות הערך. בחלק מהמקרים התנודות הן כלפי מטה, כלומר: הפסד (שלא מומש בפועל). 

חשיפה לסדרת ימים רציפה של הפסד מפעילה את המנגנון של ההטיה של שנאת ההפסד ולכן מגדילה את ההסתברות למכירה. 

הניסיון מראה שלרוב דוקא אלה שלא מוכרים בעקבות תנודות כלפי מטה בשערי ניירות הערך מרוויחים יותר. 

כמו רבים אחרים, גם אני הקטן, מסכים עם הטענה שמכירה רגשית של ניירות ערך בגלל ירידות עלולה לגרום להפסדים.

זווית הראייה שלי

אני רוצה להוסיף עוד נקודה, שלא קראתי עליה בפרק הספציפי בספרו של כהנמן אליו אני מתיחס כאן. 

הנקודה הזו "מתכתבת" עם אפקט הבעלות שנדון בפרק אחר בספר. 

אפקט הבעלות גורם לאנשים לייחס ערך כלכלי גבוה מערכם האמיתי למוצרים בבעלותם. זהו חלק משנאת ההפסד. 

אפשר להשקיע במוצרים ספציפיים, למשל מניה של חברה מסוימת. 

אפשר להשקיע במדדים, למשל מדד S and P 500. 

אפקט הבעלות יהיה כנראה משמעותי יותר אצל מי שבחר בעצמו נייר ערך. 

בדרך כלל, מדדים מביאים לרווח גדול יותר או הפסד קטן יותר מניירות ערך ספציפיים. 

סביר להניח שמי שהשקיע בניירות ערך ספציפיים יטה גם לעקוב בתדירות גבוהה יותר אחרי התנהגות השערים שלהם. 

איני יודע לאיזה כיוון משפיע השילוב בין אפקט הבעלות והנטייה הגדולה יותר למעקב יומיומי אחרי השערים. 

ההערכה שלי היא שזה אינו משפיע לטובה.

שנאת ההפסד

 

הפוסט תורת הערך על פי דניאל כהנמן תיאר באופן כללי תיאוריה מהפכנית של פרופ' עמוס טברסקי ופרופ' דניאל כהנמן, שהניחה שאדם אינו פועל באופן רציונלי כאשר הוא צריך לבחור בין שתי אלטנטיבות כלכליות. ציינתי באותו פוסט שאחת הדוגמאות החשובות למימוש תורת הערך על ידי מקבלי החלטות כלכליות היא שנאת ההפסד. 

בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" פרופ' כהנמן הרבה יותר נחרץ ממני. הוא כותב בעמוד 339: "המושג "שנאת הפסד" הוא בודאי התרומה הגדולה ביותר של הפסיכולוגיה לכלכלה ההתנהגותית". 

מהי שנאת ההפסד?

במקום לבחור בחלופה על פי כללי ההסתברות מוטים לכיון חלופה שבה לא  צפוי הפסד או ההסתברות להפסד יותר נמוכה מאשר בחלופה אחרת. 

הבעיה היא שהחלופה שבה עלולים להפסיד היא, בלא מעט מקרים, גם חלופה שההסתברות להרוויח בה גדולה יותר. 

תוחלת הרווח בחלופה שבה עלולים להפסיד עשויה להיות גבוהה מתוחלת הרווח בחלופה שבה נמנעים מהפסד. 

דוגמה 1: להשקיע כסף ללא סיכון

רבים מלקוחותיי בכלכלת השמפחה ואנשים אחרים אותם אני פוגש מפחדים להפסיד בהשקעה במניות או באגרות חוב. 

הם בוחרים בהשקעה בפיקדון שקלי בבנק. 

לכאורה, לא ניתן להפסיד בהשקעה הזו, משום שכמעט תמיד הערך בשקלים של החיסכון בפיקדון גדל כל הזמן. 

אם ההשקעה היא לטווח זמן ארוך כמעט תמיד מפסידים בגלל שנאת ההפסד. 

המדד המחירים לצרכן עולה בשיעור גבוה מהריבית שמקבלים על הפיקדון. 

כוח הקנייה של הפיקדון קטן על אף שהערך הנומינלי שלו גדל. 

לאורך זמן, כמעט תמיד השקעה במסלול פחות סולידי תניב תשואה חיובית.

דוגמה 2: למשוך כסף מחיסכון  כשיש ירידה בשערי מניות בבורסה

גם זו שנאת הפסד שגורמת להפסד. מה שיורד אולי יעלה בטווח זמן ארוך. 

אם החיסכון הוא לטווח ארוך, זה כנראה רעיון רע לפדות אותו.

אגב, בתקופות כאלה פונים אלי אנשים שאני מלווה כלכלית ואנשים אחרים ושואלים האם לפדות קופות גמל? בדרך כלל חבר, הורה או בן משפחה אחר המליץ להם למכור כדי שלא יפסידו.

קופות גמל הוא מכשיר חיסכון לטווח ארוך עם מיסוי גבוה במקרה של פידיון מוקדם. 

אני אומר להם שאיני מוסמך לייעץ בהשקעות בשוק ההון. אם אני בעל קופת הגמל ואיני זקוק לכסף לצורך קיומי, לא הייתי מוכר. 

אני מפנה אותם למאמר של מישהו שכן מוסמך לייעץ ואומר בדיוק את מה שאני הייתי אומר לו הייתי מוסמך לייעץ. 

קל למצוא אנשים שמוסמכים לייעוץ בשוק ההון ואומרים את מה שאני הייתי אומר. כמעט כולם, שלא לומר כולם אמרים את זה. 

דוגמה 3: שנאת ההפסד של טייגר וודס 

דניאל כהנמן מביא דוגמה לשנאת הפסד ממחקר של דבין פופ ומוריס שויצר מאוניברסיטת פנסילבניה. 

בגולף יש חבטות המביאות לתוצאה טובה (בירדי) וחבטות המביאות להפסד (בוגי). 
במחקר הם מצאו ששחקני גולף מנסים להימנע יותר מחתוצאה של בוגי מאשר להשיג בירדי. 

מי שניסה להשיג בירדי ולא להימנע מבוגי הצליח ב-3.6% יותר ממה שניסה להימנע מבוגי.

בין השאר בחנו את התוצאות של מי שהיה אז אלוף העולם טייגר וודס. 

הם העריכו שאילו היה מצליח בחבטות לבירדי כפי שהצליח בחבטות להימנע מבוגי היה מרוויח בשנותיו הטובות יותר ממיליון דולר ממה שהרוויח., 

שנאת ההפסד לא תמיד גוברת על הסיכוי להרוויח

במצבים מסוימים אנשים יעדיפו את הרצון להרוויח על פני שנאת ההפסד גם אם זה לא רציונלי. 

דוגמה לכך היא ההשקעת כסף בקניית כרטיסי לוטו או כרטיסי פיס. 

ברור שזו השקעה לא רציונלית. 

מי שעושה זאת בסכומים קטנים מעדיף את הסיכוי הנמוך במיוחד להרוויח סכום גבוה על פני ההוצאה הנמוכה יחסית.

יש כאלה שמתמכרים הימורים בקזינו ואפילו לקניית כרטיסי לוטו או כרטיסי פיס בסכומים גבוהים. לפעמים זה עולה להם בחובות, בחוסר יכולת לרכוש אוכל לילדיהם ואפילו במכירת דירה בבעלותם.