שכיר או עצמאי? לא שאלה אידאולוגית

מדי פעם אני קורא פוסט בבלוג של דורין הרטמן, הידועה יותר בכינויה הסולידית. הפוסטים שלה כתובים ומעוצבים יפה. לא אחת מוצגות שם תפיסות עולם שאני יכול להתחבר אליהן. לא אחת ניתן לדלות מהם מידע מעשי ומועיל. 

אבל כאשר מגיעים לשאלה: שכיר או עצמאי? יש לה אידאולוגיה ברורה  וחד משמעית: השכיר בוחר ב"כלוב מרופד" (משכורת קבועה, זכויות סוציאליות וכיו"ב) ומשלם בכך שהוא מבצע עבודה שאינה מעניינת אותו ונאלץ לעשות הכל על מנת להבטיח את קידומו בעבודה. קראו למשל את הפוסט שלה: מקל בגלגל האוגר: למה שכירים חייבים להקים עסק עצמאי.

הטענה השנייה שלה היא ששכירים יטו יותר מעצמאיים להוציא יותר מהכנסותיהם.

שתי הטענות האלה רחוקות מלהיות מדויקות. בפוסט זה אתמודד עם תפיסת העולם לפיה: שכירים בוחרים עבודה שתעניק להם ביטחון כלכלי, על חשבון עבודה משעממת לאורך שנים.

בפוסט הבא אתמודד עם הטענה ששכירים נוטים להוציא מעבר להכנסותיהם יותר מעצמאיים.

מהיכן אני בא?
הייתי שכיר כ-20 שנה במשרד ממשלתי, שהפך לחברה ממשלתית. קצת פחות מ-20 שנה הייתי עצמאי. במהלך התקופה בה הייתי עצמאי הייתי פעמיים שכיר בחברות במגזר הפרטי ובמקביל גם עצמאי.

בין עיסוקיי בשנים האחרונות ייעוץ ואימון בכלכלת המשפחה. בין לקוחותיי היו משפחות שכירים ומשפחות עצמאיים ומשפחות בהן אחד מבני הזוג עצמאי והשני שכיר.

מי שרוצה לדעת עלי יותר מוזמן לקרוא את הפוסט: שקיפות או מה צריך יועץ לכלכלת המשפחה לגלות ללקוחותיו על התנהלותו הכלכלית?

החוקר
זו דוגמה ראשונה לשכיר. אדם העוסק במחקר אקדמי בתחום שמרתק אותו. מעבר להנאה מכל רגע (כמעט) בו הוא עוסק בתחום, יש לו אולי שאיפות לתרום משהו לאנושות באמצעות מחקר פורץ דרך.

החוקר מועסק כשכיר באוניברסיטה. האם בכלל יש לו אפשרות לעסוק בתחום המחקר שלו כעצמאי? מהיכן יגיעו המשאבים למעבדה כעצמאי, אם תחום עיסוקו הוא במדעי הטבע?

אם הוא קיבל קביעות במוסד האקדמי בו הוא חוקר ומרצה, קרוב לוודאי, ששכרו מספיק לקיומו ואף ליותר מכך.

הנגן
דוגמה נוספת לשכיר. מוזיקאי המנגן לפרנסתו בתזמורת ומועסק כשכיר. אם המוזיקה היא כל עולמו, מדוע שלא יהיה נגן שכיר? ברוב המקרים משכורתו אולי לא תהיה גבוהה במיוחד, אבל האלטרנטיבה של נגן עצמאי, עלולה להיות טובה פחות.

כעצמאי אני יודע היטב שיש תקופות רעות ותקופות טובות. ברעות מנסים בכל זאת להרוויח משהו ולפעמים מתפשרים על עבודה הרבה פחות מעניינת ממה שהיינו רגילים בתקופות הטובות.

אותו נגן עלול כעצמאי, למצוא את עצמו, בתקופות הרעות, עובד בכלל בתחום אחר שאינו מעניין אותו כלל. הוא עלול "להישאב" אליו ולמצוא את עצמו נמנע מלעסוק במה שמעניין אותו באמת.

מה משותף לברי המזל בדוגמאות לעיל?
הם שכירים שמתפרנסים בכבוד מעבודה שמעניינת אותם: התחביב שלהם הוא גם המקצוע שלהם.

אלה שאינם כה ברי מזל
נתחיל ביותר ממחצית האנשים בכדור הארץ. כמעט כל אלה שאינם גרים במדינות מפותחות ואינם יכולים לפנטז על פרישה לפנסיה בגיל צעיר. אלה שאינם מתלבטים בין להיות עצמאי או להיות שכיר.

האנשים האלה מוכנים, בלית ברירה, לבצע כל עבודה, שתפרנס אותם ואת משפחתם. 
קראו פוסטים שכתבתי על מדגסקר ועל בהוטן ותבינו יותר על מה אני מדבר. דוגמאות: שלושה מושגי יסוד בכלכלת המשפחה במדגסקר, כלכלת המשפחה בבהוטן: ללא שחיתות, והפוסט בו מרוכזים הקישורים לכל הפוסטים על מדינות אלה: האם מדינות העולם השלישי דומות זו לזו? השוואה בין בהוטן ומדגסקר 

לא צריך ללכת רחוק. כמנהל בפרויקטים בטכנולוגיית המידע ניהלתי מתכנתים שעלו ממדינות ברית המועצות לשעבר. חלקם סיפרו לי, שעבדו במשך כמה שנים בעבודות ניקיון או אבטחה.
ברוב המקרים רופא או איש מחשבים שעבד כבר בתחום לימודיו והתמחותו, כנראה לא ייהנה במיוחד מעבודה כעובד קבלן שכיר בניקיון או באבטחה. 

האם כעצמאי אתה עושה מה שמעניין אותך?
לא בהכרח. קראו את הפוסט: שלושה מיתוסים על עצמאיים ותבינו. כך למשל, יועץ עצמאי לא תמיד יאהב לעבוד עם לקוח רע, לקוח מכוער או לקוח שיודע הכל. בלא מעט מקרים הוא ייאלץ לעבוד איתם, משום שעליו לפרנס את משפחתו.

באופן אישי, כיועץ עצמאי, עבדתי לא מעט פעמים בעבודות שלא ממש עניינו אותי ועם לקוחות שלא בהכרח הייתי מעוניין לעבוד איתם (למזלי הרב היו גם לא מעט עבודות מרתקות ולקוחות שנהניתי לשתף איתם פעולה). 

בגילי המתקדם, לאחר שנים רבות של התנהלות כלכלית משפחתית סבירה או למעלה מסבירה, אני יכול להרשות לעצמי לבחור: האם לעבוד? במה לעבוד? ועם מי לעבוד?. בחרתי לעבוד.

מה מבחין בין עובדים "סובלים" לעובדים הנהנים מעבודתם?
מקווה שהשתכנעתם מהדוגמאות בפסקאות הקודמות, שלא הסטטוס: עצמאי או שכיר הוא מה שמבחין. יש שכירים שאוהבים את עבודתם ויש עצמאיים שאוהבים את עבודתם. יש שכירים שמגיל 25 מחכים לפנסיה ועצמאיים שמגיל 25 מחכים לזכייה בלוטו, שתגאל אותם מעבודתם הסיזיפית בעיניהם.

אציע משהו אחר שמבחין. התרשים הבא מתאר את פירמידת הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו. 

פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו.
מקור התמונה: ויקיפדיה

בתחתית הפירמידה צרכים קיומיים בסיסיים (Basic needs) ובראשה צרכים של הוויה (Beeing needs). אנשים מתחילים בהגשמת הצרכים הבסיסיים ועולים בהדרגה במעלה הפירמידה. 

כשעבודתך מגשימה גם צרכים של הוויה, מצבך טוב. כשעבודתך עונה על הצרכים הבסיסיים בלבד, מצבך פחות טוב.

עד כמה הוא פחות טוב? זה עניין יחסי ותלוי תרבות.

אם אתה משווה את עצמך לאחרים (ולפעמים גם לעצמך בעבר), שאין להם עבודה או שיש להם עבודה, שהתמורה עליה אינה מספיקה על מנת לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם - אתה עשוי להעריך את מה שיש לך.

אם ההשוואה היא מול אלה שמרוויחים הרבה יותר ממך או מול אלה שמגשימים בעבודתם צרכים גבוהים יותר (או שלפחות אתה חושב כך) - אתה עשוי לחשוב שעבודתך מתסכלת. 

הכנסה ומקצוע: מה ללמוד והיכן?

פרשנות של תיאורית הצרכים של מאסלו
מקור: ויקיפדיה

בפוסט הקודם בתחום של הכנסה, עסקתי בהכנסה ומקצוע. ציינתי שעשוי להיות קשר בין המקצוע בו בוחרים לבין גובה ההכנסות התייחסתי לכמה היבטים חשובים בהקשר זה. בפוסט זה אעסוק בשאלות: מה ללמוד? והיכן ללמוד?

מה ללמוד?
עיסוק בחלק מהמקצועות מחייב לימודים פורמליים במוסד אקדמי. על מנת לסיים לימודים כאלה, צריך קודם להתקבל אליהם.
מה עושים כשיש ספק האם תתקבלו ללימודים כאלה? לפני שאדון בתהליכי המיון של האוניברסיטאות, אדון בשאלה איזה מקצוע לבחור.

בחירת המקצוע היא שאלה של: מה רוצים לעשות? באיזה מקצוע יהיו הכנסות גבוהות יחסית? האם אנחנו יכולים לעסוק במקצוע בהצלחה? והאם אנחנו יכולים להתקבל ללימודים?

איני בא לייעץ לכם מה להעדיף, כשיש קונפליקט בין עיסוק במקצוע שאתם רוצים לעסוק בו וצפוי להבטיח הכנסות נמוכות יחסית, לבין מקצוע העשוי להבטיח הכנסות גבוהות אבל אינכם מעוניינים לעסוק בו.

אציין רק שלושה דברים:

1. אם השיקול הדומיננטי בעד בחירת מקצוע, שאתם לא אוהבים הוא יוקרת המקצוע, אני ממליץ שלא תבחרו בו.

2. אם השיקול הדומיננטי בעד בחירת מקצוע, הוא לחץ הסביבה החברתית שלכם או ציפיות המעגל החברתי שכם, אני ממליץ שלא תבחרו בו.

3. אם אתם מנסים להתקבל ללימודים במקצוע, שהסיכויים שלכם להתקבל קלושים ואין לכם תשוקה "בוערת בעצמותיכם" לעסוק דווקא בו, כנראה שכדאי לכם לבחור מקצוע אחר.

תהליכי המיון
לפני כמעט שלושים שנה סיימתי עבודת M.A בפסיכולוגיה, שעסקה בניבוי הצלחה באוניברסיטה לפי ציוני מגן ובחינות בגרות. על בסיס העבודה פרסמנו, המנחה שלי ואני, מאמר מדעי במגמות. לממצאים הייתה חשיבות מעשית בהקשר של בחירת מועמדים לאוניברסיטאות בישראל. 

לצורך העבודה, קראתי לא מעט מאמרים בנושא זה, כך שמשהו אני מבין בו.

מטרת תהליכי המיון היא לבחור את המועמדים שיש להם יותר סיכוי להצליח בלימודים, במצבים בהם מספר המועמדים גדול ממספר הסטודנטים, שניתן לקבל ללימודים.
אף אחד אינו מסוגל לנבא את הצלחה במדויק. זהו ניבוי המבוסס על מתאם סטטיסטי. 
ההנחה, שאפשר להתווכח איתה, היא שמי שיצליח בלימודים יצליח גם בעבודה. 

יש לפחות שלושה גורמים, שעשוי להיות להם חשוב, שיהיה ניבוי מדויק יחסית לשאלה מי יצליח בלימודים.

שני הגורמים הראשונים בהם לא נעסוק בפוסט זה הם:

הגורם הראשון היא המדינה. כך למשל, אם היא זקוקה למספר מסוים של מהנדסים או רופאים, המשמעות של נשירה מלימודים היא רופא אחד או מהנדס אחד פחות.

הגורם השני הם המוסדות האקדמאים, המעוניינים בסטודנטים שיצליחו בלימודיהם.

הגורם השלישי זה מי שלומד וההסתברות שייכשל בלימודים גבוהה. כך למשל, רוב הקוראים, כנראה לא היו מעוניינים ללמוד 4 שנים רפואה ולנשור מהלימודים. מי שנכשל בלימודים מבזבז זמן וכסף. הוא היה יכול ללמוד מקצוע אחר בו, קרוב לוודאי שלא היה נכשל או לא ללמוד בכלל ובמקום זה לעבוד. 

בפסקה הקודמת כבר המלצתי, ברוב המקרים, למי שסיכוייו להתקבל נמוכים, להימנע מהניסיון להתקבל. נשירה מהלימודים והפסד זמן וכסף הכרוכים בה, היא אחת הסיבות להמלצה שלי.


זנב לאריות, ראש לנמרים או ראש לשועלים
מזל טוב, התקבלתם ואפילו ליותר ממוסד אקדמי אחד. עכשיו השאלה היא היכן ללמוד: האם במוסד האקדמי הטוב ביותר אליו התקבלתם? מוסד אקדמי טוב או מוסד אקדמי גרוע?

מלקולם גלדוול דן בשאלה הזו בספרו: דוד וגוליית איך להפוך חולשה לכוח (באנגלית: David and Goliath: Underdogs, Misfits and the Art of Battling Giants). המסקנה שלו, גם על בסיס של מחקרים שהוא מצטט, היא שבמקרים רבים לא כדאי ללמוד באוניברסיטאות הטובות ביותר גם אם מתקבלים אליהן. 

אם נשתמש בכותרת שבחרתי לפסקה זו, לדעתו של גולדוול עדיף להיות מצטיין באוניברסיטה טובה (ראש לנמרים) מאשר בין החלשים (זנב לאריות) באוניברסיטה מהטובות בעולם כמו: MIT, Harward, Oxford או Cambridge.

מצבו של הסטודנט באוניברסיטה מהטובות בעולם
האוניברסיטה מקבלת רק את המצטיינים ביותר. אלה שלכל אורך לימודיהם עד לאוניברסיטה היו הטובים ביותר.

להיות מצטיין זה תמיד יחסי. האחוז של המצטיינים מבין המצטיינים (המתקבלים לאוניברסיטה מהטובות בעולם) הוא בהגדרה קטן. רוב המצטיינים יהיו בינוניים בין המצטיינים. הם יחוו תסכול. סדר העולם בו הם כל הזמן מצליחים, אולי אפילו ללא יותר מדי מאמץ, ישתנה: אם מאמץ רב הם יצליחו לעמוד בדרישות. 

אלה שיהיו פחות טובים מהממוצע (זנב לאריות) יחוו תסכול קשה יותר ותחושה של כישלון וערעור הביטחון העצמי ביכולתם. לא כל אחד יכול לעמוד בזה. חלקם ינטשו לא רק את המוסד האקדמי, אלא גם את המקצוע בו בחרו והם חשים, שלא יוכלו להיות טובים בו.

היות שהחומר אותו לומדים באוניברסיטה מהטובות מהעולם ובאוניברסיטה טובה הוא פחות או יותר אותו חומר, כשיהיו ראש לנמרים, הם עשויים לרכוש את אותם כלי חשיבה ואת אותו ידע. הביטחון העצמי שלהם יהיה גבוה, ההנאה גדולה יותר ובמאמר מוסגר, התשלום לאוניברסיטה כנראה יהיה נמוך בהרבה. 

הסיפור קצת שונה כשמדובר בשועלים (אוניברסיטה או מכללה ברמה נמוכה יותר). מהשוואת ניסיוני כסטודנט וכעוזר הוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, לניסיוני כמרצה במכללה שהעניקה תואר B.A, אני יכול לספר לכם, שקרוב לוודאי שאתם תרכשו פחות כלים וידע. זה לא בגלל שהמרצים לא יהיו מספיק טובים. זה בגלל שסף הדרישות נמוך בהרבה והאווירה אינה תומכת בלימוד מעמיק. התוצאה תהיה שגם התעודה שלכם, אם תסיימו, תהיה שווה פחות מתעודה של בוגר אוניברסיטה טובה (לא בהכרח הכי טובה).

מועדון חברים
לבוגרי אוניברסיטאות העילית יש יתרון לעומת בוגרי האוניברסיטאות הטובות. אותו יתרון שיש בתחום המחשבים לבוגרי יחידות עילית בצבא: יותר בוגרים יושבים בתפקידי מפתח והם בדרך כלל יעדיפו מישהו שבא מאותו מקום.  

מפגשי בוגרים אחת לכמה שנים, הם כר נרחב ל-Networking ולמציאת עבודה.  

כמי שעבד כארבעה עשורים בתחום המחשוב, ראיתי את נקודות ההתחלה הטובה יותר של בוגרי יחידות מחשב צה"ליות. אבל עם הזמן אתה נמדד יותר לפי הביצועים שלך ולפי הניסיון שלך ופחות לפי המקום ממנו באת. זה בדיוק מה שקרה לי ולאחרים שהכרתי: לא פעם העדיפו אותנו על מתחרים בוגרי יחידות מחשוב צבאיות טובות. 

הזווית האישית שלי 
לו הייתי במצב בו הייתי צריך לבחור מקצוע ולא הייתה לי תשוקה חסרת גבולות לעסוק דווקא במקצוע מסוים, הייתי משתמש במודל של תיאורית הצרכים של מאסלו, שפרשנות שלה מופיעה באיור בראש הפוסט.

במידה והייתי מעריך שבחירה שלי תענה באופן נאות על הצרכים הבסיסיים (שתי השכבות בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו), הייתי בוחר במה שאני רוצה לעסוק בו ולא במה שיביא לי הכנסה גבוהה יותר.

למזלי, אני לא נמצא היום, בגילי המופלג, במצב כזה: מצבי הכלכלי מאפשר לי לעסוק במה שמעניין אותי ולהרוויח פחות.

אני מלמד ברידג' ונהנה. התלמידים הם ילדים בכלל וילדים מחוננים בפרט ומבוגרים.

אני נותן ייעוצים בכלכלת המשפחה ומרגיש סיפוק שאני יכול לעזור למשפחות לצאת ממצבים כלכליים קשים ויותר חשוב: לתת להם כלים להתנהל בהמשך טוב יותר ואולי לא להיקלע שוב למצבים קשים.
אני יכול להרשות לעצמי לתת ייעוצים בחינם לניצולי שואה ולבני העדה האתיופית (מי שנכלל בקבוצות אלה מוזמן לפנות ויקבל ייעוץ ללא תשלום).

אני עדיין נותן ייעוצים במחשבים וטכנולוגית המידע (ויש תחומים שלייעוץ שלי יש ערך מוסף, שהארגון לא היה משיג אותו ללא ייעוץ או עם ייעוץ של מרבית היועצים). אני יכול להרשות לעצמי לא לתת ייעוצים שאינם מעניינים אותי ולא לעבוד עם לקוח רע או לקוח מכוער. 

אם תקראו את הפוסט: שקיפות או מה צריך יועץ לכלכלת המשפחה לגלות ללקוחותיו על התנהלותו הכלכלית? תבינו שלא תמיד יכולתי להרשות לעצמי להיות בררן.

כלכלת המשפחה בבהוטן: אל"ג תל"ג

אי אפשר לדבר על כלכלת המשפחה בבהוטן או כלכלת בהוטן בלי לדבר על אושר לאומי גולמי, בראשי-תיבות אל"ג, באנגלית Gross National Happiness, בראשי תיבות GNH.

פירמידת הצרכים

על פי אברהם מאסלו

מקור התמונה: הויקיפדיה העברית

הפוסט האחרון שלי בסדרת הפוסטים על כלכלת המשפחה בבהוטן עוסק בנושא זה.

אל"ג הוא מושג שנטבע על ידי המלך הרביעי של בהוטן ג'יגמה סינגייה ואנגצ'וק בשנת 1972, כתגובה לטענות כאילו כלכלת בהוטן היא בעלת תוצר לאומי גולמי (תל"ג) נמוך ולכן גורמת לעוני. 

מבלי להיכנס לפרטים ודקויות, תל"ג או  Gross National Product הוא מדד המבטא את התוצר של משק לאומי. ככל שהוא גבוה יותר הוא מייצג מיצוב כלכלי טוב יותר. המדד הוא מדד המוטה לטובת מדינות גדולות. גם אם התוצר לעובד של מדינה שבה אוכלוסייה קטנה יהיה גבוה יותר מאשר התוצר לעובד במדינה גדולה, סך הכל התוצר של כל העובדים במדינה הגדולה, עשוי להיות גדול יותר.


בויקיפדיה האנגלית ניתן למצוא טבלה המדרגת את מדינות העולם לפי תל"ג. בשנת 2011 דורגה ארה"ב במקום הראשון, סין בשני ויפן בשלישי. אחריהן גרמניה, צרפת, ברזיל ואנגליה. ישראל דורגה במקום ה- 40. בהוטן במקום ה-162 מתוך 182 מדינות. 

האם התל"ג הוא המדד החשוב ביותר?

לא בהכרח. כנראה שיש מתאם חיובי בינו לבין רווחתה הכלכלית  של משפחה ממוצעת באותה מדינה.

אבל האם תל"ג גבוה, הופך את אותה משפחה למאושרת יותר?

מלך בהוטן חשב שלא בהכרח, והציע מדד חלופי של אל"ג. 

זה לא נגמר בדיון תאורטי: בבהוטן יש משרד ממשלתי המטפל באל"ג. 

משפחות מקבלות אחת לתקופה שאלון המתייחס למידת האושר שלהן.

כאשר מתברר על פי השאלון, שקיימת בעיה במשפחה מסוימת, השלטונות מנסים לפתור אותה.

בהוטן גם יזמה פנייה לארגון האו"ם. כתוצאה מכך, לאו"ם יש פרויקט העוסק באושר לאומי גולמי. הרעיונות באו מבהוטן, אבל גם ממקורות אחרים. מימוש הפרויקט הוא חובק עולם. 


נערכו גם מחקרים אקדמיים העוסקים באושר או ב Well Being.
בין האנשים שעוסקים בכך גם חתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן.

העיסוק במחקר המדעי בנושא האושר, אינו חלק מפוסט זה. אבל למי שמעוניין להרחיב בנושא זה אני מצרף קישור למאמר של דניאל כהנמן

יסודות אל"ג

1. התפתחות סוציו-אקונומית מאוזנת וברת-קיימא
באנגלית:Sustainable and Equitable Socio- Economic Development
 יסוד זה עוסק בפיתוח השם את האזרחים במרכז. המשמעות המעשית היא שיפור השרותים הניתנים לאנשים והגדלת יעילותם. 
אחת הדוגמאות היא זיהוי משפחה שאין לה ממה להתפרנס (באמצעות שאלוני אל"ג או באמצעים אחרים). המלך מעניק לה בחינם אדמה ואמצעים בסיסיים להתחלת עבוד חקלאית לפרנסתה.


2. שמירת הטבע והסביבה
באנגלית: Conservation of the Environment

הפיתוח אינו על חשבון פגיעה בטבע: בעלי חיים וצמחים. כך למשל 26% משטחה של בהוטן הן שמורות טבע.
בבהוטן קיים איסור חוקי על כריתת עצים. האישור ניתן בדרך כלל לצורך שימוש בעצים לבניית בתים.
גם מיחזור ומניעת זריקת פסולת מהווים חלק מעיקרון זה. 
בבהוטן מייצרים "חשמל ירוק" המבוסס על שימוש במפלים. לעומת זאת לא אחת ניתן לראות שקיות ריקות של חטיפים זרוקות ביערות. 
לשאלתי איך זה מתיישב עם התפיסה של שמירת הטבע, קיבלתי את המענה, שהאנשים תמימים ואינם מבינים את הנזק, שגורמות שקיות בלתי מתכלות אלה. צפויה בקרוב חקיקה בנושא זה. 
את הפסולת למיחזור מעבירים מבהוטן להודו. 


3. שמירת וקידום התרבות
באנגלית: Preservation and Promotion of Culture
הצורך בשמירת המורשת התרבותית הבהוטנית והצעדים שננקטו לשם כך, הוזכרו כבר בהרחבה בפוסטים קודמים:
כלכלת המשפחה בבהוטן: האתגרים של המדינה והנזיר הבודהיסטי ותלמיד הישיבה. 
מרכיב מרכזי בהקשר זה הוא מערכות היחסים בין אנשים והכבוד שהם נותנים זה לזה.

זה מתבטא גם ביחס לזרים. חוויתי  את זה, כאשר סיימתי לטפס ברגל למנזר קן הנמרים הנמצא למעלה מ 3,000 מטר מעל פני הים. חיכיתי לקבוצה שעצרה במסעדה באמצע הדרך. 


על אף שלא שידרתי סימני מצוקה, לא מעט מקומיים ניגשו אלי ושאלו אותי האם אני צריך עזרה כלשהי. הסיבה העיקרית לכך: ישנם אנשים שבגובה כזה עשויים לחוות מחלת גבהים.


4. משילות טובה
באנגלית: Good Governance
ממשל הרואה באושרם של התושבים ערך ומנסה לקדם אותו. 
בפוסט שכותרתו: כלכלת המשפחה בבהוטן: ללא שחיתות, נגעתי מעט בנושא זה. המשרד המטפל בנושא זה בבהוטן, אמון למדוד את מדד האושר במשפחות בהוטניות (המדידה היא באמצעות שאלונים וכלים נוספים) ולטפל באותן משפחות שאינן מאושרות. 

זווית הראייה שלי
אין ספק שקל יותר למדוד תל"ג מאשר אל"ג. תוצר בכלל ותל"ג הוא מדד כמותי המחושב על פי נוסחה. אושר בכלל ואל"ג כמדד המייצג אותו (במידה זו או אחרת) קשים למדידה ויש בהם לא מעט אלמנטים סובייקטיביים ואיכותיים. 


חיפוש מתחת לפנס הרחוב את המטבע, שהלך לאיבוד, רק משום ששם יש אור ולכן קל יותר לראות מטבע הוא תופעה ידועה בתחומים רבים של חיינו. 


אושר הוא היבט חשוב בחיינו. יותר מאשר עושר. זה לא אומר שבהכרח חייבת להיות סתירה בין תל"ג גבוה ואל"ג גבוה. המדינה שיצאה במקום ראשון בעולם בבדיקת אל"ג, שערך האו"ם, היא דנמרק. מדינה שגם התל"ג שלה מכובד. 


האיור בתחילת הפוסט מציג את פירמידת הצרכים שפיתח הפסיכולוג אברהם מאסלו. 
הרעיון המרכזי בתיאורית הצרכים או פירמידת הצרכים הוא, שעל מנת לממש צרכים הנמצאים במקום גבוה, למשל: כבוד והערכה, נדרש קודם מימוש הצרכים הבסיסיים, כגון: מזון, שתייה וביטחון אישי. 
אדם שאין לו מזון במידה העונה על צרכיו, יעסוק בדרך כלל, בשאלה כיצד ישיג יותר מזון? ולא בשאלה כיצד יממש את עצמו?


תיאורית הצרכים: חברה בהוטנית לעומת חברה עם תרבות צריכה
התרבות הכלכלית הבהוטנית שונה מהתרבות הכלכלית המערבית. בחברה המערבית בכלל וגם בישראל קיימת תרבות צריכה: משפחות צורכות מוצרים יותר מאשר הן צריכות באמת. 


בין הגורמים הדוחפים אותנו לצרוך יותר מדי: פרסומות, תשלום בכרטיסי אשראי, שאינם מוחשיים כמו שטרות כסף והרצון לצרוך את אותם מותגים כמו אנשים אחרים בחברה.


בבהוטן לא ראיתי מסעודות של רשתות מזון מהיר אמריקאיות. לא ראיתי קניונים שבהם חנויות מלאות במגוון רחב של מוצרים זרים ולא ראיתי מוקדי בילוי סואנים.


לא ראיתי שם גם הומלסים, קבצנים ורעבים. מזווית הראייה השטחית שלי כמבקר לשבועיים, ראיתי הרבה אנשים שנראו מאושרים.
השורה התחתונה: הבהוטנים צורכים הרבה פחות מתושבי המערב.


אם נחזור לפירמידת הצרכים של מאסלו, ראיתי שם הרבה שייכות זהות ואהבה, כבוד והערכה ואולי גם לא מעט מימוש עצמי.
כל זאת על אף שהמצב הכלכלי שם רחוק מלהיות מזהיר.


האם זה אומר שפירמידת הצרכים רלבנטית רק לחברה מערבית?
לא בהכרח. לטעמי התיאוריה ישימה גם לחברות אחרות, כולל הבהוטנית. 


ההבדל הוא שבתרבות שאינה תרבות צריכה,קל יותר לעבור משלב לשלב בפירמידה. את הצרכים הפיזיים הבסיסיים, מספקים עם פחות מזון ומזון פחות יקר.


כשמגיעים לשלב של ביטחון בקיום הפיזי, קל יותר להבטיח אותו בחברה פחות אלימה. 
יש פחות חשש מחוסר כל בעתיד, גם משום שתמיד אפשר להצטרף בגיל מבוגר למנזר בודהיסטי  ולקבל קורת גג ומזון. 
בגלל המשילות הטובה, אנשים יודעים שיהיה מי שידאג להם, אם חס וחלילה יהיו במשבר.
בכלל האמונה בגלגול הנשמות, עשויה אף היא להפחית את החרדות מפני פגיעה פיזית. מה שחשוב יותר זו הנשמה, שממילא תתגלגל הלאה. 


השלב הבא הוא שייכות זהות ואהבה. אבן יסוד של אל"ג, שמירת וקידום התרבות, תורמת להגדלת השייכות. ההיצמדות לתרבות הייחודית בלבוש, בבנייה,בדת ובתחומים נוספים מגדירים היטב את הזהות.


 כבוד והערכה לאנשים, מובנים בתוך התרבות הבהוטנית.


נשארנו רק עם השלב הגבוה ביותר בפירמידת הצרכים: מימוש עצמי, שאליו קצת קשה לי להתייחס בהקשר הבהוטני.