לעבוד: פחות שעות יותר שנים

כרזת תמיכה ביום עבודה בן 8 שעות. מלבורן, 1856
מקור התמונה: ויקיפדיה

בדיחה ישנה מספרת על פקיד במשרד לא יעיל במיוחד בסקטור הציבורי בישראל המעיר את חברו, הישן ליד שולחן העבודה שלו: "קום שעה ארבע (אז עבדו שישה ימים בשבוע). צריך לחתום כרטיס וללכת הביתה". "עזוב אותי" עונה חברו "היום אני עושה שעות נוספות".
הבדיחה, האולי חבוטה הזו, מבהירה את הנקודה הבסיסית: לא בהכרח יש קשר בין מספר שעות העבודה לתפוקה.

כשבארגון ה-OECD בודקים מספר שעות עבודה ממוצע בחודש, מדינת ישראל היא אחת מהמובילות. בדוח האחרון, המדינה בה מספר שעות העבודה הממוצע לעובד הייתה מקסיקו. 
כשאותו ארגון בוחן תוצר ממוצע לעובד, מדינת ישראל נמצאת במקום לא טוב. אם ניחשתם שמקסיקו אינה המובילה במדד זה לא טעיתם.

שתי כלכלות בישראל

המצב של מדינת ישראל יותר גרוע ממה שהממוצעים מראים. יש שתי כלכלות בישראל:

הכלכלה הראשונה היא ההייטק הישראלי (בין 8% ל-10% מהעובדים). לא רק ההייטק. גם חלק מה-Lowtech. בכלכלה הזו התוצר לעובד אינו נמוך.

בכלכלה השנייה נכללים, בין השאר, ארגונים רבים במגזר הציבורי וארגונים עם ועדי עובדים חזקים במיוחד. גם הארגון אליו מתייחסת הבדיחה בראשית הפוסט נמצא בקטגוריה הזו. נורמות העבודה בו עדיין לא רחוקות מהבדיחה.

בכלכלה זו, שבה עובדים מרבית מהעובדים במשק הישראלי, התוצר נמוך הרבה יותר אפילו מהממוצע של כלכלת ישראל.

ב-OECD חושבים שישראל חייבת לשפר את נורמות העבודה באותה כלכלה שנייה.

אם נחזור שוב להקשר של שעות העבודה, בכלכלה השנייה הזו לא בהכרח מספר שעות העבודה נמוך.

חוויה אישית שלי המבהירה את הנושא

לפני כמה עשרות שנים הייתה לי חוויה אישית כזו. הייתי בתפקיד CTO של ארגון בסקטור הציבורי. מלאתי את התפקיד המכובד הזה כעובד חיצוני. הושיבו אותי בחדר גדול ללא מחיצות בין העובדים. ביחד איתי באותו חדר ישבו בין 20 ל-30 עובדים.

בזמן שאני עבדתי קשה, רוב היושבים סביבי עסקו רוב שעות העבודה בדברים אחרים: שיחות פוליטיות, שיחות אישיות, שיחות טלפוניות עם חברות, בני זוג , ילדים וחברים וגם משחקים במחשב האישי, למשל: סוליטר או FreeCell. 

אלה ששיחקו במחשב לא ממש הפריעו לי לעבוד. האחרים כן. 
בכל דבר רע יש גם משהו טוב: למדתי להתרכז ולעבוד גם בתנאי הרעש וההפרעות הגדולים ביותר. 
התוצר לשעה של מרבית העובדים באותו חדר ענק? נדמה לי שניחשתם שהוא היה מזערי.

דנמרק

דנמרק היא אחת מהכלכלות היותר מפותחות באירופה. מאמר שקראתי עסק בתפיסת העבודה במדינה זו. 
הנורמה היא שלא עובדים שעות נוספות. בדנמרק חושבים שהאיזון בין העבודה והחיים האישיים מחייב לא לעבוד יותר מדי שעות.
המקרים הנדירים בהם עובדים בכל זאת שעות נוספות הם במצבים שאין ברירה אחרת וזה לא קורה פעמיים שלוש בשבוע. 

ניו זילנד

מאמר חדש שקראתי עוסק בניסוי שערכה חברה ניו זילנדית בשם Perpetual Guardian. במהלך הניסוי עבדו עובדי החברה ארבעה ימים בשבוע במקום חמישה ימים בשבוע. הם קיבלו שכר עבור חמישה ימי עבודה בשבוע. 240 העובדים בחברה עבדו 32 שעות עבודה בשבוע במקום 40 שעות בשבוע בחודשים מרץ ואפריל השנה. שני חוקרים אקדמיים התבקשו לעקוב אחרי הניסוי ולנתח את תוצאותיו. 

Jarod Haar, פרופסור באוניברסיטת אוקלנד, אומר שהביצועים הכוללים של העובדים לא השתנו בהשוואה לביצועים שלהם בחמישה ימים בשבוע. לעומת זאת היו שינויים חיוביים: עובדים הגיעו בזמן לעבודה, לקחו הפסקות קצרות יותר, לא יצאו מוקדם יותר מהעבודה והיו יותר יצירתיים. 
התוצאות מראות גם על שיפור של 24% במדד לאיזון בין עבודה והחיים (Work-Life Balance). 

ממצאים נוספים:

1. אימהות לילדים הרוויחו יותר מאחרים מהמדיניות של ארבעה ימי עבודה בשבוע.

2. רצוי לבנות את דרישות העבודה על פי מטלות ולא על פי שעות עבודה.

בעקבות הניסוי מועצת המנהלים של החברה שוקלת לעבור באופן קבוע לשבוע עבודה של 32 שעות כשהעובדים מקבלים שכר עבור 40 שעות.
מיסד החברה, Andrew Barens, אומר שאם זה יקרה, זו תהיה החברה הראשונה בעולם שעושה את זה.
Barens אומר שלרעיון של ביצוע הניסוי הגיע אחרי שקרא מאמר שלפיו עובדים עובדים בממוצע 3 שעות מתוך יום עבודה מלא.


לקריאת המאמר באנגלית לחצו: A 4-Day Work Week? A Test Run Shows Surprising Result.

איזון בין חיים אישיים לעבודה

הנושא של איזון בין חיים אישיים לעבודה, שבפסקה קודמת ציון כי חל בו שינוי גדול לטובה אצל העובדים בחברה הניו זילנדית במהלך הניסוי, הופך לנושא מהותי.
עובדים שהאיזון הזה טוב יותר אצלם, יהיו מרוצים יותר ויעילים יותר. עברנו כבר את התקופות בהם עובדים היו חייבים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה.
יש מקום לגמישות כלפי עובדים מבחינת שעות עבודה, חופשות וכיו"ב. גם מקום העבודה מרוויח מזה.

פחות שעות עבודה אבל יותר שנות עבודה

אפשר לעבוד פחות שעות בשבוע אבל רצוי וחשוב לעבוד יותר שנים. ממצאי מחקר של שרית מנחם-כרמי ואביה ספיבק מאוניברסיטת בו גוריון בבאר שבע  חוזים פנסיה של 38% מהשכר לגברים גילאי 40 ופנסיה של 31% מהשכר לנשים בגיל דומה. אחד הגורמים העיקריים הוא מספר קטן של שנות חיסכון.

הגדלת שנות העבודה מעבר לגיל הפרישה לפנסיה הנוכחי אינה רק לצורך העלאת שיעור גמלת הפנסיה. 
ההגדלה הזו הכרחית במצב בו תוחלת החיים עולה ואנשים בגיל הפרישה לפנסיה יכולים עדיין לתרום בעבודה. כפי שעולה ממחקר של PWC, מרוויחים מזה גם הגמלאים, גם המדינה וגם המעסיקים.

אם נחזור להיקף שעות העבודה, אז ברור לגמרי שגמלאים יכולים, ואולי במקרים רבים גם צריכים, לעבוד פחות שעות ולא בהכרח 45 שעות בשבוע.


 

ביטוח רכב שכור בחו"ל: האם אתם באמת מכוסים?

ביטוח אמור לתת לנו שקט נפשי. כשמתרחש אירוע שאחרת היינו צפויים לשלם בו סכום כסף גבוה, הביטוח אמור לכסות את זה.

לא מעט נוסעים לחו"ל מוכנים לשלם יותר עבור ביטוח מלא לרכב. ביטוח הכולל גם ביטול תשלום ההשתתפות העצמית. 

ביטוח כזה מכונה בפוליסות ביטוח CDW. מסתבר שיש סוגים שונים של ביטוח CDW.

כמו בביטוחים אחרים, הכל יפה עד שיש נזק וצריך לפצות אתכם. אז תראו את ההבדל בין סוכן טוב לבין סוכן שדואג לעצמו ולחברת הביטוח. 
לא הכל התנהל כצפוי בהשכרת הרכב בטיול ממנו חזרתי מניו זילנד.
בפוסט זה אתאר את מה שקרה ואנסה להפיק לקחים.

לפני הטיול
בחרנו רכב גדול שיתאים למשפחה. הדגם המיצג את הקטגוריה הזו היה Toyota Previa. בהזמנה באמצעות אינטרנט בחרנו בביטוח המקסימלי האפשרי תחת הכותרת CDW. בביטוח כזה לא משלמים השתתפות עצמית במקרה של תאונה.

בטיול
Toyota Previa הוא רכב גדול אבל בסניף במרכז העיר אוקלנד (1,400,000 תושבים העיר הגדולה בניו זילנד) לא היה רכב כזה. במקום זה קיבלנו רכב הרבה יותר גדול: Hyundai I20. בסוכנות נאמר לנו שהוא שייך לאותה קטגוריה.
תראו בהמשך שהיו משמעויות מעשיות לדגם הרכב שקיבלנו.
לא היה כל כך קשה להסתגל לנהיגה בצד שמאל בניו זילנד. הרבה יותר קשה להסתגל לכבישים הצרים, בעיקר באי הדרומי. בלא מעט מקומות יש גשרים צרים מאד בהם יכול לעבור בקושי רכב אחד.

הכל בגלל צמיג לא קטן
חיכוך בשולי גשר צר כזה גרם לתקר חמור בצמיג. מיהרנו להתקשר לטלפון החירום של חברת ההשכרה מהעיירה הסמוכה הגיע מוסכניק שהחליף את הצמיג הקרוע, אבל לא היה ברשותו צמיג מתאים מהסוג שמתאים לרכב שלנו.
לא ממש מומלץ להמשיך לסוע עם צמיג רזרבי וללא צמיג חמישי. במיוחד לא מומלץ לעשות זאת באי הדרומי של ניו זילנד ששטחו גדול ואוכלסייתו דלילה. 

בטלפון החירום הפנו אותנו לצמיגיה מרשת העובדת עם החברה בעיר קטנה ולא מרוחקת. נאמר לנו ששם נמצא בודאות צמיג מתאים. 
הגענו ונאמר לנו שמצטערים אבל צמיג כזה אין. נשלחנו באדיבות לסניף אחר של רשת הצמיגיות בעיר קצת יותר גדולה, שבה בודאות יש צמיג מתאים.

אתם כבר יודעים מה קרה בעיר השנייה: גם להם לא היה צמיג כזה. מה שהיה שונה בעיר השנייה, שבשכנות הייתה צמיגיה שלא שייכת לרשת והפנו אותנו אליה.
כמו בכל המקומות האחרים, גם שם היו אדיבים, אבל צמיג מתאים לא היה. הופננו לספק עיר ספק עיירה שלישית, שבה אולי נמצא צמיג מתאים ברשת הצמיגיות הרשמית העובדת עם חברת השכרת הרכב.

למודי ניסיון החלטנו מיד לטלפן לשם ולשאול האם יש להם צמיג כזה?
איש המקצוע, בצמיגיה בה היינו, היה זה שתיאר להם את המפרט הטכני של הצמיג, על מנת שלא יהיה בלבול. התשובה היתה ברורה וחיובית.

למחרת בבוקר הגענו לעיירה השלישית. הפעם הסתבר שיש שני תת-דגמים לצמיג הזה ותת-הדגם שברשותם אינו מתאים לנו.

נשלחנו לצמיגיה רביעית באותה רשת בספק עיר ספק עיירה רביעית.
הפתעה: הפעם היה להם צמיג מתאים והצמיג הוחלף.

תמיד יש הפתעות
ניסויים בתחום של כשלים בקבלת החלטות מגלים באופן עקבי הטיות רגשיות. זה מה שקרה לי, כשהמוסכניק התקשר לחברת ההשכרה בהקשר של תשלום עבור הצמיג. 
נציגת החברה אמרה לי שהיתה תאונה ואני צריך לבחור בין שתי אפשרויות:

1. אני אשלם עבור הצמיג והביטוח ישאר כפי שהיה.
    מדובר בעלות לא גבוהה. 

2. החברה תשלם עבור הצמיג ואז יבוטל ביטוח ה-CDW וההשתתפות העצמית שלי, אם תקרה תאונה נוספת תהיה עד 2,000 דולר ניו זילנדי.

הסברתי לה שלא היתה תאונה, אלא נגרם נזק לצמיג עקב התחכחות בשולי הגשר. הגברת אמרה לי שהיא לא מאמינה לי. 
זה מאד הרגיז אותי ולכן בחרתי בהחלטה הלא רציונלאית, שהחברה תשלם ואם תהיה תאונה נוספת אצטרך לשלם עד 2,000 דולר. 

כמעט סוף טוב
תאונה נוספת לא היתה ולכן כלכלית ההחלטה שלי השתלמה. שקט שקונים בביטוח לא היה: כל הזמן חששתי מעלות גבוהה של תאונה נוספת חס וחלילה.

לקחים שאפשר להפיק מזה

1. כדאי לקרוא את הסכם ביטוח רכב חו"ל, כולל אותיות קטנות, ולשאול את כל השאלות העולות על דעתכם.

2. יכול להיות שיתברר לכם שביטוחים שלכאורה מכסים אתכם באופן מלא מכסים אתכם רק עד התאונה הראשונה.

3.  חברת השכרה עלולה להתייחס לכל תקר בצמיג כאל תאונה.

   

להיות ניו זילנדי ב-Christchurch

הכנסיה במרכז Christchurch
צילום שלי באוקטובר 2016

Christchurch היא העיר הגדולה ביותר באי הדרומי של ניו זילנד. היא נמצאת בקצה הדרומי של האי. רבים מאלה הרוצים להגיע לאנטארקטיקה יוצאים מעיר זו. ממנה ממריאים מטוסי ההרקולס האמריקאים המותאמים לנחיתה על שלג או קרחונים. אליה מחלצים מאנטארקטיקה במקרי חירום.  

הדבר הדומה בישראל ללהיות ניו זילנדי ב-Christchurch הוא לגור בישובי עוטף עזה. 
בשני המקרים מתרחשים אירועים שאין לך שליטה עליהם ואתה נפגע. ברוב המקרים אתה נפגע כלכלית. יש גם כאלה שנפצעים ונהרגים. יש כאלה שנוטשים את המקום ועוברים למקומות אחרים.

האירועים ללא שליטה ב-Christchurch הם רעידות אדמה.
בנובמבר 2010 הייתה רעידת אדמה בעוצמה של 7.1. ב-22 בפברואר 2011 הייתה רעידת אדמה חלשה יותר בעוצמה של 6.3. 
הנזקים של הרעידה בפברואר 2011 היו גדולים הרבה יותר: 185 הרוגים והרס של רוב מרכז העיר.
ההסבר פשוט: מוקד הרעש ב-2011 היה בעיר עצמה בעוד ב-2010 הוא היה מרוחק.

אמא לא קיבלה פיצוי
את הפיצוי הכלכלי קיבלו תושבי עוטף עזה אחרי זמן רב. חלקם קיבלו פיצוי חלקי על הנזקים. כשביקרתי ב-Christchurch באוקטובר 2016, התברר לי שגם בניו זילנד לא בהכרח מקבלים פיצוי ללא ביורוקרטיה, לא בהכרח מקבלים פיצוי מספיק ולא בהכרח מקבלים פיצוי בכלל.

באחד העיתונים המקומיים מצאתי התיחסות בולטת לטענתו של תושב מקומי שאימו עדיין לא קיבלה פיצוי על הרס ביתה לפני כמעט שש שנים. זה לא היה מעניין לולא ציין את גילה של האם. היא בת 93. הסיכויים שלה לעשות שימוש בפיצויים הולכים וקטנים עם הזמן.
האם רואיינה על ידי עיתונאים זריזים. היא סיפרה על כמה מחבריה שהלכו לעולמם בטרם קיבלו פיצויים.

מרכז העיר

מרכז Christchurch לא ממש מזכיר את מרכז ירושלים בתקופה העגומה בה נבנה שם קו הרכבת הקלה או את האזורים בתל-אביב בהם נבנה קו הרכבת התחתית. המצב שם גרוע בהרבה. יותר מ-80% מהבניינים במרכז נהרסו או נפגעו. הכנסיה, שתמונתה מופיעה בתחילת הפוסט, היא דוגמה לאיך נראים היום מבנים במרכז העיר.
בשנתיים הראשונות אחרי רעידת האדמה הוצבו כוחות ביטחון סביב מרכז העיר ומנעו כניסת אנשים לשם מחשש לחייהם.

גם באוקטובר 2016 חלקים גדולים ממרכז העיר נראים כמו אתר בניה או התחדשות עירונית בארץ באמצעות הריסת שכונה ובניתה מחדש.

יש גם כמה אזורים יפים ששוקמו ויש בהם חנויות ובתי קפה. הבעיה היחידה היא שכמעט ואין בהם אנשים. מרכזי הפנאי, הבילוי והקניות זזו לפרברים. "יקח עוד כמה שנים עד שהתושבים יחזרו למרכז" אמרה לנו עובדת מקומית במוזיאון המוקדש לרעידת האדמה.

הדשא של השכן ירוק יותר: להיות חקלאי במחוז מקנזי בניו זילנד

הר קוק

פוסט זה אינו עוסק בחסרי בית או במאורים. הוא עוסק באנשים מהישוב. 

כשלננו בחוה חקלאית בדרך להר קוק והרים מושלגים הסמוכים לו זה נראה מקום נהדר לגור בו, אם מחפשים שקט ופרנסה טובה עם עבודה לא קשה. 
הפתגם: "הדשא של השכן ירוק יותר" באמת נכונה בהקשר של הדשא. עם כל כך הרבה מים לא צריך לטפל בכרי הדשא בהם מסתובבים כבשים.
"שכן" זה לא ממש, כשמרחק הטיסה נמדד בעשרות שעות.

מחלון החדר נשקפים ההרים המושלגים של הפארק הלאומי הר קוק. מזג האוויר נוח. האויר נקי וצלול, העצים מרובים והקרקע ירוקה מדשא וצמחים אחרים.נהרות זורמים ואגמים צלולים נקווים.  

כנראה שבעלי החווה, שגם עוסקים בשירותי הארחה, לא ממש צריכים להתאמץ בגידול צאן ובקר. הכבשים והפרות יכולים למצוא לבד מזון טבעי. גם גידול עשבים, תבלינים וכיו"ב נראה פשוט למדי.

גן עדן או גהינום?
התיאור לעיל נשמע כמו גן עדן לאנשים שאינם מחפשים את הכרך הגדול (ניו יורק, לונדון, פריז או אפילו תל-אביב) ושפע אירועי התרבות והחברה שהוא מציע.

החוואי החביב תיאר תמונה פחות אופטימית.

1. קשה להתפרנס
מגידול צאן ובקר קשה להתפרנס. הביורוקרטיה מכה אותך. האפשרויות הולכות ומצטמצמות.
אירוח תיירים הפך מהכנסה משנית קלה למקור ההכנסה העיקרי. 

2. רמ"י מקומי
את הקרקע חוכרים ל-99 שנה ומשלמים דמי חכירה. מזכיר לכם את רשות מקרקעי ישראל בארץ?

המכה הקשה באמת
גם אחרי הביורוקרטיה זה נשמע קרוב יותר לגן עדן מאשר לגהינום. גם אנחנו כישראלים חווים אותה לא פחות. 
את מזג האויר שהוא מתאר לא ממש חווים אצלנו. מזג האויר הנעים באביב (העונה הנוכחית) אינו דומה כלל לחורף ולקיץ. 

לא ממש לח בקיץ אבל הטמפרטורה מגיעה ל-40 מעלות. בחורף היא מגיעה למינוס 20 מעלות. הצינורות קופאים ומתפוצצים, אם לא מחממים אותם באופן קבוע. 
בחודשים הקרים ביותר בחורף כמעט ולא יוצאים מהבית. כמעט ולא עובדים בשונה מהעבודה הקשה ביתר חודשי השנה.

הערת שוליים
הכשל של הסקת מסקנות על פי תמונה חלקית, בו לקיתי, הוא כשל נפוץ. במקרה שלי ראיתי את תמונה חלקית של מזג האויר באביב והגעתי למסקנה שגויה בעליל.
זה קורה לנו גם בהחלטות כלכליות כמו למשל:

1. לקחת משכנתה בלי לראות כיצד מחזירים אותה במשך עשרים השנים הבאות.

2. עובדי היי-טק צעירים שאינם מבינים שלא בהכרח ימשיכו לעבוד בהיי-טק כמה עשרות שנים מאוחר יותר.

להיות מאורי בניו זילנד

איור משנת 1784 של צ'יף מאורי מקועקע
מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט הקודם עסקתי מעט בנושא של להיות חסר בית באוקלנד. כמובן שלהיות מאורי עם קורת גג בניו זילנד בדרך כלל עדיף על פני המצב של חוסר בית.

בלוג זה עוסק בכלכלת המשפחה ולכן יתמקד בשאלת המפתח של המשמעות הסוציו-אקונומית של להיות מאורי בניו זילנד.

שני עקרונות רלוונטיים לנושא זה הוצגו בפוסטים קודמים והם תקפים גם לגבי פוסט זה:

1. יש קשר בין התנהלות כלכלית לבין תרבות.
פוסט המדגים טענה זאת: באלי: על שמות והתנהלות כלכלית.

2. עשוי להיות קשר סטטיסטי בין השתייכות לקבוצה אתנית לבין מצב סוציו-אקונומי.
פוסט המדגים טענה זאת: אפליה תעסוקתית זה לא רק אי קבלה לעבודה.

מאורים על קצה המזלג

המאורים הם בני האדם הראשונים שהגיעו לניו זילנד. הם הגיעו מאיי פולינזיה בין השנים 1250 ל-1300. השפה שלהם היא שפה פולינזית הקרובה לשפה המדוברת בטהיטי ובהוואי.
לא הייתה להם שפה כתובה ולכן את ההיסטוריה שלהם הם מנסים להעביר מדור לדור באמצעות תמונות מגלופות מעץ. 

בהקשר הנוכחי "קצה המזלג" הוא תקציר פרטים עיקריים. בהקשר אחר היו מאורים על קצה המזלג של מאורים אחרים, בהנחה שהשתמשו במזלגות. בעבר מאורים נהגו לאכול מאורים משבטים אחרים. גם כמה אירופאים מאנשיהם של ג'ימס קוק ואבל טסמן סיימו את דרכם בסיר מאורי.

על פי הויקיפדיה, יש היום מעט פחות מ-650 אלף מאורים בניו זילנד.
בניו זילנד חיים קצת פחות מ-4.5 מיליון תושבים.

האחים טמאקי

שני האחים טמאקי הם מאורים עם חזון. החזון שלהם היה להציג את התרבות המאורית לתיירים. אחד האחים מכר את אופנוע ההארלי דוידסון שלו. הם קנו מיניבוס קטן והסיעו תיירים למופע תרבותי מאורי באחד הכפרים. 

כשהשתתפנו השנה במופע כזה כבר היו להם 150 עובדים והמופע מתקיים בכמה מקומות בניו זילנד. 

המופע כולל טקס קבלת התיירים באמצעות ריקוד לוחמים מאורי בהשתתפות צ'יפים של שבטים אורחים (האוטובוסים) המסמנים באופן טקסי שבאו למטרות שלום ולא למטרות לחימה.
רואים ומשתתפים בהדגמות של אורח החיים בכפר מאורי, רואים ושומעים מופע ומסיימים בארוחה מסורתית.

כמו מופעי תיירים בארצות אחרות, יש במופע המאורי מסחור ולא הייתי חותם על אוטנטיות מלאה.

היחס לילידים

כפתור הפנינה, סרטו הדוקומנטרי של הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוזמן מתאר את אחד הפרקים הקשים בהיסטוריה של צ'ילה: השמדת הילידים האינדיאניים בפטגוניה. בארה"ב היו קצת יותר רחמנים וריכזו את הילידים האינדיאנים בשמורות.
גם האוסטרלים, שכניהם של הניו זילנדים, לא ממש הצטיינו ביחסם לילידים האבוריג'ינים.

הניו זילנדים מתייחסים אחרת לילידים המאורים. הם מנסים לשמר את התרבות המאורית ולשלב את הילידים בחברה. שמות מקומות הם שמות מאורים. המאורית היא שפה רשמית בנוסף לאנגלית. הסברים כתובים באנגלית ובמאורית. אגדות וסיפורים מאורים המתייחסים למקומות כתובים בהם באופן מפורט. במוזיאונים מוצגת התרבות וההיסטוריה של המאורים.
באופן פורמאלי המאורים נהנים מאוטונומיה תרבותית ומשולבים בחברה כאזרחים שווים לאזרחי ניו זילנד הלבנים.

המאורים בראיה פחות אופטימית

לפני כשנה צפיתי בסרט המבוסס על מקרה אמיתי. הסרט עוסק באלוף שחמט ניו זילנדי שהוא מאורי וגם סובל ממחלת נפש. לאחר ששוחרר מבית חולים הוא חולם על ללמד ילדים שחמט ולהביא אותם לזכייה בתחרות ארצית.
החברה המאורית בה הוא חי מתוארת כחברה של עוני, פשיעה ואלימות.

בספרה של שפרה הורן חוויה ניו זילנדית היא מצטטת נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בניו זילנד. על פי הנתונים כ-50% מהאסירים הם מאורים.  מהנתונים הלא מדויקים בפסקה קודמת בפוסט זה, קל לראות ששיעור המאורים באוכלוסייה הוא כ-15%. הרבה פחות משיעור האסירים.

נתיב ההתנגדות המינימאלית

בפסקה זו אתאר את ההתרשמות שלי. שלא כמו שפרה הורן, המתגוררת חלקית בניו זילנד, אני הייתי תייר לזמן קצר ולכן ההתרשמות שלי עלולה להיות לא מדויקת, שלא לומר מוטעית. קוראים שמכירים טוב ממני את ניו זילנד מוזמנים לשלול או לחזק את ההבחנות שלי.

הכותרת היא תרגום חופשי של הביטוי האנגלי Path of Least Resistance. זהו למשל האופן בו זורמים מים.

Path of Least Resistance מתאר גם את ההתרשמות שלי מעבודת מאורים בניו זילנד: הם עובדים בעבודות בתוך או סביב הקהילה המאורית, למשל מעורבים בהדגמת התרבות או הכנת האוכל במופע של החברה של האחים טמאקי או מדריכים במוזיאון מאורי. רוב המאורים האחרים בהם נתקלתי עבדו בעבודות פשוטות שהשכר עליהן הוא בדרך כלל נמוך.

בחירת עבודה בתוך הקהילה או עבודה פשוטה היא Path of Least Resistance. 
אין ספק שכשהעבודה היא בתוך הקהילה יש למאורי יתרון על פני אדם שאינו שייך לקהילה.
על העבודות הפשוטות עם שכר נמוך אין "קופצים" רבים ולכן גם היא סוג של Path of Least Resistance.

מדוע לא להתמודד על תפקידים בכירים יותר או תפקידים מחוץ לקהילה?
התשובות לזה עשויות להיות פחות השכלה, ניסיון או כישורים ו/או אפליה תעסוקתית.
יש כאלה שאחרי שהם חווים אפליה תעסוקתית לפעמים "מרימים ידיים" ומסתפקים בתפקיד המחייב כישורים פחותים ממה שיש להם.
פחות ניסיון עלול לנבוע גם מאפליה תעסוקתית. השכלה פחותה עלולה לנבוע גם מנקודות התחלה טובה פחות בגלל מצב סוציו-אקונומי.

מעבר לניו זילנד ולמאורים

המאורים בניו זילנד אינם הקהילה היחידה בעולם, שאחוז גבוה יחסית מהחברים בה עובדים בקהילה או בעבודות פשוטות.

גם במדינת ישראל אפשר לראות קבוצות אוכלוסייה עם דפוסים דומים. אחת מהקבוצות האלה היא עולי אתיופיה. 
העולים מגיעים מתרבות אחרת, מנקודת התחלה סוציו-אקונומית פחות טובה וללא קשרים. ההתרשמות שלי היא שגם יש מקרים בהם הם סובלים מאפליה תעסוקתית.   

בפוסט קודם התייחסתי להרצאתו של פרופ' וינסנט אושינו בכנס של הפורום הישראלי לגיוון בתעסוקה. אושינו הוא פרופסור באוניברסיטת Ohio State, שאפליה תעסוקתית היא תחום המחקר שלו.
פרופ' אושינו, ציין שמכסות תעסוקה לאוכלוסיות מופלות לרעה אינן פיתרון מספיק. חשוב שגם אחוז סביר מהם יהיו במדרגים גבוהים בהיררכיה. כך למשל, לא מספיק להעדיף אוכלוסיה מופלית לרעה בעבודות ניקיון עד למילוי המכסה. 

החזון של עמותת עולים ביחד הוא לעזור לעולים שמצליחים להגיע ללימודים אקדמיים להשתלב בחברה ובעבודה בתפקידים הולמים.
כמתנדב בעמותה התורם תרומה צנועה לקידום החזון, אני מתרשם שזה לא רק חזון אלא גם מתבצעים צעדים מעשיים בכיוון.

להיות חסר בית באוקלנד

ניו זילנד היא מדינה המנסה לפעול בהגינות כלפי אזרחיה וכלפי דרי עולם אחרים. כך למשל, היא חתומה על אמנות בינלאומיות, שוללת נשק גרעיני, מתנגדת לציד ליוויתנים, מתחשבת במיעוטים וכיו"ב. 

לא מסוג המדינות בהן תצפה לראות חסרי בית ברחובות. מאד הופתעתי לראות לא מעט חסרי בית ברחובות הערים בכלל וברחובות העיר הגדולה ביותר במדינה אוקלנד בפרט.

בניו זילנד חסרי בית הם שונים

בעוד חסרי הבית בישראל ובארצות אחרות בהן ביקרתי הם לרוב מוזנחים, מלוכלכים וחושפים את מכאוביהם ונכויותיהם על מנת שהעוברים והשבים יתרמו להם סכום כסף כלשהו, עמיתיהם הניו זילנדים אותם פגשתי בביקורי הלא ארוך במדינת איים זו נוקטים במדיניות אחרת.

לרוב מראהם מהוגן וקרוב למראהו של אדם מהישוב. ליד רבים מהם מונח שלט באותיות גדולות ובולטות המכיל לפעמים טקסט קצר ולפעמים טקסט ארוך יותר. הם מצפים מהעוברים והשבים שיקראו אותו וישתכנעו לעזור להם.

אחד כתב סיפור ארוך ובו תיאר את ביתו שכבר אינו ראוי למגורים. אין לו מספיק כסף לשפץ אותו ואין לו מספיק כסף לרכוש או לשכור דירה אחרת ולכן הפך ל-Homeless.

השלט שליד השני סיפר על הקושי שלו למצוא עבודה וביקש מהעוברים והשבים פשוט לעזור לו למצוא מקום עבודה.

שלישי החזיק שלט תמציתי יותר: Homeless but not Useless.

מדוע יש מספר רב של חסרי בית?

ההתרשמות של תייר כמוני, שמוקדי הענין העיקריים שלו הם אתרי הנוף והטבע עלולה להיות מוטית ומוטעית.

כתבה בעיתון דה מרקר שכותרתה: שוק הנדל"ן החם בעולם: צעירי אוקלנד איבדו תקווה לקנות בעיר דירה, תומכת בהשערה שההתרשמות שלי קרובה למציאות.

על פי הכתבה מחיר ממוצע של בית בעיר הכפיל את עצמו תוך 10 שנים.

מחיר שכירות מגיע ל-32% מההכנסה הממוצעת במשק ושיעור הבעלות על דירות הוא בשפל. 

כ-50% מרוכשי הדירות הם משקיעים. חלק לא קטן מהם תושבי מדינות אחרות. רבים מהם, איך לא, הם סינים.

המגמה של עליית מחירי הדירות וההשלכות הנובעות ממנה חלה גם על מקומות אחרים בניו זילנד. באוקלנד היא חריפה יותר. 

לרגע חשבתי שנסעתי כל כך רחוק על מנת לחזור למציאות הישראלית בתחום הדיור. 

הערת שוליים

אתם מוזמנים לקרוא במאמר בדה מרקר גם על דרכי ההתמודדות של ממשלת ניו זילנד עם הבעיה. באופן לא מפתיע גם בהקשר זה קיים דימיון לישראל. 

ניו זילנד: מהו הענף הכלכלי הגדול ביותר?

גידול כבשים בניו זילנד
מקור התמונה: ויקיפדיה

כששומעים את השאלה בכותרת, המחשבה הראשונה היא על מה שרואים בתמונה לעיל, כלומר: כבשים.

אין חולק על כך שניו זילנד היא סוג של גן עדן לכבשים עד ששוחטים אותן. עד לשלב העגום הזה, הכבשים רועות להנאתן בשדות ירוקים ופסטורלים.

שומעים על יצוא כבשים למאכל מניו זילנד. מדברים על הפגיעה האפשרית של הכבשים הניו זילנדים באוזון ועל החור שנפער בו דווקא בחצי הדרומי של כדור הארץ.

במאמר בעיתון מקומי ב-Christ Church, העיר הגדולה באי הדרומי, כותב העיתונאי Peter Townsend, שענף התעשייה הגדול ביותר שם הוא דווקא תיירות. 

ההכנסות מתיירות צפויות להסתכם השנה ב-14.5 ביליון דולר ניו זילנדי (דולר ניו זילנדי שווה כ-2.7 או 2.8 שקלים).

התיירים נמשכים בעיקר לקסמו של האי הדרומי, שנופיו הטבעיים נשמרים היטב. אחוז גדול מגיע גם לעיר הגדולה במדינה אוקלנד, הנמצאת בצפון האי הצפוני. 

על פי הכתבה, הענף ממשיך לצמוח ובשנת 2022 מצפים ל-4.5 מיליון תיירים.

הנקודה הסינית

באופן לא מדעי, זיהיתי שלא במפתיע, הרבה תיירים מאוסטרליה השכנה, אבל פגשתי יותר תיירים סיניים. במיוחד בולטת "הפלישה" הסינית באזור Picton, העיר באי הדרומי אליה מגיעים במעבורת מהאי הצפוני. בחלק מהמקומות באי הדרומי יש שלטים כתובים גם בסינית, בנוסף לאנגלית ולמאורית.
הממצאים שמציג Peter Townsend מתאימים לתחושה שלי. ב-2016 מספר התיירים הסיניים צפוי להגיע ל-370 אלף. בשנת 2022 המספר צפוי לגדול ל-500 אלף.

ניו זילנדים מסבירי פנים

התחושה הסוביקטיבית שלי היא, שכמעט בכל מקום קיבלתי שירות מצוין.
לא ישננו (משפחתי ואני) במלונות פאר אלא בדירות אירוח (במלונות ובאתרים אחרים) או במוטלים. כל דירה כזו מצוידת היטב להכנה עצמאית של ארוחות. 
לא אכלנו במסעדות יוקרה (אולי למעט אחת). גם במסעדות קיבלנו כמעט תמיד שירות טוב והתיחסות אישית.

מעמדו של ענף התיירות בא לידי ביטוי גם אצל עובדים בענפים אחרים, למשל: חקלאות, שמשלימים הכנסות באמצעות חדרי הארחה.
בחלק מהמקרים בהדרגה הופכת ההכנסה המשנית מתיירות לפרנסה העיקרית.

אתגרים

Peter Townsend מתאר שלושה אתגרים עתידיים לתיירות באי הדרומי (המאמר בעיתון המתפרסם באי זה):

1. לפתח את התשתית התיירותית

2. לפתח תשתיות פיזיות, למשל: תשתיות תחבורה
ההתנסות שלי בכבישי האי הדרומי מגלה כבישים צרים וגשרים בהם עובר כלי רכב אחד. אין ספק שיש הרבה מה לעשות שם בנושא זה.

3. לשמור על אתרי הטבע הייחודיים הקיימים באי
זהו אולי האתגר הגדול ביותר. קל מאד להרוס והרבה יותר קשה לתקן,  אם בכלל.