איקריה: תפיסה כלכלית שונה

 

חוות גפנים ויקב באיקריה. זוכיות היוצרים לתמונה: אבי רוזנטל

אתמול (5.9.24) חזרתי משבוע לימודי באי איקריה ביוון. 

המוקד של הביקור שלי היה איקריה כ"אזור כחול". 

במהלך הביקור נחשפתי ללא מעט צדדים אחרים של איקריה ותושביה. 

בפוסט זה אתמקד בהתנהלות כלכלית של משפחות ושל יחידים. 

הדבר שהכי בלט מנקודת המבט שלי היה, שבאיקריה לא קיימת תרבות הצריכה האמריקאית, שתפסה אחיזה ברוב מדינות העולם. גם בישראל. 

כך למשל, לא ראיתי שם מכוניות מפוארות, למרות שיש אנשים שמצבם הכלכלי מאפשר להם קניית מכוניות כאלה.

לא ראיתי שם, מותגים נוצצים ומסעדות פאר. 

לא ראיתי פרסומות צעקניות ולא פגשתי אנשים שמהאופן בו הם מתנהגים קל לראות שמאוד חשוב להם להתעשר והם ינצלו כל הזדמנות להרוויח יותר, גם במחיר של שירות לא טוב או מוצרים פחות ראויים. 

תרבות הצריכה גורמת לאנשים לקנות מוצרים שהם לא צריכים. על מנת לקנות אותם הם עובדים יותר שעות ויותר קשה. 

יש להם פחות זמן לעצמם, למשפחתם ולקהילה. 

היבט כאוב במיוחד הם יחסי הורים-ילדים. הילדים הם קורבנות של פרסומות למוצרי צריכה לא חיוניים ולמותגים משום שעליהם קל יותר להשפיע. 

את הכסף לרכישת אותם מוצרים הם מבקשים מההורים. במקרים רבים הסמכות ההורית מתערערת. 

במקרים רבים יותר להורה יש פחות זמן לילדיו ולכן לא מתפתחות מערכות יחסים אמיתיות בין הורים לילדים. ההורים הופכים לסוג של כספומטים. 

התוצאה היא Stress. בעברית: מתחים. 

Stress מתמשך עלול לפגוע בבריאות. 

באיקריה אין תרבות צריכה ואין מתחים כאלה. 

בשיחות עם מקומיים, רבים מהם אמרו לי, שבאיקריה החיים הם ללא Stress. 

זה עדיין לא אומר שהם לא עובדים קשה. אם וכאשר נדרשת עבודה קשה, עושים אותה.  

הקהילה

כסף אינו משמש רק לתרבות צריכה. הוא גם מקנה ביטחון למקרה שבו נזקקים לו. 

בתרבות שלנו צריך להסתמך על חסכונות. בפוסט מדריך לחיסכון התייחסתי לצורך בחיסכון, לעקרונות החיסכון ולסוגי החסכונות 

חלק מהתפיסה באיקריה היא שהקהילה חשובה. יש מחויבות כלפי הקהילה ויש מחויבות של הקהילה כלפי פרטים המשתייכיים אליה. 

המחויבות עשויה להתבטא בעזרה של יחידים לצרכים קהילתיים. היא עשויה להתבטא גם בעזרה לחברי קהילה.

אחת הדרכים נקראת מקרונדה. כשחבר קהילה נזקק לכסף, למשל לצורך ניתוח באתונה, חברי הקהילה נפגשים כשכל אחד מביא צלחת ספגטי. לאחר האכילה משאירים מתחת לצלחת סכומי כסף לטובת הניתוח.  

היכולת להסתמך על הקהילה מקטינה את הצורך בחיסכון אישי. 

היא כמובן לא מבטלת את הצורך הזה, אבל לפחות למי שקשה לו לחסוך או שאין לו אפשרות לחסוך, היא מקנה ממד מסוים של ביטחון כלכלי.

הצצה קטנה לכלכלה של קוריאה הדרומית

 

דגל דרום קוריאה. מקור התמונה: ויקיפדיה

את שעת הבוקר המוקדמת (5:00) ניצלתי היום לצפייה בפרק בסדרה דוקומנטרית על קוריאה הדרומית, שהופקה באנגלית ושודרה ב"כאן 11". לקישור לצפייה במשך שעה בפרק בו צפיתי לחצו כאן.

חוץ מההיכרות המוגבלת שלי עם כמה חברות טכנולוגיות קוריאניות כצרכן, אני לא ממש מכיר את קוריאה.

הפרק המעניין עסק בהיבטים של טכנולוגיה. בחרתי להתייחס לכמה נקודות שעלו בו בהקשר המתייחס גם אלינו ולמדינות אחרות.   

 

תל"ג

כלכלת דרום קוריאה היא הכלכלה העשירית בגודלה בעולם. היא כלכלה שצומחת בקצב מהיר. אם תקראו את הערך בויקיפדיה על מדינה זו תמצאו שהיא הכלכלה ה-14 בגודלה בעולם, אבל נתון זה מתייחס לשנת 2020. 

 

מקור הדחף להתקדם ולצמוח

 

קוריאה הדרומית היא מדינה הענייה במשאבים טבעיים ולכן התמקדה בטכנולוגיה. קצת מזכיר לי את יפן בהיבט זה.  

פרופסור באוניברסיטה בקוריאה, שרואיין בפרק הזה, אומר שאירועים קשים בהיסטוריה הקוריאנית, הלא יותר מדי רחוקה, דוחפים את הקוריאנים לכיוון של קידמה טכנולוגית ועבודה קשה. הוא מדבר על שני אירועים מתמשכים: הכיבוש היפני ומלחמת קוריאה. 

תרבות הצריכה

תרבות הצריכה היא בעיני מחלה של מדינות מפותחות בעידן הנוכחי. 

אותו פרופסור טוען שהקוריאנים חולים יותר במחלה הזו. זו הסיבה, לדעתו, שכשחברות כמו Apple או Samsung יוצרות דור חדש של טלפונים חכמים, המקום הראשון בו הן מנסות למכור אותו היא קוריאה הדרומית. 

הפרופסור הנכבד מבחין בין שני דפוסים של תרבות צריכה: 

1. קניית דברים שלא צריכים על ידי אנשים שמצבם הכלכלי מאפשר להם לרכוש אותם.  

2. קניית דברים שאנשים אחרים בסביבה החברתית שלהם קנו גם כשאינם יכולים להרשות לעצמם כלכלית.

גם הדפוס השני, היותר בעייתי מבחינה כלכלית, נפוץ בקוריאה הדרומית.

חינוך: כדאי ללמוד מהקוריאנים

 

בפוסט שאלת היגיון פשוטה על כלכלה, חשיבה וסדרי עדיפויות : האם יש קשר בין הדברים? התייחסתי לפסימיות של Tim O'Reilly , שטבע את המושג Web 2.0. הפסימיות היא בהקשר של סיכויי ההצלחה של ארצות הברית של טראמפ במאבק מול סין על ההגמוניה הכלכלית בעולם. 

מקווה שארצות הברית של הנשיא ביידן מתנהלת באופן נבון יותר.

O'Reilly אומר, שהסינים זיהו את שאינטליגנציה מלאכותית (AI) היא המפתח לשליטה כלכלית בעתיד. הם בנו תוכנית לעשר שנים קדימה. לימוד מתמטיקה במערכת החינוך הוא הבסיס לכך, משום שאלגוריתמאים של AI הם בדרך כלל מתמטיקאים. האמריקאים הצעירים לא מצטיינים במבחני מתמטיקה בינלאומיים. הסינים כן.

הסינים לא לבד. גם הקוריאנים זיהו את זה. החל מכיתות נמוכות בבתי ספר יסודיים הם לומדים אינטליגנציה מלאכותית. 

הקוריאנים גם מלמדים אתיקה של אינטליגנציה מלאכותית בבתי הספר.  

אולי כדאי גם לנו ללמוד מההסינים ובמיוחד מהקוריאנים בהקשר זה?

מציצנות פלילית

זה לא אתי להיות מציצן, אבל בקוריאה הדרומית זו תופעה שכיחה במיוחד.

מעבר לעבריינות ה-Cyber המוכרת לנו גם במקומות אחרים יש גם תופעה ייחודית. 

בנוסף להשתלטות מרחוק על מצלמות מחשב של אנשים המחוברים לאינטרנט, יש גם מצלמות המותקנות בניגוד לחוק. 

אצלנו כבר נתפסו עבריינים שהתקינו מצלמה כזו מעל מכשירי ATM (כספומט). הרעיון שלהם היה לצלם את הפרטים המזהים שמקיש מי שרוצה למשוך כסף, כולל הסיסמה שלו למשיכת כסף. 

בדרום קוריאה יש כאלה המתקינים מצלמות נסתרות מעל אסלות בתי שימוש ציבוריים. המצלמות מעבירות את הצילומים למתקין באמצעות האינטרנט או הדיגיטל. מציצנות במובן הרע של המילה. 

המראיינת הקוריאנית, התלוותה לשוטרת שעבודתה היא לעבור במקומות, כמו בתי שימוש ציבוריים, ולאתר בעזרת מכשור מתקדם מצלמות כאלה.

מציצנות ערוץ אישי ב-Tou Tube

האם מעניין אתכם לצפות במישהו אוכל איטריות? התשובה שלי היא שלילית, למעט מקרים חריגים. אני מניח שרוב הקוראים חולקים איתי את אותה השקפת עולם בהקשר זה.

בקוריאה הדרומית זה שונה. הרבה אנשים מתעניינים למשל בצפייה באדם אוכל איטריות. מציצנות כבר אמרתי. 

יש אנשים שעושים שימוש חוקי במציצנות הזו. הם פותחים ערוץ You Tube ומרוויחים מפרסמות. 

הרף התחתון לקבלת רווחים מצפייה בפרסומות ב-You Tube הוא גבוה.

אני למשל, טרם הגעתי לרף הזה בערוץ שלי. מודה שאני לא משדר דברים כל כך מושכים בערוץ שלי. בינתיים יש בו רק הקלטות של שיעורי ברידג' בהם אני מלמד. מקווה בעתיד להרוויח גם שם משהו, אבל עיקר התועלת מבחינתי הוא בחשיפה ולא ברווחים הכספיים.

יש אנשים בקוריאה הדרומית, שעשו הסבה מקצועית להעלאת סרטונים לערוץ שלהם ב-You Tube. לפעמים הם מתפרנסים מזה טוב יותר מאשר מעבודה רגילה. 

האב החד-הורי, שרואיין בכתבה, עבד כשליח. הוא מתפרנס כעת מהעלאת סרטים אישיים בערוץ ב-You Tube. לדבריו הוא מרוויח יותר ממה שהרוויח כשליח.

הערוץ שלו מוקדש לסרטונים המתארים את בנו הפעוט. הפעוט מוסרט כשהוא מדבר, משחק, אוכל וכיו"ב. 

כמובן שעל מנת להתפרנס מהערוץ צריך להעלות סרטונים בתדירות גבוהה. 

מומחה קוריאני שרואיין אומר ש-You Tube מושך יותר מטלוויזיה משום שרוב התכנים בסרטונים שם הם אמיתיים בעוד בטלוויזיה הסרטים, למעט סרטים דוקומנטריים, אינם מתארים מציאות. יתר הסרטים במקרה הטוב מתכתבים עם המציאות.

כמובן שלא מספיק שסרטים יתארו מציאות. צריך לדאוג לכך שהם גם יהיו אטרקטיביים לצופים.

 

הערת שוליים

 

כשאסיים את שנת ה-Relocation שלי, קוריאה הדרומית נראית לי יעד מעניין לטיול. הטיול שלי ליפן לפני כמעט 35 שנה היה אחד מהטיולים המרתקים בחיי. 

כפי שציינתי קודם בפוסט זה, במבט ראשון נראה כאילו יש קווי דימיון בין קוריאה הדרומית ליפן.

 

פוסט לפסח: מה גורם לנו לעבדות כלכלית?

שוק העבדים. ציור של גוסטב בולאנז'ה.
מקור התמונה: ויקיפדיה

בני ישראל היו עבדים לפרעה. מי שחושב שהיום אין עבדות טועה בגדול. לפי הויקיפדיה היו בשנת 2016 46 מיליון עבדים בעולם. איו לי כבר את הקישור לסרט וידאו דוקומנטרי מרתק על עבדות, שצילמה צלמת אמריקאית מקצועית תוך סיכון חייה. היא הגיעה בזהות בדויה  למקומות ברחבי העולם בהם יש עבדות וצילמה בסתר. 
רבים מהעבדים הם ילדים קטנים. בחלק מהמקרים מדובר במשפחות שלמות, כולל ילדים קטנים. 

פוסט זה אינו עוסק בעבדות, אלא בעבדות כלכלית, כלומר: דברים שמשעבדים אותנו ומונעים מאיתנו עצמאות כלכלית. הפוסט אינו ממצה את הנושא אבל מציג כמה מהמשעבדים העיקריים.

1. הלוואות ואשראי

רבים מאיתנו לוקחים יותר מדי הלוואות. רבים מאיתנו נמצאים באוברדרפט. 

אנשים הלוקחים אשראי צריכים להחזיר אותו. לא סתם אלא בתוספת ריבית. העלויות הגבוהות של הריבית עלולות לגרום לסוג של עבדות במיוחד אצל אלו שלקחו את ההלוואות בגלל מצוקה כלכלית. 

קשה להחזיר הלוואות כי אין ממה אז לוקחים הלוואות על מנת להחזיר את ההלוואות הקודמות. תשלומי הריבית גדלים עוד יותר. נמצאים במעגל רע של הקטנת הנכסים הכלכליים, גידול החובות ודאגות מהעתיד. 

מה שנכון להלוואות נכון גם לאוברדרפט.

עוד משהו...

1. רבים לוקחים הלוואות בריבית גבוהה בבנק שלהם בלי לבדוק חלופות אחרות שבמקרים רבים הן יותר זולות.

2. רבים נכנסים לאוברדרפט בריבית גבוהה ולפעמים גולשים מהמסגרת ומשלמים ריבית גבוהה עוד יותר. הם אינם בודקים חלופות אחרות, למשל: הלוואה עם ריבית נמוכה יותר. 

3. הלוואות אקספרס הן נוחות אבל על אין ארוחות חינם.
על הנוחות משלמים לא פעם בריבית גבוהה יותר.

2. תרבות הצריכה

תרבות הצריכה דוחפת אנשים בחברה שזו תרבותה לקנות חפצים או שרותים. גם כשהם לא צריכים אותם. על מנת לשלם עבורם צריך לעבוד קשה יותר. עבדות כבר אמרנו? 

עוד משהו...

יש לזה השפעה הרסנית על מערכות יחסים בין ילדים להורים.

ראשית, הילדים מחקים את ההורים ורוכשים דברים שהם לא צריכים. המגבלה של חוסר הבנה פיננסית עלולה לדחוף ילדים לרכישות עוד פחות הגיוניות מהרכישות שמבצעים הוריהם.

שנית, ההורה עובד קשה יותר על מנת לשלם עבור דברים שקנה והוא לא צריך (כולל מה שקנה עבור הילדים והם לא ממש צריכים). יש לו פחות זמן לילדים. פחות זמן לפעילויות משותפות. פחות זמן לקשב לילדים. התוצאה עלולה להיות הורה הנתפס בעיני הילדים כסוג של כספומט ולא כהורה.

3. מותגים

בין אם אתם קונים משהו שאתם לא צריכים בגלל תרבות צריכה ובין אם אתם רוכשים משהו שיש בו צורך, תשלמו יותר על מותגים מאשר על מוצרים מקבילים שאינם מותגים. 

אם אינכם יכולים להרשות לעצמכם לרכוש את המותג ובכל זאת רוכשים אותו, אתם דנים את עצמכם לעבדות. את המעגל הרע (Vicious Circle) תיארתי כבר בשני הסעיפים הקודמים. 

עוד משהו...

לפעמים זה בכל זאת נכון לקנות מותג. זה קורה רק כאשר יש למותג יתרון איכותי ברור על מוצר שאינו כזה, ליתרון הזה יש חשיבות מעשית לקונה ופער המחיר מצדיק את הרכישה.

4. דירות   

בישראל, ולא רק בישראל, אנשים רוכשים דירות יקרות. חלק מהם לוקחים משכנתה המהווה סוג של עבדות: היא מהווה חלק גדול מהמשכורת שלהם והיא לטווח זמן ארוך, לרוב בסדר גודל של 20 שנה או יותר.   
לנטל הכלכלי מתלוות לפעמים גם דאגות (האם נוכל לעמוד בהחזרי המשכנתה בעוד 10 שנים? בעוד 15 שנים?) וצורך לעבוד קשה יותר על מנת להחזיר את הכסף.
הלחצים החברתיים מובילים זוגות צעירים ומשפחות צעירות לקנות דירות יקרות יותר כי "דירה קונים רק פעם בחיים".
הלחצים החברתיים ותשתית התחבורה הרעועה במדינת ישראל דוחפים משפחות לקנות את הדירות באזורי ביקוש במרכז משום שהם קרובים למקומות העבודה.   

עוד משהו...

1. אפשר גם לגור בשכירות ולקנות דירה כשבאמת יש יכולת סבירה לקנות אותה 

2. רצוי לא לקחת משכנתה בשווי של מרבית שווי הדירה.

3. רצוי לא לקחת משכנתה שמגיעה לאחוזים מטורפים מההכנסה (50% ומעלה). מה תעשו אם חס וחלילה תפוטרו מהעבודה?

5. טלפונים חכמים 

ב-29 ביוני 2007 הציגה חברת אפל את הטלפון החכם הראשון. עד אז לא השתמשנו בטלפון שיש בו אפליקציות. 

לטלפון החכם יש תועלות רבות ושימושים מעשיים רבים אבל משתמשים רבים מתמכרים אליו. 

התמכרות היא עבדות. המתמכר זמין תמיד בטלפון החכם: למקום העבודה, לחברים, למשפחה ולאין ספור שולחי מסרים ופרסומות מכל הסוגים. חלקם ספאמרים סדרתיים. 
יש המתפתים לפרסומות ורוכשים דברים שאינם צריכים או לוקחים הלוואות אקספרס. נושאים שהועלו כבר בסעיפים קודמים.

ההתמכרות עשויה לבוא גם בשילוב עם הוצאות כספיות לא זניחות: רכישת מותגי טלפון חכם והחלפות הטלפון החכם בתדירות גבוהה על מנת להחזיק בטלפון המתקדם ביותר. לפעמים גם בסטטוס חברתי.

עוד משהו...

1. שמעתי לא מעט תלונות על חברות הסלולאר בישראל. החברות מציעות אביזרים שונים כגון טאבלטים באופן בו הלקוח חושב שזה בחינם. הוא עשוי לחשוב כך משום שזה מה שנציגי מכירות אומרים לו.

בחוזה כתוב שזה בתשלומים. 

אוכלוסיות חלשות (עולים בגיל מבוגר שאינם דוברי עברית, יוצאים בשאלה, קשישים וכיו"ב) מאמינות. אחר כך הם עלולים להיקלע לחובות ולהגיע להוצאה לפועל או לחילופין לשלם לאורך שנים מחירים אסטרונומיים על אביזרים, שלו רצו לרכוש אותם, היו יכולים לרכוש אותם במחיר הרבה יותר זול.  

קראו תמיד לפני שתחתמו. היזהרו ממתנות כביכול: "אין ארוחות חינם".

2. הימנעו ממלכודות כמו ביטוח טלפונים סלולאריים.

3. בדקו אפשרות לקנות את המכשיר עצמו בחנויות ולא אצל ספק השירותים.

השוו מחירים.

עבדים היינו

עבדים היינו ועדיין הננו ליותר מדי אשראי והלוואות, לתרבות הצריכה ולמותגים לרכישת דירות בכל מחיר ולהתמכרות לטלפונים חכמים. 

מאחל לכם יציאה מעבדות לחירות.

שינויים בעולם החרדי: תרבות הצריכה

את החרדים בישראל מציגים כקבוצת אוכלוסייה מאושרת במיוחד. קבוצת אוכלוסייה המוכנה להסתפק במועט ובלבד שתוכל לחיות על פי ערכיה.
קבוצת אוכלוסייה שלימודי קודש הם החשובים ביותר להם ומעמדם של בני תורה בחברה טוב יותר ממעמדם של אחרים, כולל גבירים עשירים.
מציגים אותם כאנשים החיים בצניעות ואינם מוציאים יותר מהכנסותיהם.  

איני טוען שברמת ההכללה ההצגה הזו מעוותת. הטענה המרכזית שאעלה בפוסט זה היא שהמציאות הזו משתנה.

בפוסטים קודמים בהם דיברתי על החברה הלא חרדית בישראל ועל החברה המערבית עסקתי בתרבות הצריכה.
בפוסט תרבות הצריכה נסדקת עסקתי בתופעות בחברה החילונית בישראל ובחברה המערבית הסודקות את תרבות הצריכה. 

על סמך מה שאני שומע וקורא, בחברה החרדית בישראל תרבות הצריכה דווקא מתחילה להיכנס. 

המקור העיקרי לקריאה שלי על עולם, שהידע שלי עליו מאוד מוגבל, הוא ספרו של ד"ר חיים זיכרמן "שחור כחול-לבן". זיכרמן הוא אדם חרדי המכיר היטב  ומכבד את העולם החרדי.

פעמונים חרדיים

דוד קוכמייסטר הוא המנכ"ל החדש של ארגון פעמונים. דוד קוכמייסטר היה אחד המרצים בכנס השנתי האחרון של המכון החרדי למחקרי מדיניות.  

מנקודת המבט של ארגון פעמונים, המסייע למשפחות המתקשות בהתנהלותן הכלכלית, הוא מזהה יותר חובות למשפחות חרדיות שפונות הארגון מאשר למשפחות שאינן חרדיות.

קוכמייסטר ציין גורמים ייחודיים להיווצרות חובות אצל משפחות חרדיות:

1. הלוואות קלות
המינוח הלוואות קלות הוא שלי. הגמח"ים נותנים הלוואות בקלות יחסית. הנתינה הזו יכולה לתגמל התנהגות כלכלית שגויה.

במאמר מוסגר, נתקלתי כבר בתופעה של לקיחת הלוואות נוחות עם ריבית נמוכה יחסית בקבוצות אוכלוסייה אחרות: אנשי צבא קבע, שוטרים ועובדי מדינה. חלקם לוקחים יותר מדי הלוואות ומתקשים להחזירן.
המנגנון הפסיכולוגי, המתגמל התנהלות כלכלית לא נכונה, פועל גם שם. 

2. ההחלטה של לעבוד במקום ללמוד היא החלטה אסטרטגית
לכן קשה יותר לקבל אותה.

3. הקשבה לרבנים


4. חלק גדול יותר מהחרדים מתנהלים מחוץ לבנקים

האינטרנט

האינטרנט פורץ מחסומים שהפרידו בין החברה החרדית הסגורה לעולם שמחוץ לה.
חרדים נחשפים באמצעותו לתכנים ועולמות שלא היו מוכרים להם. 
רבנים המנסים לחסום את האינטרנט, בפני קהילות המצייתים להם,  נכשלים בזה.

שינויים כלכליים

ד"ר זיכרמן מפרט גורמים בצד ההיצע (הצטמצמות תקציבים העומדים לרשות משפחות חרדיות) ובצד הביקוש (גידול בהוצאות).

לא בדקתי האם בקדנציה של הממשלה הנוכחית התקציב הציבורי העומד לרשותה של משפחה חרדית הצטמצם? 
מצד אחד התקציבים גדלים ומצד שני מספר המשפחות גדל. 
בהחלט ייתכן שהמקור של תרומות מתמעט.

בצד הביקוש הוא מציין שני גורמים: התייקרות המחיה, המגדילה את הוצאות משפחה חרדית וחדירתה של תרבות הצריכה.

גורמים נוספים

מקורות שונים שלי מזכירים גורמים נוספים שאחד מהם הוא התערערות הסמכות הרבנית. 

הרב שך, אדם שגם זרמים רבניים אליהם לא השתייך קיבלו את סמכותו, והרב עובדיה יוסף, שמרבית הציבור החרדי או קרוב לחרדי ממוצא מזרחי קיבלו את סמכותו, הלכו לעולמם.
אין היום רבנים, שמקבלים את סמכותם באופן כל כך גורף.

תרבות הצריכה

הציבור החרדי נפתח לתרבות הצריכה: שימוש בטלפונים סלולאריים, ביגוד אופנתי, מסעדות יקרות או לפחות לא זולות, בתי מלון וחופשות. כל אלה במסגרות המקפידות על כל החיובים הדתיים של חרדים. 

המעגל הרע של תרבות הצריכה

מי שקורא את הבלוג שלי יודע שאני רחוק מלהיות חסיד של תרבות הצריכה בעולם החילוני אליו אני משתייך.
תרבות הצריכה היא ממכרת. צורכים יותר מוצרים ושירותים שלא ממש צריכים אותם. את ההוצאות האלה צריך לממן. 
במקרה הטוב ממנים את זה ביותר עבודה. 
במקרה הרע ממנים את זה בהלוואות שלא תמיד מצליחים להחזיר. 

בעולם החרדי אחת מהמשמעויות היא: "תרבות הצריכה מקשה את ההישארות במעגל הלימוד" (ציטוט מספרו של ד"ר זיכרמן).

חזרה לפוסט הקודם שלי על הכנס

זה אינו Vicious Circle או "המעגל הרע" כפי שתרגמתי אותו בכותרת של הפסקה הקודמת בפוסט הזה, אלה חזרה לטענה שלי בסוף הפוסט הקודם.

החלשות "חברת הלומדים" החרדית היא מצד אחד יותר יוצאים למעגל העבודה. נדמה לי שקל לנחש שיש גם צד שני: כאלה שלכאורה מקדישים את כל זמנם ללימודים, אבל בעצם עובדים באופן לא רשמי ולא מוצהר בחלק מהזמן שהם לכאורה לומדים בו.

ההישגים התורניים של שתי קבוצות אלו יהיו לרוב פחותים מהישגיהם של אלה שמקדישים את כל כולם ללימודים תורניים. 

זה מחזיר אותנו לטענה שלי בסייפא של הפוסט הקודם: החברה החרדית בישראל תצטרך לבצע שינוי מהותי שבו רק מספר קטן של צעירים ילמדו לימודים כאלה במימון המדינה. רוב האחרים יעבדו, כפי שקורה בקהילות חרדיות בארצות אחרות.  

מרתון ירושלים כמשל: מה אפשר ללמוד ממנו על כלכלת המשפחה?

בחצר ביתי לאחר סיום הריצה במרתון ירושלים

ביום שישי ה-9 במרץ השתתפתי בריצת 10 ק"מ במרתון ירושלים. מהתנהלות בריצה זו אפשר ללמוד כמה דברים על התנהלות כלכלית של יחידים ומשפחות.  

ריצה למרחקים ארוכים מחיבת תכנון
בפוסט זה לא ארחיב על הנושא הזה משום שהתיחסתי אליו בפוסט קודם: לרוץ למרחקים ארוכים. 

עושים את מה שנכון לכם ולא מסתכלים על אחרים

המשל בריצה 
בהתחלת הריצה ביום שישי עקפו אותי כאלה שלכאורה היכולת שלהם נופלת משלי: ילדים קטנים, נשים קשישות, כאלה שרצו בפעם הראשונה בחייהם 10 ק"מ וכיו"ב.
תכננתי לרוץ בקצב אחיד וכך עשיתי עד ל-3 הק"מ האחרונים בהם הגברתי קצב.
אלה שיכולתם נמוכה מיכולתי ועקפו אותי עצרו, הלכו ורצו מהר לסירוגין.
בחצי השני של הריצה בעליות שליד הסינמטק, ובמיוחד בעליה התלולה ברחוב ז'בוטינסקי, השארתי אותם הרחק מאחוריי.

דוגמה אחרת, שזכורה לי, היא של רץ ישראלי שהשתתף לפני כמה עשרות שנים בריצת מרתון באולימפיאדה.
ביותר מ-30 הק"מ הראשונים הוא היה בחבורה המובילה. ביחד עם הקנייתים והאתיופים.
הרץ הישראלי לא סיים את הריצה.

לרצים הקנייתים והאתיופים יש יתרון מובנה ברור: הם חיים בהרים גבוהים עם אוויר דליל, חלקם רצו מילדות כמה קילומטרים לבית הספר ובחזרה כל יום. ייתכן שיש להם גם יתרון גנטי.
לא ריאלי לרוץ איתם לכל אורך הדרך. יותר ריאלי לרוץ בקצב שלך ואם במקרה זה היום הכי טוב שלך והכי גרוע שלהם לנסות לצמצם פערים בקילומטרים האחרונים.  


הנמשל בכלכלת המשפחה
אל תסתכלו על מה שעושים אחרים ותחקו אותם. פעלו בהתאם לצרכים וליכולות שלכם.   
אל תקנו מותגים ודירות בגלל שאחרים קונים. אל תהיו באוברדרפט בגלל שרוב החברים שלכם באוברדרפט. אל תיקחו הלוואות רק בגלל שאפשר לקחת ואחרים לוקחים.
אולי הם במצב שונה מכם המאפשר להם זאת. יותר סביר שהם לא במצב המאפשר להם זאת ולא מתנהלים באופן סביר. 

בקיצור אל תהיו חלק מתרבות הצריכה והימנעו ככל האפשר מקבלת החלטות המבוססת על כשלים והטיות.
בסופו של דבר אתם תשלמו את המחיר. בדיוק כמו הרץ שלא סיים את ריצת המרתון.

לא לעולם חוסן

המשל בריצה
בפעם הראשונה שרצתי 10 ק"מ במרתון ירושלים הייתי בן 63. רצתי בערך בשעה ו-24 דקות.
בפעמים הבאות הצבתי לעצמי אתגר: לרוץ בפחות זמן משעה ו-20 דקות. 
בגיל 64 פספסתי את היעד ב-17 שניות. בגיל 65 עמדתי ביעד. 
בשנתיים האחרונות, כולל בריצה לפני מספר ימים, הייתי רחוק מעמידה ביעד. השנה רצתי את המרחק ביותר משעה וחצי.

הנמשל בכלכלת המשפחה
אם הצלחתם במשהו היום זה לא מבטיח את ההצלחה בפעמים הבאות. החיים שזורים בהצלחות וכישלונות.
גם אם מקום העבודה שלכם יציב, יתכן שבעתיד הקרוב או הרחוק הנסיבות ישתנו ויפטרו אתכם. 
אם היום אתם מרוויחים הרבה, זה לא מבטיח שזה יהיה המצב גם בעתיד.
יתכן שלא תהיה לכם עבודה ויתכן שתרוויחו הרבה פחות.

זה נכון במיוחד בתחום ההיי-טק. מקומות העבודה פחות יציבים ומעדיפים צעירים. כשצעיר בן 25 מפוטר מעבודה בהיי-טק, אולי תהיה לו תקופה של אבטלה. קרוב לוודאי שימצא מקום עבודה אחר.
כשאדם בן 40 מפוטר מעבודה בהיי-טק ספק אם יוכל למצוא עבודה חדשה בתחום.

המסקנה המעשית היא לחסוך ולהיערך לסיכונים.

יש מטלות בהן עלולה להיות ירידה בתפקוד בגיל מבוגר

המשל בריצה
אותו משל שבסעיף "לא לעולם חוסן". בגיל מבוגר יותר רובנו חווים ירידה בהישגים בריצה. 
האם בשנים הבאות זה יהיה סביר שאציב לעצמי אתגר של סיום הריצה בפחות משעה ועשרים?

הנמשל בכלכלת המשפחה
ישנן עבודות שבהם היכולת שלנו לתפקד בגיל מבוגר יותר טובה פחות. 
צריך להביא את זה בחשבון ולא לדרוש מעצמנו את אותם הישגים. קחו למשל סבל. ברור שבגיל 60 הוא לא יוכל לסחוב כפי שסחב בגיל 30.
מתמטיקאים הם יצירתיים יותר בגילאי ה-20 וה-30. זה הזמן שלהם לחדש ולגלות.
הסיכוי שיעשו את זה בגיל מבוגר יותר קטן. 

גם הסבל המבוגר וגם המתמטיקאי המבוגר צריכים להסתגל לדפוסי עבודה התואמים את גילם.

כמובן שזה לא חל על כל המקצועות. סופרים למשל עשויים לכתוב טוב יותר בגיל מבוגר.


לסיכום
בפוסט זה נגעתי בכמה תובנות בהתנהלות בכלכלת המשפחה על סמך אנלוגיה להתנהלות בריצות ארוכות.
מריצת 10 ק"מ בה השתתפתי במרתון ירושלים למדתי על התנהלות פיננסית.
התובנות האלה הן רק קצה הקרחון. יש לא מעט תובנות אחרות.

צריך ללמוד כל הזמן משום שהעולם משתנה כל הזמן.
אפשר ללמוד ממה שעושים בתחום אחד על מה שצריך לעשות בתחום אחר. אחרי זה צריך לרדת לפרטים הקטנים.   

המשמעות הכלכלית של פחות מדי שעות שינה

. אאג מסומן במסגרת אדומה.  תנועות עיננים מודגשות בקו אדום .REM. שנת .REM
מקור התמונה: ויקיפדיה

Matthew Walker הוא חוקר שינה. הוא מנהל מרכז לחקר השינה האנושית באוניברסיטת ברקלי. לדבריו, מחקר הראה כי מחסור בשינה גורם לנזק של 30 ביליון לירות שטרלינג למשק הבריטי, כ-2% מהתוצר הלאומי הגולמי של בריטניה. 

Walker טוען שנדרשות 8 שעות שינה בלילה. התוצאה של ויתור שיטתי על שעות שינה היא השפעה מזיקה על כל האספקטים של הביולוגיה שלנו. בין השאר עליה בסיכוי לחלות במספר רב של מחלות ביניהן סרטן ואלצהיימר. היא מקצרת את תוחלת החיים ועשויה להגדיל סיכוי לתפקוד פחות טוב, למשל: הגדלת הסיכוי לתאונות דרכים.

Walker מבסס את טענותיו על תוצאות של מספר רב של מחקרים.

אם Walker, החוקר במשך 20 שנה את התחום, צודק, ברור שההשפעה של חוסר שינה אינה רק על הכלכלות הלאומיות: יש לה תוצאות גם על כלכלת המשפחה. למחלה קשה או לקיצור תוחלת החיים יש גם משמעויות כלכליות למשפחה.

למידע מקיף יותר על הרקע האקדמי של Walker ועל הנזקים שבחוסר שינה קראו את המאמר הבא, שאני קראתי: The shorter you sleep the shorter your life: the new sleep science.

אתם יכולים לעשות גם את מה שטרם הספקתי לעשות: לקרוא את הספר שהוא כתב: Why We Sleep, המוזכר במאמר. 

בשני המקומות האלה לא מסתפקים רק בטענות, אלא מנסים להציג גם הסבר ביולוגי או נוירולוגי לטענות.

תרבות חוסר השינה

על פי Walker, לפני 75 שנים רק 8% מהאוכלוסיה ישנו פחות מ-8 שעות. בארצות המפותחות של היום מדובר ב-50%. שינה של 8 שעות בלילה נתפסת חברתית כחולשה או כעצלנות.

את המונח "תרבות חוסר השינה" לא קראתי במאמר על Walker. טבעתי אותו בעצמי על משקל המונח תרבות הצריכה, המזיקה בפני עצמה. אני מניח שאני לא היחד שמשתמש במונח תרבות חוסר השינה, בודאי קדמו לי אחרים שהשתמשו באותו מושג. 

Walker טוען כי רופאים נותנים כדורי שינה אבל אינם מעודדים שינה מספיקה ונכונה.

מה זו שינה נכונה?

על פי המאמר, דפוסי השינה שלנו הם מחזורים של 90 דקות. השינה היעילה היא לקראת סוף כל מחזור. איך מודדים זאת? לפי דפוסי הפעילות של גלי המוח, אבל תנועות העיניים הן במתאם גבוה עם דפוסי הפעילות של גלי המוח.

 

בזמן השינה האפקטיבית של תנועות עיניים מהירות יותר, באנגלית: Rapid Eye Movements או בראשי תיבות REM. 

המשמעות היא השלמת שינה באמצעות נמנומים קצרים אינה שקולה לשינה רציפה משום שאינה כוללת את שלב ה-REM בו מושגות התוצאות.  

Walker מדבר גם על התועלת של שינה בשעות קבועות. נדמה לי שבזה עלול להיות יותר קשה לעמוד.

גילוי נאות

לצערי אני ישן כ-6 או 7 שעות בלילה. זה קורה רק משום שאני מתעורר ואיני נרדם יותר.

לעומת זאת אני משלים פעמיים ביום תרגול של 20 דקות של מדיטציה. מחקרים הראו שדפוסי גלי המוח בסוג המדיטציה שאני מודט הם דפוסים של שנת REM, כך שאני משלים חלקית את החסר. 

מה יוצא לי מי זה?

קוראים אולי שואלים את עצמם את השאלה הזו. ההנחה  שיש משהו בדבריו היא סבירה. הם מתאימים למסקנות של אחד מחבריי, רופא שחקר את נושא השינה, ולמאמרים שקיבלתי ממנו קישורים אליהם.

אם הוא צודק, מן הראוי שמי שישן פחות ישקול שינוי דפוסי השינה שלו. 

זה עשוי להשפיע גם על ההיבטים הכלכליים שלו ושל משפחתו, שבו עוסק בלוג זה.  

מעות חנוכה

מקור התמונה: ויקיפדיה

 

אולי זה יהפוך למסורת בעתיד. לקראת יום הכיפורים כתבתי פוסט אורח באתר של חברת ה-Startup להחזרי מס Finupp. לקראת יום כיפורים כתבתי באתר של החברה את הפוסט: חשבון נפש וחשבון כיס. הפוסט קישר בין יום כיפורים ולקחי מלמחמת יום הכיפורים לבין התנהלות בכלכלת המשפחה. 

לקראת חנוכה כתבתי פוסט נוסף. על איזה היבט בכלכלת המשפה אפשר לכתוב בחנוכה?

מיד חשבתי על מעות חנוכה (דמי חנוכה) וקישרתי בינהן לבין השפעת ילדים על כלכלת המשפחה.

לקריאת הפוסט באתר של Finupp לחצו על הקישור הבא: מעות (דמי) חנוכה מצביעות על שינוי במעמד הילדים בכלכלת המשפחה.

לקריאת הפוסט בפייסבוק של החברה לחצו על: מעות חנוכה ... ב-Facebook.

חג חנוכה שמח

בכל זאת אוברדרפט וחיסכון? - יש דרך טובה יותר

העיתונאי שאול אמסטדמסקי פרסם בעיתון כלכליסט כתבה שכותרתה: החיסכון שעולה לכם ביוקר: חיסכון חודשי הפסד שנתי, ומה שהבנק מסתיר. 

הכתבה מתארת מצב עגום ואמיתי: פקידי בנק משכנעים לקוחות להפקיד לחיסכון בהוראת קבע, בזמן שהלקוחות נמצאים באוברדרפט. הבנק מרוויח פעמיים לפחות:

פעם ראשונה: הוא משלם ריבית נמוכה על הפיקדון ואת הכסף מלווה למישהו אחר בריבית גבוהה.

פעם שנייה: הריבית הרצחנית שהוא גובה על אוברדרפט. 

היות שגובה הריבית על אוברדרפט, גדל במדרגות לפי גובה האוברדרפט, ייתכן גם שהלקוח עבור מדרגה כתוצאה מהחיסכון ואפילו משלם יותר ממה שצוין בכתבה.

על פי תגובת הממונה על הבנקים בבנק ישראל לכתבה, לפקידי הבנק אסור לשכנע לקוחות לחסוך כשהם באוברדרפט, ללא גילוי נאות של הריביות על החיסכון והריביות על האוברדרפט.

מה אתם יכולים ללמוד מהמאמר?

אמסטרדמסקי ממלא את תפקידו העיתונאי היטב. הוא מציג תמונת מצב התואמת את מה שאני מכיר מניסיוני כיועץ בכלכלת המשפחה (למעט פרט אחד, שאדון בו בהמשך). תפקידו של עיתונאי, הוא לתאר את המצב לאשורו, ולא להציע לכם מה לעשות.

מה המסקנות המעשיות שתוכלו להסיק מהמאמר? מסקנה טריביאלית היא לא להפקיד לחיסכון חודשי באמצעות פיקדון בנקאי, כאשר אתם באוברדרפט גבוה.
ספק, אם תוכלו להסיק מסקנות מעשיות נוספות.

בפסקאות הבאות בפוסט, אנסה להיכנס קצת יותר לעומק ולהראות לכם כמה אספקטים נוספים. ייתכן שתגלו, שלא תמיד כדאי להימנע מחיסכון כאשר יש אוברדרפט.

האם יש כאן משהו חדש?
ניסיונות של פקידי בנק לשכנע לקוחות לחסוך באמצעות הוראת קבע לפיקדון או תכנית חיסכון, אינם דבר חדש. 
מישהו שעבד בעבר הרחוק כפקיד בנק, סיפר לי איך לפני כמה עשרות שנים מנהלי סניפי בנק ופקידי בנק, שכנעו לקוחות בעיירות פיתוח להפקיד לחיסכון חודשי באמצעות הוראת קבע. 

גם אותי וכמה מחברי ניסו לשכנע להפקיד סכום חודשי נמוך בהוראת קבע בתכנית חיסכון או בפיקדון שקלי. במאמר מוסגר, בעבר הרחוק,  עלות עמלת הפעולה של ביצוע הפקדה חודשית כזו הייתה, במקרים רבים, גבוהה מהרווח על הפיקדון החודשי. 

כיועץ לכלכלת המשפחה ראיתי לא מעט משפחות שחסכו בהוראת קבע. לא בכל המקרים מצבן הכלכלי אפשר זאת.  ברוב המקרים הם סיפרו לי, שפקיד הבנק שכנע אותם לחסוך בהוראת קבע "בשביל הילדים".  

איזה הורה אינו רוצה לדאוג לעתידם של ילדיו?
אחרי שקיבלו תמונת מצב כלכלית מלאה, והבנת משמעות חיסכון סכום חודשי קטן באמצעות הוראת קבע, חלק מהמשפחות בחרו לבטל מידית את הוראת הקבע לחיסכון בבנק.

הפרדוקס: איך בכל זאת ללקוחות אין 8,000 ש"ח לעת צרה?

על פי הכתבה בכלכליסט, משכנעים פקידי הבנק את הלקוחות לחסוך לעת צרה. על פי ניסיוני, בלא מעט מקרים הנימוק היה דווקא חיסכון לילדים. 
אבל אם חוסכים להיערכות להוצאת בלת"מ (ראשי תיבות של: בלתי מתוכננת), מינוח אחר להוצאה בלתי צפויה, איך זה יכול להיות, שבסקר אחר בו נשאלו משפחות האם יעמדו בהוצאה בלתי צפויה של 8,000 ש"ח מרבית המשפחות ענו שלא יעמדו בהוצאה או יתקשו לעמוד בהוצאה?

כנראה, שלפחות חלק מאותן משפחות החוסכות באמצעות הוראת קבע בבנק, נוהגות למשוך את החסכונות לצרכים אחרים מאשר הוצאה גבוהה בלתי צפויה.

אם אני צודק, אז הבעיה הבסיסית אינה ההפסד של הלקוח בגלל הפרשי הריבית בין האוברדרפט והחיסכון.
הבעיה הבסיסית היא שהמשפחות מושכות את החסכונות לצריכה שוטפת (ראו פוסט קודם: תרבות הצריכה נסדקת). 

לחיסכון, שלא יימשך בשום פנים ואופן לצריכה, עשוי להיות ערך גם אם מבחינה כלכלית טהורה מפסידים עליו: ערך כלכלי, ערך של ביטחון כלכלי וערך חינוכי.

אם החלופה לחיסכון תהיה להוציא את הכסף ליותר צריכה, ההפסד יהיה גדול יותר: גם אוברדרפט שגדל וגם חוסר בכסף למקרה של הוצאה בלתי מתוכננת. 

האם יש דרך טובה יותר שתאפשר לכם בכל זאת לחסוך?

המפתח הוא התנהלות כלכלית משפחתית טובה יותר. בהתנהלות כזו, אפשר במקרים רבים גם להימנע מאוברדרפט וגם לחסוך.

האם חייבים לחסוך באופן שבו המשפחה מפסידה והבנק מרוויח?

זו שאלה רטורית. התשובה היא: ברור שלא. ייתכן שניתן להשיג את אותו ערך ביטחוני וערך חינוכי של חיסכון גם בלי להפסיד בכלל או עם פער קטן יותר בין הרווח מהחיסכון והתשלום על אשראי (הלוואות, אוברדרפט).

הפתרונות נמצאים בשני הצדדים:

1. למרות שאיני ממליץ על לקיחת הלוואות ואוברדרפט (ראו: הלוואות, הלוואת יותר מדי הלוואות), בלית ברירה כדאי לבחור באשראי הזול יותר. לא תמיד האוברדרפט בבנק הוא הזול ביותר.

2. אינני יועץ השקעות מוסמך ולכן לא אציע לכם במה להשקיע. כן אוכל להציג בפניכם מכשירי השקעה אלטרנטיביים לפיקדון בבנק וללוות לקוחות שלי בתהליך השקעה מול יועץ השקעות מוסמך. 
בהחלט קיימים אפיקי השקעה אחרים, ברמת סיכון דומה לפיקדון בבנק, העשויים להניב בהסתברות גבוהה, תשואה גבוהה יותר מהשקעה בפיקדון בבנק.

מעוניינים בייעוץ בכלכלת המשפחה?

חפשו אותי ברשימת היועצים באתר איגוד היועצים והמאמנים בכלכלת המשפחה. לרשימת היועצים לחצו כאן.

האם אני צריך את תרבות הצריכה?

בשלושה פוסטים קודמים עסקתי בתרבות הצריכה. בתרבות הצריכה נסדקת הצגתי את הבעיות. בשני הפוסטים הבאים הצגתי גישות חדשות המתיימרות לתת פתרון חלקי או מלא לבעיות. בפוסט: כלכלת שיתוף, הצגתי מודל חדש ומעניין לפתרון חלקי לבעיות.

אני המצאתי את הכותרת של הפוסט השלישי: אל תחשוש: חסוך ופרוש, המתייחסת למודל הפוך מהמודל של תרבות הצריכה: חיו עם מעט הוצאות והרבה חסכונות, הפסיקו לעבוד בגיל צעיר מגיל הפנסיה הרשמי וחיו מהחסכונות שהצטברו.

הפוסט הזה הוא אישי יותר. אשאל את השאלה: האם את צריכה את תרבות הצריכה? האם אתה צריך כל כך הרבה צריכה? וגם אשאל: האם אני צריך תרבות צריכה?

מדובר בפוסט אישי. אציג את דרך ההתמודדות שלי עם הסוגיה. אינני גורו המציע לאחרים לנהוג כמוני. מי שחושב שחלק מהדרך שלי מתאים לו או כל הדרך שלי מתאימה לו, מוזמן לאמץ את זה.

כך בדיוק אני משתדל לפעול גם מול משפחות להן אני מייעץ בכלכלת המשפחה: אני מנסה להתאים את הפתרון, שיגבשו במהלך הייעוץ, לעקרונות שלהם ולתפיסת העולם שלהם. אני עשוי להציג דוגמאות מהניסיון שלי ומהדרך שלי, אבל לא לכוון את המשפחות לאמץ אותם.

מה מעצב את תפיסת העולם שלי?

בגילי הלא כל כך צעיר, עברתי לא מעט דברים שהשפיעו עלי ועזרו לי לעצב את תפיסת העולם הכלכלית שלי. שני דברים השפיעו על תפיסתי והתנהגותי הכלכלית יותר מהאחרים.

1. אני דור שני לשואה. 
אימי ז"ל הייתה היחידה מבני משפחתה ששרדה. 
הלקח: תמיד יכול להיות גרוע יותר. בכל תחום, כולל כלכלת משפחתי, אני נערך גם לקראת תסריטים פסימיים במיוחד.

2. הזן בודהיזם היפני
בצעירותי קראתי לא מעט על תפיסות עולם במזרח הרחוק (ואפילו פה ושם התנסיתי באופן אישי בדברים שיובאו משם למערב). התפיסה שהשפיעה עלי במיוחד היא הזן בודהיזם היפני.
המשמעות היא לא לצפות לכלום ולמצות את ההווה (לאו דווקא במובן ההדונסטי).  

ההתמודדות שלי עם תרבות הצריכה 

אני בהחלט מתחבר לתפיסה של מר שפם הכסף וגורואים אחרים, הרוצים לנתק את עצמם מתרבות הצריכה (לפירוט תפיסתם קראו את הפוסט: אל תחשוש: חסוך ופרוש). בפוסט העוסק בתפיסה זו, ציינתי את הבעיות העיקריות בתפיסה. אני לא הולך איתה עד הסוף. 

עיקרי התפיסה שלי 

1. אני משתדל לקנות רק את מה שאני או בני ביתי צריכים ולא לקנות דברים רק משום שאחרים קונים אותם. זה לא אומר שאני לא קונה שירותים או חפצים שאני רוצה לקנות ולאו דווקא צריך אותם. 

2. אני לא חי מעבר לאפשרויות שלי.
בעבר לא הוצאתי יותר מההכנסות ומעולם לא הייתי באוברדרפט. היום אני משתדל לא להוציא מהחסכונות ואם כבר אני מוציא, לא להוציא יותר מהרווחים על החסכונות.
עיקרון זה נכון לגבי כמעט כל המשפחות: אי אפשר להוציא לאורך זמן יותר מההכנסות.

3. אני חוסך.
אם אפשר אני חוסך. מדוע אם אפשר? כבר הרבה שנים אינני שכיר. דפוסי ההכנסות שלי משתנים: לפעמים מרוויחים הרבה ולפעמים מרוויחים מעט. כשאני מרוויח הרבה יחסית, אני חוסך. אינני מחויב לגובה חיסכון גבוה או אפילו לגובה חיסכון כלשהו.
כדור שני לשואה אני מנסה לחסוך הרבה יחסית. איני מחויב לחיסכון של 50% או 60% מההכנסות כפי שממליץ המשופם.   

4. סגפנות ללא גבולות - לא בבית ספרנו

כפי שכבר ציינתי בנקודה הראשונה אנחנו לא קונים רק את מה שהכרחי. לפעמים קונים מה רוצים ולא צריכים: אפשר ללכת למסעדה טובה (היא יכולה להיות יקרה אבל היא יכולה גם להיות מסעדה עממית מצוינת וזולה), לסרט, להצגה ולטייל בארץ ובחו"ל. כמובן בתנאי שיש לנו מספיק הכנסות ונכסים.

זה לא אומר שלכל מקום אסע במכונית. אני לא נוסע באופניים (חשש מפגיעה של מכוניות) אבל הולך ברגל. לפעמים גם כמה קילומטרים. היות שממילא אני הולך ברגל חמישה ימים בשבוע (ביומיים הנותרים אני רץ), אני מחליף לפעמים את ההליכה לשם הליכה, בהליכה על מנת להגיע למקום בו אני צריך לבצע פעילות כלשהי. 

5. החיסכון נועד להיערכות למצבים קשים עתידיים
אני חוסך בדיוק לאותו סוג של מקרים שגם עבורם אני עושה ביטוח: אסונות, קטסטרופה ותסריטים גרועים במיוחד אחרים.
החיסכון נועד לסייע בהתמודדות עם מצבים קשים עתידיים, שאני מאד מקווה שבכלל לא יתרחשו.  

6. לא רוצה לצאת לפנסיה בגיל צעיר.
אני לא חוסך על מנת להפסיק לעבוד לפני גיל 40 (כבר לפני יותר משני עשורים עברתי אותו ואני עדיין עובד). ללא כל קשר למצבי הכלכלי, אשמח לעבוד גם בגיל 80 ובגיל 90 (אם מצבי הבריאותי יאפשר זאת ואם יהיה מי שירצה לקבל את מה שאני יכול להציע). 

7. העבודה היא ערך
אני לא מעוניין לעבוד 12 שעות או יותר ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע בעבודה שאני לא נהנה ממנה. אני כן מעוניין לעבוד בעבודות שאני נהנה מהן, מרגיש שאני תורם לאחרים ולעצמי.
לתפיסתי מי שעובד ותורם גם משפר את חייו. מחקרים מראים שאנשים בגיל הפנסיה שעובדים בריאים יותר ומאושרים יותר מאלה שאינם עובדים.

קצת פילוסופיה: מה זו עבודה?
נראה לכאורה שעבודה היא פעילות שתמורתה מקבלים שכר. זו גם ההגדרה המצומצמת בערך עבודה בויקיפדיה העברית. דעתי שונה: לא בהכרח כל פעילות עליה מקבלים עליה כסף היא עבודה ולא על כל עבודה מקבלים כסף. כשאני מתייחס לעבודה אני מתייחס גם לפעילויות תכליתיות שאין להן תמורה כספית או לפחות אין להן תמורה כספית ישירה. אביא כמה דוגמאות.

לקבל משכורת ולשבת במקום עבודה
כיועץ עצמאי בתחום המחשוב, עבדתי בתנאי עבודה קיצוניים לטובה או לרעה. בשונה מעובד קבוע, הושיבו אותי במקום פנוי באותו זמן. אצל אחד מלקוחותיי ישבתי בחדר ענק ש Open Space הוא גן עדן לעומתו: כ-30 איש בחלל אחד גדול ורועש ללא שום מחיצות הפרדה. בהמולה הזו אני הייתי עסוק מעל הראש בתכנון האסטרטגיה של תשתית המחשוב בארגון ובחוות דעת על מוצרים טכנולוגיים. חלק מהיושבים סביבי בילו את שעות היום בשיחות על ענייני דיומא, ויכוחים פוליטיים ומשחק Solitaire במחשב.

האם משחק Solitare במחשב או שיחות תמורת שכר הם עבודה? אני לגמרי לא בטוח. 

לעבוד ללא תמורה
אני כותב ערכים בויקיפדיה העברית. כתבתי הרבה עשרות ערכים על טכנולוגיית המידע, ברידג', כלכלת המשפחה ונושאים אחרים. אינני היחיד. רבים וטובים עושים זאת. איננו מקבלים על זה שכר. לתפיסתי זו עבודה.

האם פיתוח תוכנה הוא עבודה? הקוראים ישיבו בוודאי בחיוב. הרבה מאד מפתחי תוכנות קוד פתוח (Open Source), אינם מקבלים תמורה כספית כלשהי עבור פיתוח קוד.

רבים וטובים מתנדבים, כלומר: עובדים ללא תמורה. לתפיסתי זו עבודה.

לעבוד עם תמורה בספק
כפי שבוודאי הבחנתם, אני כותב בלוגים. בנוסף לבלוג זה אני כותב גם את הבלוגים SOA Filling The Gaps וברידג' שלא היכרתם. האם אני מקבל תמורה כספית? ספק גדול. אמנם בכל פעם שתלחצו על פרסומת בצד של דפי פוסט שלי Google תעביר אלי כמה סנטים. בכל פעם שאזכיר בפוסט ספר באנגלית ואתם תחליטו לרכוש אותו באמצעות לחיצה על הקישור המופיע בפוסט, Amazon תעביר לי כמה סנטים. מזה לא מתפרנסים.

באופן עקיף, הנוכחות שלי במרשתת הפנתה אלי לקוחות פוטנציאליים והצעות עבודה ואולי הכריע את הכף לזכותי בכמה ייעוצים עליהם התחריתי.
אני מגדיר כתיבה בבלוג כעבודה. 

עבודה ואני
הבאתי כאן מספר דוגמאות לעבודה ללא תמורה או עם תמורה בספק. הבאתי גם דוגמה לשכר ללא באמת עבודה. על פי ההגדרה הרחבה של עבודה בה השתמשתי, ארצה להמשיך לעבוד כל עוד אוכל, גם אם לא אקבל תמורה כספית כלשהי.