מתרבים הסימנים: ממשלת ישראל לא רוצה ולא יודעת לנהל את כלכלת המדינה

 

אינדיקטורים רבים תומכים  בתחזית הכלכלית שלי לשנת 2026, על פיה, אם הממשלה הנוכחית תמשיך לכהן, יורע המצב הכלכלי של מדינת ישראל. 

בעיתון "דה מרקר" מתאריך 1.5.26 שלושה כתבים הציגו שלושה אספקטים שונים בהם מדינת ישראל מתדרדרת כלכלית.

הממשלה לא עושה מאמץ מינימלי לטפל בהם. 

זה מתחיל בזה שכלכלת מדינת ישראל נמצאת בסדר עדיפות נמוך מבחינת בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ וניר ברקת וכמעט כל חבריהם לקואליציה. 

 זה נמשך בתרבות השקר שעל פיה מתעלמים מכל מה שלא נוח להם.

גיא רולניק: עליות מחירים למרות ירידת שער הדולר

 

שער הדולר יורד באופן עקבי. בשבוע שעבר הגיע לשער נמוך במיוחד של 2.83 ש"ח. 

במצב כזה מחירי מוצרים מיובאים צריכים לרדת. כי היבואן משלם פחות שקלים עבור אותו המוצר שקודם שילם עליו יותר שקלים.

למרות זאת המחירים ממשיכים לעלות בקצב מהיר. 

מישהו מהמתווכים בדרך מרוויח מזה יותר כסף. אולי יותר מאחד. 

את ממשלת ישראל זה לא מעניין, במקרה הטוב, ולכן היא אינה מטפלת בבעיה. 

מדובר בעיקר בראש ממשלה, שר הכלכלה ושר האוצר. 

אחת הדוגמאות הבולטות שרולניק מביא היא מחירי מכוניות חדשות.  

את הבעיה מחמיר המונופול של ארבע חברות השולטות בשוק המסורתי. מישהו נתן להם גם לייצג בארץ את החברות הסיניות המספקות מכוניות חשמליות.

אבי בראלי: סחיטה ופרוטקשיון 

אבי בראלי מציג נתון בלתי נתפס. כ-87% מהקבלנים נסחטים ומתבקשים לשלם דמי חסות בתמורה לשירותי אבטחה באתרי הבנייה שלהם. 

סירוב פירושו שנותני החסות ישלחו אנשים שיגרמו נזקים גדולים לציוד ולחומרי הבנייה.

יש גם פרוטקשיון כלפי חקלאים. משפחות פשע נותנות שירות שמירה על השדות והתוצרת שלהם. 

אין תשלום פרוטקשון אז משפחות הפשע פוגעות קשה בשדות ובתוצרת החקלאית. 

גדרות לא ממש עוזרות. משפחות הפשע משתמשות ברחפנים. 

באופן ברור אפשר לצרף לרשימת האשמים במחדל הזה את השר איתמר בן-גביר, שאינו מטפל בפשיעה החמורה במגזר הערבי.

כמו שאנחנו רואים פשיעה לא מטופלת זולגת גם למגזרים אחרים.

סמי פרץ: פגיעה בחוסכים הפנסיוניים

סמי פרץ כתב על הרווחים המופרזים של סוכני הביטוח על חשבון החוסכים הפנסיוניים. 

תכנית שינויים, שיזמה רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון, אמורה לצמצם את הרווחים המופרזים על חשבון החוסכים, שבכל מקרה הפנסיה שלהם עלולה לא להספיק בחלק גדול מהמיקרים.

מומחים מסכימים שהתוכנית טובה. גם שר האוצר, או לפחות לכאורה שר האוצר, סמוטריץ, מסכים. 

לדבריו, הוא צריך לבחור את הקרבות שלו. 

בתרגום שלי לעברית: הוא מנסה לשרוד פוליטית תחת החשש שלא יעבור את אחוז החסימה ולקדם את האג'נדה הפוליטית הקיצונית שלו במקום לטפל בבעיות הכלכליות של מדינת ישראל. 

הוא מקדם זאת באמצעות כספים קואליציוניים ותקציבים מוגדלים לקרובים אליו פוליטית. 

בפיסקה שכותרתה "גיא רולניק" יכולתם לראות דוגמה נוספת לאותה גישה של בצלאל סמוטריץ. 

לסיכום

אפשר למצוא תחומים כלכליים נוספים רבים בהם פועלת ממשלת ישראל בגישה דומה לגישה המתוארת בפיסקאות לעיל. 

כך למשל טיפול כושל במערכת החינוך, פגיעה באקדמיה הישראלית, פגיעה מתמשכת בפריפריה ועוד תחומים רבים שלא אמנה אותם כאן.

קורונה: של מי הכסף?

נגיף הקורונה. מקור התמונה: ויקיפדיה

זהו פוסט שלישי בסדרת הפוסטים על הטיפול הלא נכון של ממשלת ישראל במשבר הכלכלי בעקבות הקורונה. בפוסט הראשון עסקנו בחל"ת כפוי. בפוסט השני בערבות מדינה זניחה להלוואות. 
בפוסט זה נשאל: של מי הכסף שמחלקים?

רקע

גילוי נאות

אני אזרח וותיק. בתוקף היותי כזה קיבלתי מענק של 500 שקלים. לפני שתרמתי אותו הסברתי, שזה בעצם כסף שאנחנו, משלמי המיסים הישראלים, נחזיר למדינה. כנראה שנחזיר יותר ממה שקיבלנו.

השאלה עליה לא ענה נגיד הבנק האמריקאי

בפודקסט "מנועי הכסף" של העיתון "כלכליסט" משוחחים אורי גרינפלד, הכלכלן הראשי והאסטרטג הראשי של בית ההשקעות "פסגות", והעיתונאי שי סלינס על נושאים כלכליים שונים. באחד הפודקסטים הם מדברים על מסיבת עיתונאים של יו"ר הפד ג'יי פאול. הוא ענה בסבלנות על כל השאלות פרט לאחת. השאלה שלא ענה עליה הייתה: האם מדיניות ההרחבה הכמותית (כלומר: פיזור כסף על ידי הממשלה) בארצות הברית עלולה להביא לקריסת הכלכלה של ארה"ב? 

הרחבה כמותית היא מדיניות של חלוקת כסף על ידי ממשלות ובנקים מרכזיים למניעת או דחיית משבר כלכלי. בולט במיוחד בתחום זה הבנק המרכזי של האיחוד האירופי, המרבה לחלק כסף שאין לו. 
השאלה היא: האם חלוקת כסף, שאין לו באמת כיסוי כלכלי, עלולה להביא לקריסה כלכלית? 
זו שאלה מורכבת. היא נוגעת גם לשאלה העקרונית: מי אחראי על ייצור הכסף? בנקים מרכזיי, כמו שהיה נהוג בעשרות השנים האחרונות או אולי ממשלות? 
אתם מוזמנים לקרוא מאמר מעניין של ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת חיפה. כותרת המאמר: שובה של שאלת הכסף.

דעתי האישית היא שאי אפשר לחלק לאורך זמן כסף שאין בדיוק כמו שבכלכלת המשפחה אי אפשר להוציא לאורך זמן יותר מההכנסות.

בעל עסק נזעם בטלוויזיה הישראלית

בעל עסק נזעם שהופיע בשידורי החדשות באחד מערוצי הטלוויזיה, קונן על המצב הקשה במיוחד שבו הוא נמצא. הוא פנה בשידור חי אל ראש הממשלה שייתן כסף לעסקים קורסים. האיש אמר לראש הממשלה, שכמובן לא הקשיב לו: "זהו הכסף שלנו".

איזה כסף מחלקת ממשלת ישראל לאזרחים בזמן הקורונה?

בואו נצבע באמת את הכסף המחולק לאזרחים הנפגעים מהמשבר. צודק אותו בעל עסק האומר, שזהו הכסף שלנו ולא של הממשלה. בסופו של יום אנחנו נחזיר אותו מכיסנו הפרטי. בדיוק כמו שמשפחה הבאה לייעוץ בכלכלת המשפחה צריכה להחזיר את ההלוואות והאשראי שלקחה.  

כמו שכשמחזירים הלוואה מחזירים יותר ממה שלקחנו כך גם במקרה זה: אנחנו נחזיר יותר ממה שנקבל. 

למי שכבר שכח

למי שכבר שכח, מעט לפני הקורונה דובר על גרעון תקציבי גדול במיוחד במדינת ישראל. דובר על "בור תקציבי". דובר על העלאת מיסים. דובר על צמצום בהוצאות הממשלה. ברור שמשבר הקורונה הקטין את הכנסות המדינה ממיסים ולא הגדיל אותן.

השאלה שאני לא מתעלם ממנה

זוהי בדיוק השאלה שיו"ר הפד בחר שלא לענות עליה: האם ההרחבה הכמותית בישראל עלולה להביא למשבר כלכלי עוד יותר חריף? בהמשך הפוסט אנסה להתייחס אליה.

יועצים לכלכלת המשפחה פוגשים גם משפחות ויחידים שלא מצליחים להחזיר את האשראי וההלוואות ומגיעים להליכים של הוצאה לפועל. בבלוג זה התייחסתי כבר למדינה שהגיעה יותר מפעם אחת למצב דומה להוצאה לפועל.

האם מדינת ישראל חסינה מפני מצב כזה בגלל שיש לה הצלחות בתחום ההייטק או בתחום הצבאי? 
אל תרמו את עצמכם ותגידו שהיא חסינה. אתם לא ממשלת ישראל שמחלקת לכם את הכסף שלכם.

איך מחלקים את הכסף הנוסף שהמדינה מוציאה?

יגידו בצדק רב, שבזמן משבר חמור (אני מעדיף את המילה האנגלית המדויקת יותר Crisis) אין ברירה למדינה אלא להוציא יותר כסף. 
השאלה היא: לאן הולך הכסף?

כמו בעריכת מאזן בכלכלת המשפחה, צריך להחליט במצב כזה: לאילו מטרות להזרים את הכסף וכיצד לחלק אותו ביניהן?

בישראל של שנת 2020 השיקולים הם פוליטיים ואישיים ולא שיקולים ענייניים. 
כשהשיקולים הם פוליטיים ואישיים מחלקים שווה בשווה לכולם. 
לאזרח וותיק כמוני שיש לו פנסיה וגם עובד, שמסתדר בקלות בלי ה-500 שקלים, ולקשיש החי על קצבת אזרח וותיק של המוסד לביטוח לאומי, שצריך לבחור בין אוכל לתרופות.

לפעמים זה לא מחולק שווה בשווה. השיקולים לתת למישהו יותר ולמישהו אחר פחות הם פוליטיים ולא ענייניים.

ערבות מדינה של 15% מהלוואות של עסקים היא דוגמה אחת לחלוקה לא נכונה של כסף. כפי שכתוב בפוסט, במרבית מדינות ה-OECD מדובר על ערבות מדינה של לפחות 60% מההלוואה. אין סיבה עניינית שמדינת ישראל לא תנהג כמוהן.

החל"ת הכפוי שגם עליו כתבתי פוסט ייעודי הוא דוגמה נוספת. בעתיד אולי יהיו פוסטים נוספים שיעסקו בדוגמאות נוספות.

צד ההוצאה

בכלכלת המשפחה מבינים זאת היטב: כשיש הוצאות גדולות מהכנסות צריך לצמצם בהוצאות לא חיוניות. 
כאן נכנס שיקול הדעת של כל יחיד או כל משפחה. אני כיועץ נמנע להתערב בהחלטות כאלה, למעט מקרים קיצוניים במיוחד.

האם משפחה שמצמצמת בהוצאות יכולה להמשיך להוציא סכומים גבוהים על מנוי פיס? האם משפחה שמצמצמת בהוצאות יכולה להמשיך להוציא סכומים גבוהים על לימוד מקצוע? 
אני לא זה שעונה למשפחה על השאלות האלה. אני יכול לנסות לדון איתם במשמעויות במקרה הספציפי שלהם.

למי שלא יודע, יש לי תואר בסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית. המשמעות היא שהתשובה האישית שלי לשאלה הראשונה היא חד-משמעית: מנוי לפיס זו הוצאה שהייתי מקצץ מיד. ההסתברות לזכות בפרס בסכום גבוה מההוצאה היא נמוכה מאוד. 
אדגיש, זו התשובה האישית שלי.

לשאלה השנייה אין לי תשובה נחרצת. זה תלוי בנסיבות. ההבדל הוא שלימוד מקצוע שבטווח ארוך עשוי להגדיל בעתיד את ההכנסות הוא השקעה. מנוי פיס הוא הוצאה שלא תחזיר את עצמה.

בראייה שלי ממשלת ישראל של שנת 2020 דומה לאדם שאין לו מספיק כסף לאוכל למשפחתו ומעדיף להמשיך לקנות מנוי פיס. 

הוצאות על ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת ומקורבים

במדינות מתוקנות מקצצים בהן בזמן משבר הקורונה. ראשי ממשלה אחראים ושרים אחראים באותן מדינות מבקשים בעצמם לקצץ בשכרם.  הקורא הממוצע בוודאי מכיר את הספרה הראשונה של מספר השרים במדינת ישראל ואת החוק הנורווגי ואת העלאות השכר לשרים ולחברי כנסת. 

בחורים צעירים ובריאים שאינם רוצים לעבוד

באופן עקבי, משיקולים פוליטיים, ממשלת ישראל מעודדת לימוד של צעירים חרדים בישיבות במקום לעבוד. זה גורם נזקים כלכליים חמורים לכלכלת מדינת ישראל.

משבר חמור כמו המשבר הכלכלי בזמן הקורונה הופך קיצוץ בזה להכרח.

איני מתעלם מכך שבשוק עבודה קשה, שבו כל כך הרבה מובטלים, צעירים חרדים רבים ללא כישורי עבודה לא יצליחו כנראה עבודה.

איני מציע לעשות את זה בתהליך של Big Bang, אלא בתהליך מודרג. 

הצעד המידי המתבקש היא הפסקת כל תמיכה ממשלתית לתלמידים חדשים בישיבות.

בהדרגה צריך לקצץ גם במה שמקבלים תלמידי הישיבה הוותיקים, אולי למעט מספר קטן של עילויים. 
איני מציע להרעיב אותם. את הכסף שישתחרר צריך להפנות למשל לתקציב הרווחה. 
מי שבאמת זכאי לזה יוכל לקבל תמיכה כמו כל אזרח ישראלי אחר באותו מצב.

דוגמאות נוספות

 הדוגמאות שבחרתי הן קיצוניות. בוודאי שיש דוגמאות נוספות. בחרתי לא להציג אותן כאן.

מדינת ישראל מגיעה אלי לייעוץ בכלכלת המשפחה

פרופ' ישעיהו ליבוביץ,
מקור התמונה: ויקיפדיה

 

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל היה מוכן להרצות כמעט בכל מקום ללא תשלום. באחת הפעמים בהם שמעתי אותו, שאל אותו מישהו שאלה. השואל השתמש בביטוי "מדינת ישראל רוצה" או "מדינת ישראל חושבת" או משהו דומה. פרופ' ליבוביץ הגיב בזעם ואמר שלמדינה אין מחשבות או רצונות. לאנשים יש. 

נתעלם לרגע מדבריו הנכונים של פרופסור ליבוביץ, ונניח כי מדינת ישראל היא משפחה המגיעה אלי לייעוץ בכלכלת המשפחה. 

אבי המשפחה הזו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. זוהי משפחה מרובת ילדים. באופן מקרי בחרתי כמה "ילדים": השרים יעקב ליצמן, אריה דרעי ונפתלי בנט.

הנחת היסוד שלי היא, שעקרונות ההתנהלות הכלכלית של משפחה דומים לעקרונות ההתנהלות הכלכלית של חברה עסקית או של מדינה.
כמובן שההתנהלות הכלכלית של משפחה פשוטה יותר מההתנהלות הכלכלית של מדינה או של חברה גדולה.
בפוסט זה אציג דפוסי התנהלות כלכלית של משפחות שפגשתי שמזכירים את ההתנהלות הכלכלית של ממשלת ישראל.

ילדים מפונקים

 

אחת התופעות השכיחות של התנהלות כלכלית לא נאותה של משפחות היא ההורים נותנים לילדים את כל מה שהם רוצים מבחינה כספית: הילד מבקש -ההורה אוטומטית קונה. כבר תיארתי את התופעה הזו בפוסט: אבא כספומט אמא בנקומטית. 

צריך להבחין בין ילדים קטנים לבין נערים בני עשרה. האחרונים עשויים בחלק מהמקרים לאים על ההורים, שאם לא יקבלו את הכסף או המוצר שהם מבקשים, הם יעזבו את הבית. יש גם כאלה שאכן עוזבים את הבית.

ברור לגמרי מדוע זה לא טוב. הילדים מתרגלים למצב בו הכל מגיע להם ואין להם אחריות על ניהול ההוצאות שלהם. זהו הניגוד של חינוך פיננסי. עדיף לתת להם דמי כיס ושיסתדרו לבד. עדיף לנהוג כמו כמה מהמליארדרים מדור ראשון, שעבדו קשה על מנת להתעשר, ששולחים את הילדים שלהם לעבוד בחופשות הקיץ ומבקשים מהם להסתדר עם הכסף שהם הרוויחו על מנת לקנות דברי מותרות.

הסיבה לטעות של הורים היא בדרך כלל האהבה הגדולה שלהם לילדיהם. המניע - חיובי. ההתנהלות - שגויה.

הקורא הממוצע מבין, שבמקרה של מדינת ישראל המניע הוא לא אהבה, אלא אינטרסים. מניע משמעותי הוא הישרדות פוליטית של הממשלה והעומד בראשה. 
שרים בממשלת ישראל אינם ילדים קטנים. דפוס ההתנהגות שלהם אנלוגי לדפוס ההתנהגות של נערים ונערות המאימים לעזוב את הבית. אתמול שמעתי את השר ליצמן אומר את זה באופן ברור בתכנית של רזי ברקאי בגלי צה"ל. אני לא מצטט מילה במילה אבל אני נאמן לרוח הדברים: אם לא יתנו לנו את מה שהבטיחו לנו נעזוב את הממשלה. 

זה לא ענין אישי עם השר ליצמן. הוא אמר אתמול את מה שאחרים אמרו בימים אחרים באופן גלוי או באופן מרומז.

להוציא יותר ממה שיש

 

עיקרון בסיסי בהתנהלות כלכלית של משפחה או יחיד הוא לא להוציא יותר מההכנסות. משפחות רבות מוציאות בכל זאת יותר מההכנסות. זה עלול להיגמר בהתרסקות כלכלית, אלא אם כן יועץ לכלכלת המשפחה או מומחה אחר, מסביר כיצד לפעול על מנת שלא להתרסק. הייעוץ רלןוונטי רק בשלב בו התהליך אינו בלתי הפיך.
זה לא מה שקורה כל שנה במדינת ישראל. יש שנים שההכנסות ממיסים גבוהות או שאיזה Startup נמכר במחיר גבוה במיוחד ומבצע ה-Exit משלם מס למדינה. 
זה בדיוק מה שקורה בשנים בהן ההכנסות נמוכות.

כיועץ לכלכלת המשפחה נתקלתי בסוגים שונים של משפחות המוציאות יותר מהכנסותיהן. יש משפחות ששכרן זעום, המתקשות לספק את הצרכים הבסיסיים שלהן ולכן חורגות ממה שהן יכולות להוציא. ראיתי גם משפחות של רופאים, עורכי דין ומומחים במינהל עסקים. אנשים אלה משתכרים 30,000 ש"ח לחודש או מעט יותר או הרבה יותר. בכל זאת הם מוציאים יותר מהכנסותיהם.
הגורם המבחין בין משפחות עניות ועשירות כאלה למשפחות אחרות בעלות הכנסות דומות הוא ההתנהלות הכלכלית.

מדגסקר אנלוגית למשפחות עניות. מדינת ישראל אנלוגית לאותם רופאים ועורכי דין המוציאים יותר מהכנסותיהם. 

על חשבון העתיד

 

כלכלנים התנהגותיים מדברים על כשלים והטיות בקבלת החלטות. הכשלים האלה הופכים אותנו למקבלי החלטות לא רציונאליים. אחד מהכשלים האלה הוא כשל העתיד. 
הכשל הזה גורם לנו ליחס חשיבות נמוכה יותר, או להתעלם בכלל, מצרכים כלכליים עתידיים. ככל שהעתיד רחוק יותר קל יותר להתעלם ממנו. 
זוהי הסיבה לכך שאנשים לא חוסכים מספיק לפנסיה וממהרים למשוך פיצויים כשהם מפוטרים.
זוהי הסיבה לכך שמשפחות לוקחות משכנתאות ל-25 שנה, שבהסתברות גבוהה יתקשו לעמוד בהחזרים שלהן.
זוהי הסיבה לכך שלוקחים יותר מדי הלוואות. 

אם תקראו את הכתבה בעיתון דה מרקר על המוסד לביטוח לאומי, שצרפתי אליה קישור בהמשך פוסט זה, תראו דוגמה לכשל העתיד בהתנהלות הכלכלית של מדינת ישראל. זו ודאי אינה הדוגמה היחידה. למרבה הצער, גם קישורים נוספים אחרים בהמשך כתבה זו מצביעים על אותו כשל.

תכנון מאזן הוצאות-הכנסות

 

על מנת לשלוט בהוצאות על מנת שלא יעלו על ההכנסות או אפילו יאפשרו חיסכון, נדרש תכנון וניהול מאזן הוצאות והכנסות.
תכנון ומעקב צריך להיעשות לזמן סביר בטווח הקצר, למשל ברמה חודשית בכלכלת המשפחה. זה כמובן לא בא במקום תכנון לטווח ארוך.

קרוב לודאי שתכנון תקציבי של מדינה לטווח קצר בא לידי ביטוי בתקציב שנתי.
כמעט בכל המדינות בעולם יש תקציב שנתי. אני מכיר רק מדינה אחת בעולם עם תקציב דו-שנתי. ניחשתם נכון: מדינת ישראל.
ההתנגדות של מומחים כלכליים לתקציב דו-שנתי היא גורפת. פרופסור אחד לכלכלה הסביר את ההתנגדותו: תקציב דו-שנתי אינו מאפשר מספיק גמישות כאשר יש שינויים במצב הכלכלי.

תקציב משפחתי דורש שקיפות. צריך לדעת מה הם סעיפי ההוצאה וכמה מוציאים על כל אחד מהם? אם יש צורך בצמצום, אפשר לצמצם את ההוצאות הפחות חשובות מזווית הראיה הסוביקטיבית של אותה משפחה.
הגענו לחוק ההסדרים בישראל. הוא כל מה שתרצו חוץ משקיפות. ארגון ה-OECD ביקר את המנגנון הזה, שלידיעתי המוגבלת, גם הוא ייחודי למדינת ישראל.

תיק כלכלי למשפחה

לאחר שאספתי בעזרת המשפחה כמה שיותר נתונים כלכליים רלוונטיים עליה. אני מגיע לשלב הניתוח. התוצר שלו הוא תיק כלכלי, שהמשפחה מקבלת בפגישה, שבה מנסים לחשוב ביחד כיצד להתמודד עם הבעיות שנמצאו בניתוח התנהלות הכלכלית של המשפחה. החשיבה היא מעשית. אני גם נותן למשפחה כלים שיעזרו לה להתמודד.

במקרים רבים אני, בשיתוף עם המשפחה, בוחר רק בעיה אחת או כמה בעיות שאיתן מנסים להתמודד באופן מידי.
ממש אין טעם לטפל בהגדלת החיסכון הפנסיוני של משפחה שבקושי יש לה כסף לאוכל. אם וכאשר היא תשפר את מצבה, המשפחה תתחיל להתמודד גם עם הנושא של הגדלת החיסכון הפנסיוני.
גם במקרה של מדינת ישראל בחרתי רק בעיה אחת חמורה במיוחד עליה תקראו בפסקה הבאה. 

לכרות את הענף שיושבים עליו
העסקנים החרדים וכמה מהרבנים החרדים אינם דומים לאדם המנסר את הענף על העץ עליו הוא יושב. 
הם כורתים את הענף עליו יושב רוב הציבור החרדי במדינה. הענף הוא ענף מספיק גדול שאם יתנו להם לכרות אותו אולי גם העץ כולו יגווע. 

במה דברים אמורים? בעיקרון שכל צעיר חרדי שרוצה יוכל ללמוד לימודים תורניים במקום לעבוד. מי שמממן את הצרכים הכלכליים של הצעירים האלה ושל משפחותיהם זו מדינת ישראל, כלומר: אזרחים עובדים המשלמים מיסים. המימון הוא לפעמים ישיר ולפעמים מימון עקיף מתוחכם. 

על מנת להבטיח שצעירים חרדים יעדיפו ללמוד במקום לעבוד קיים החינוך החרדי העצמאי, שבו נמנעים מלימודי ליבה. לימודי ליבה זה כל דבר שמעניק להם כישורי עבודה וכישורי חיים. 

הפיתרון הוא כמובן הפסקה של אופן ההתנהלות הזה. לא צריך לחכות עד שהחרדים יגיעו ל-20% מהאוכלוסייה. הטיפול צריך להיות מידי.
מידי אין פירושו לא הדרגתי. 

אפשר לתת לקבוצה מצומצמת של עילויים חרדים צעירים ללמוד לימודים תורניים על חשבון משלם המיסים הישראלי. יתר הצעירים החרדים (יותר מ-90%) צריכים לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. אם חשוב להם להמשיך בלימודים תורניים, שיעשו זאת בנוסף לעבודה. לחילופין, שימצאו להם מממן פרטי. 

אין לי בעיה שיזרימו יותר כספים לחינוך החרדי מאשר לזרמים חינוכיים אחרים. זה רק צריך להיות מותנה: שיקבלו את התקציבים המוגדלים בתי ספר חרדים שתלמידיהם מצליחים יותר מאחרים במבחנים כלליים ובמחבנים במקצועות ליבה, למשל: מבחני פיזה. 
בתי ספר חרדים שהצלחתם באותם מבחנים דומה לממוצע צריכים לקבל תקציבים דומים לבתי ספר מזרמים אחרים. בתי ספר שאינם ניגשים למבחנים כאלה, נכשלים במבחנים או שאינם מלמדים לימודי ליבה, שהורי תלמידיהם או תורמים יימנו את החלק הארי של תקציביהם.

כמובן שבפיסקה זו לא חידשתי דבר. רבים וטובים, חלקם מומחים גדולים ממני בתחום זה, כבר אמרו את אותו הדבר.

כמה דוגמאות מהעיתונות הכלכלית השבוע

אדריאן פילוט (כלכליסט): קרן המטבע: שוק הדיור בישראל מזכיר את ארה"ב ערב 2008

יורם גביזון (דה מרקר): חברת הביטוח החשובה בישראל פושטת רגל. בשנת 2045 תתרוקן קופתו של המוסד לביטוח לאומי

הילה ויסברג (כאן): "פתחנו בית ספר לרפואה כדי לספק רופאים לארה"ב" 

גולן חזני (כלכיסט): כך גלגל צדיק בינו את כדור השלג של אלוביץ' 

טלי חרותי-סובר: הלמ"ס: רק לכ-40% מבני 55 ומעלה שאינם עובדים יש פנסיה