בנק דיסקונט: לא מבינים ולא רוצים ללמוד איך עובדים בערוצים ישירים.

לפני הרבה שנים הייתי בכנס בו נשאלו מנמ"רים של כל חמשת הבנקים הגדולים בארץ (למעט מנמ"ר בנק הפועלים, שיוצג על ידי מישהו אחר מהבנק) שאלות על תפיסת העולם המחשובית שלהם.

לאחר הדיון אמרתי בשיחה פרטית לאחד מבכירי טכנולוגיית המידע בארץ: אף אחד מהם לא מבין מה זה

זה כשלעצמו אינו נורא. מה שנורא הוא שגם המומחים הטכנולוגיים שהכינו אותם לדיון לא הבינו.

חיכיתי כמה שנים והרושם שלי בשנת 2017 היה שלפחות בבנק דיסקונט לא למדו את זה. 

   

מדוע זה חשוב יותר בימי קורונה?

בימי קורונה הצורך בריחוק חברתי מחייב שימוש רב יותר בערוצים שונים, שאינם סניף בנק.

כשהוצאתי כסף בכספומט חיצוני לסניף בנק ראיתי את מסכת הייסורים שעבר לקוח בנק שהיה צריך להיכנס לסניף על מנת להחתים את הבנק על טופס ולא תיאם פגישה מראש. 

כשכמעט כל השירותים הניתנים ללקוחות הם מקוונים חשובה במיוחד האחידות בין הערוצים.

ההתנסות שלי אתמול והיום (31.7.20)

למען הסר ספק, אני לקוח מיומן בהעברות כספים באמצעות אתר האינטרנט. משום מה לא הצלחתי לבצע העברה על סכום שאינו חורג מהסכומים שאני יכול להעביר לחשבונות אחרים (רק השבוע העברתי לחשבון אחר סכום גבוה בכמה אלפי שקלים מהסכום המדובר).

ההודעה שקיבלתי באתר האינטרנט דיברה על כך שזמנית לא ניתן לקבל את השירות.

היות שאתמול היה תשעה באב, שאינו יום שבו עובדים בבנקים, הנחתי שיש תקלה שטרם תוקנה. ניסיתי מאוחר יותר שוב וקיבלתי את אותה הודעת שגיאה.

הבוקר ניסיתי שוב קיבלתי את אותה הודעה. ניסיתי לטפל בבעיה בעזרת הבנק:

1. ניסיתי לבחון את זה באמצעות העברה למוטב קבוע, שממילא הייתי צריך לבצע. 

ההעברה בוצעה.

2. ניסיתי לטלפן לסניף.

הודעה קולית שהסניף אינו פעיל ביחד עם הרבה קשקשת לא רלוונטית עבורי,  שאין דרך פשוטה לוותר עליה.

3. ניסיתי לצלצל ל-Contact Center של הבנק לברר מה הבעיה?

הרבה קשקשת. בזבוז זמן אבל ... גם נאמר שיש נציגי Chat באפליקציה. 

4. נכנסתי לאפליקציה בטלפון החכם.

לפני שחיפשתי נציג שירות החלטתי לנסות לבצע את הפעולה באפליקציה. קיבלתי הודעה שמספר החשבון שגוי.

אצל מי שמבין מה זה Multi Channel Archutecture זה לא היה קורה:

זוהי רק דוגמה קטנה לכשלים הרבה יותר מהותיים העלולים להתרחש כשאין אחידות בין ערוצים.

קצת היסטוריה: מדוע לדעתי מספר החשבון זוהה כשגוי?

זוהי השערה שלי, שאינה בהכרח נכונה. היא מבוססת על טעות מחשוב אסטרטגית של בנק דיסקונט לפני כמה עשרות שנים.

באותם הימים הפלטפורמה השלטת של מערכות ליבה בנקאיות בארץ ובעולם הייתה מחשבי מיינפריים של חברת י.ב.מ 

כל הבנקים בארץ, למעט בנק דיסקונט, בחרו בפלטפורמה זו. בבנק דיסקונט (וגם במשרד החינוך) התלהבו מפלטפורמה חדשה של חברת בורוז, לימים חברת Unisys. הם בנו את מערכות הליבה על פלטפורמה של Unisys.

לטעמי האישי התלהבו יותר מדי. בדיעבד הסתבר, שצדקתי. Unisys הפכה לשחקן שולי בשוק ה-Mainframe. בסוף שנות ה-90 יעצתי למשרד החינוך להגר ממנה, משום ש-Unisys  לא נתנה מענה לבעיה של באג 2000 בדגם המחשב שהיה במשרד. כשיעצתי קודם להגר ממנה, התעלמו מהעצה שלי.

בשנות ה-2000 הבין בנק דיסקונט שעליו להעביר את מערכות הליבה לפלטפורמת IBM Mainframe. הפרויקט בוצע בעזרתה של חברת Accenture, חברה בינלאומית גדולה עם ניסיון רב בתחום.

הגירה כזו היא מורכבת, ארוכה ויקרה ויש בה שלבי ביניים. 

הכורח בשלבי ביניים, בהם חלק מהמערכות על פלטפורמת IBM וחלק עדיין בפלטפורמת Unisys, חייב את בנק דיסקונט להחזיק שני מספרי חשבון לאותו חשבון.

מספר חשבון בן 8 ספרות, כמו בבנקים אחרים, בפלטפורמת IBM ומספר חשבון עם פחות ספרות בפלטפורמת Unisys.

עד היום, או לפחות עד לאחרונה, קיימים לאותו חשבון שני מספרים. מי שהייתי צריך להעביר לו כסף נתן לי את מספר החשבון הקצר על פלטפורמת Unisys.

ייתכן שהחשבון שנתן שגוי. ייתכן, ובעיני זה יותר סביר, שהוא נתן לי את החשבון הנכון והמערכות של בנק דיסקונט אינן מזהות אותו. 

לך תדע, אולי רק האפליקציה בטלפון לא מזהה אותו ובאתר האינטרנט של בנק דיסקונט יש בעיה אחרת. 

הערת שוליים

אחד מהיסודות של ארכיטקטורת Multi Channel הוא החופש של הלקוח לבחור באיזה ערוץ הוא רוצה לפעול. הבנקים צריכים לכבד את זה. כבר ענו לי במכתב באמצעות דואר ישראל, שהגיע אלי אחרי זמן רב, להודעת דוא"ל. בנק שמנהל נכון את הערוצים שלו היה עונה לי באמצעות דוא"ל. 

ההעדפה שלי היא לעבוד

הכשלים בארכיטקטורת ה-Multi Channel של בנק דיסקונט חייבו אותי לעבוד בערוץ שאינו הערוץ המועדף עלי.

הבלוג החדש שלי Risk and Crisis

לבלוג החדש שלי קוראים Risk and Crisis. אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הראשון בבלוג החדש:

מקרה של Crisis: הכור האטומי בפוקושימה. 

כפי שמעיד שמו של הבלוג הוא עוסק בניהול סיכונים וב-Crisis Management. 

הבלוג אינו מחליף אף אחד מהבלוגים הקיימים שלי. הוא מצטרף לשלושת הבלוגים הוותיקים שלי:

SOA Filling The Gaps בלוג העוסק במחשבים ובטכנולוגיית המידע

לכלכל בתבונה העוסק בעיקר, אבל לא רק, בכלכלת המשפחה.

ברידג' שלא היכרתם העוסק במשחק הברידג'.

הבלוג שלי על כלכלת המשפחה

תפיסת העולם שלי היא רחבה. כך נהגתי כיועץ מחשוב וטכנולוגיית המידע. כך אני פועל כיועץ לכלכלת המשפחה. 

כמעט כל יועץ לכלכלת המשפחה מסוגל לטפל באופן סביר בנושא של מאזן הוצאות והכנסות. גם אני אבל זהו אינו היתרון היחסי שלי.  כשניסיתי לבדוק מה היתרון היחסי שלי בהשוואה ליועצים אחרים לכלכלת המשפחה מצאתי:

1. ניסיון רב בעבודה כשכיר במסגרת משרד ממשלתי וכעצמאי.

המעבר הזה חייב אותי להבין לעומק את נושא הפנסיה התקציבית ואת נושא הפנסיה לעצמאים ולשכירים בתוכניות פנסיה אחרות.

הוא גם חייב אותי לנסות להבין לעומק משמעויות של פרישה מעבודה.

2. תואר שני בפסיכולוגיה (בהצטיינות)

במסגרת הלימודים עסקתי לא מעט בקבלת החלטות ובהטיות בחשיבה. הטיות שהן הבסיס של הכלכלה ההתנהגותית, שאינה מניחה מודל של מקבלי החלטות כלכליות רציונליים.

3. עבודה במשך עשרות שנים בהיי-טק

עבדתי מול יותר מ-40 ארגונים וראיתי כיצד אנשי הייטק צעירים לא תמיד מתנהלים כלכלית נכון. לפעמים הם משלמים מחיר כבד על ההתנהלות הזו כשהם חוצים את גיל ה-40 ומתקשים למצוא עבודה.

4. ניהול סיכונים

צברתי ניסיון מעשי רב וידע תאורטי לא מועט בניהול סיכונים בתחום המחשבים. מדובר בתחומים כמו אבטחת מידע, סיכונים טכנולוגיים, BCP ועוד.  

גם העובדה שסיימתי תואר ראשון בסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית תורמת ליכולת שלי לנתח סיכונים. 

בשנים האחרונות אני מלמד קורסים בניהול סיכונים שעורכת בארץ הנציגות של החברה הקנדית PECB.

ניהול סיכונים הוא חלק חשוב מייעוץ בכלכלת המשפחה.

5. ייעוץ במחשבים בסקטור הציבורי ובסקטור הפיננסי

כמי שיעץ לכ-40 ארגונים בנושאי מחשוב יעצתי גם לארגונים בסקטור הפיננסי. בין הלקוחות שעבדתי איתם היו כמעט כל הבנקים בארץ וגוף בנקאי באירופה, חברת ביטוח הפניקס וחברת ביטוח גדולה ביפן. 

יעצתי גם לארגונים בסקטור הציבורי המשפיעים על החלטות כלכליות של משפחות: משרד האוצר, המוסד לביטוח לאומי, משרד הקליטה, משאד החינוך ועוד.

בכל ארגון ניסיתי להבין לא רק את המחשוב אלא גם את עולם התוכן ואת התרבות הארגונית.

הבלוג שלי על כלכלת המשפחה מבטא את התפיסה הרחבה שלי ואת היתרונות היחסיים שלי. הוא עוסק בקבלת החלטות, לא תמיד בהקשרים ישירים לכלכלת המשפחה.

הוא עוסק  בהיערכות לפרישה לפנסיה. הוא עוסק בעבודה בהייטק הוא עוסק בהתנהלות כלכלית של משפחות במדינות מתרבויות אחרות וברקע הכלכלי והתרבותי הרלווטי שלהן. 

הרבה פוסטים עוסקים בניהול סיכונים. בימי הקורונה התחלתי לעסוק באופן ישיר ובאופן עקיף גם בכתיבה על Crisis Management. 

מדוע פתחתי בלוג נוסף?

הבלוג עמוס מדי בפוסטים כך שחשבתי שיהיה נכון להפריד בין הפוסטים הרבים על ניהול סיכונים ועל Crisis Management לבין הפוסטים הרבים עוד יותר על כלכלת המשפחה. 

Crisis Management וניהול סיכונים

אחרי שני פוסטים מקדימים על Crisis Management הגיעה העת להתחיל לגעת בנושא עצמו.
כשאני קורא על Crisis Management זה נראה לי מוכר מאיזשהו מקום. מהר מאוד אני מגלה שהמקום הזה נקרא ניהול סיכונים.

הדימיון

התהליך

על התהליך הבסיסי בניהול סיכונים כבר כתבתי.
התהליך ב-Crisis Management זהה. מנסים לזהות סיכונים, לנתח אותם ולהעריך את משמעותם. על בסיס ההערכה מחליטים באילו סיכונים לטפל ובאיזה אופן.

תהליך דינמי

התהליך אינו חד-פעמי. מדובר בתהליך החוזר על עצמו בגלל שהעולם משתנה. כשהעולם משתנה הסיכונים משתנים ו-Crisis פוטנציאליים משתנים.

התרחשות אירוע סיכון

ברוב המקרים הסיכון מתממש באמצעות התרחשות אירוע סיכון או בחלק מהמקרים צירוף של אירועים. התרחשות כזו מחייבת התמודדות. ההתמודדות היא באמצעות תכניות להיערכות לאירוע כזה ובאמצעות Controls שיושמו מראש. 

מתמודדים עם אירועים לא צפויים

גם בניהול סיכונים וגם ב-Crisis Management עוסקים בדברים לא צפויים מראש. 

היערכות ארגונית ועסקית

גם בניהול סיכונים וגם ב-Crisis Management צריך להיערך ארגונית באמצעות בחירת בעלי תפקידים, הגדרת הסמכויות שלהם, הקצאת תקציב, מחויבות של דרג ניהולי גבוה, קביעה מראש של נוהלי עבודה.

מודעות אנשים

ללא מודעות של עובדים או חברים בקבוצה (משפחה וכיו"ב) קשה להצליח. חייבים ליצור מודעות ולרענן אותה. 

שיתוף האנשים בארגון ומחוץ לו

חשוב לשתף את כל האנשים הרלוונטיים, בארגון ומחוץ לארגון, בתהליך. שיתוף הכרחי לקבלת מידע, ניסיון ורעיונות שעשויים לייצר ניהול טוב יותר. שיתוף גם מעודד שיתוף פעולה של עובדים, בני משפחה ואחרים (לקוחות, שותפים עסקיים, מתנדבים וכיו"ב).

השוני

כשעוסקים בניהול סיכונים קל לראות את המייחד את הנושא של Crisis Management. כשעובדים מול ארגון, אנשים בתוך הארגון מדרגים ביחד עם מומחי ניהול סיכונים את חומרת הסיכונים. כמעט תמיד יגידו לכם שישנם סיכונים חמורים במיוחד שאליהם צריך להתייחס אחרת מאשר ליתר הסיכונים.

האמת היא שגם מומחה לניהול סיכונים מבין את זה בדרך כלל גם בלי שיגידו לו את זה.

מה זה אומר להתייחס אחרת?

בדרך כלל רמת הסיכון נקבעת על ידי מכפלה של מספר גורמים:

1. חומרת הסיכון

2. ההסתברות להתרחשות אירוע סיכון

3.ההסתברות לגילוי התרחשות אירוע סיכון.

לאירועים ברמת חומרה קיצונית לא מתייחסים לגורמים אחרים מלבד רמת החומרה. 
כך למשל, איננו רוצים להכפיל את החומרה בהסתברות הנמוכה של התרחשות אירוע סיכון כזה כי הנזק של התרחשות אירוע, שלא נערכו אליו כיאות גדול מדי. לפעמים הנזק עלול להיות סיום דרכה העסקית של חברה או מותו של אדם. 

המשמעות המעשית היא תכנית מסודרת להתמודדות עם מצב כזה. בדרך כלל התכנית צריכה להיות רב ממדית. 
משבר הקורונה או Crisis הקורונה הוא דוגמה טובה לרב ממדיות: כולנו מבחינים בשני ממדים בולטים: תחלואה והדבקה וההשלכות הכלכליות אבל יש הרבה גורמים נוספים שפחות מודעים להם אבל הם בהחלט חלק מה-Crisis.

Crisis Management לא חופף ב-100% לחלק האדום של התרשים בתחילת פסקה זו, אבל יש חפיפה גדולה ביניהם. למעשה הייתי מכליל בו גם החלקים הצבועים בצבעים אחרים בעמודת הקטסטרופה.  

Incident Management

אחד האלמנטים החסרים לפעמים בניהול סיכונים הוא Incident Management. 
המונח מתייחס לאופן הטיפול באירוע העלול לגרום נזק משמעותי לארגון. המונח בו השתמשתי "נזק משמעותי לארגון" הוא בעצם התממשות סיכון חמור או צירוף של סיכונים חמורים. 
כאשר מתבצע Incident Management מנסים באופן שיטתי, על ידי צוות המתמחה בכך, להסיק את המסקנות מאירוע כזה. המטרה להימנע מנזקים חמורים לארגון, אם וכאשר אירוע כזה יתרחש שוב בעתיד. 

אם כבר יש צוות כזה, ההמלצה שלי וקרוב לוודאי לא רק שלי היא להיערך מראש לאירועים כזה עוד לפני שהם התרחשו בארגון. קרוב לוודאי שאירועים כאלה או אירועים דומים כבר התרחשו במקומות אחרים. אפשר להסיק מסקנות ממה שקרה במקומות אחרים ולהיערך בהתאם. 

השילוב בין שניהם

שילוב בין ניהול סיכונים לבין Crisis Management מתבקש. 

התהליך

אין טעם בשני תהליכים נפרדים מקבילים. מתחילים בתהליך של ניהול סיכונים. לאחר סיום שלב הערכת הסיכונים אפשר להפריד בין סיכונים חמורים במיוחד לבין יתר הסיכונים ולטפל בחמורים במיוחד באמצעות Crisis Management. 

Framework

אם לא מדובר בארגון ענק ומורכב אפשר לאחד גם את הנושא של Framework. ה-Framework לניהול סיכונים ישמש גם צורך Crisis Management. 

צוות עבודה

ראיתי המלצה להקמת צוות הפועל כל הזמן בנושא של Crisis Management. נדמה לי שזהו משהו שרק ארגונים גדולים ועשירים יכולים להרשות לעצמם. לארגונים אחרים ובוודאי לארגוני SMB זה לא מעשי: זה יקר מדי ועשוי להיות מיותר. 
חשוב במסגרת צוות או אדם האחראי על ניהול סיכונים להתייחס גם את ההיבטים של Crisis Management.זה יכול להיות מישהו ספציפי במשרה חלקית או פגישות תקופתיות ועבודות הכנה של כל הצוות של ניהול סיכונים.

אם וכאשר מתרחש אירוע של Crisis, נדרשת היערכות מידית רחבה יותר על בסיס התוכנית שהוכנו מראש ועל בסיס הניסיון שנצבר.

קורונה: של מי הכסף?

נגיף הקורונה. מקור התמונה: ויקיפדיה

זהו פוסט שלישי בסדרת הפוסטים על הטיפול הלא נכון של ממשלת ישראל במשבר הכלכלי בעקבות הקורונה. בפוסט הראשון עסקנו בחל"ת כפוי. בפוסט השני בערבות מדינה זניחה להלוואות. 
בפוסט זה נשאל: של מי הכסף שמחלקים?

רקע

גילוי נאות

אני אזרח וותיק. בתוקף היותי כזה קיבלתי מענק של 500 שקלים. לפני שתרמתי אותו הסברתי, שזה בעצם כסף שאנחנו, משלמי המיסים הישראלים, נחזיר למדינה. כנראה שנחזיר יותר ממה שקיבלנו.

השאלה עליה לא ענה נגיד הבנק האמריקאי

בפודקסט "מנועי הכסף" של העיתון "כלכליסט" משוחחים אורי גרינפלד, הכלכלן הראשי והאסטרטג הראשי של בית ההשקעות "פסגות", והעיתונאי שי סלינס על נושאים כלכליים שונים. באחד הפודקסטים הם מדברים על מסיבת עיתונאים של יו"ר הפד ג'יי פאול. הוא ענה בסבלנות על כל השאלות פרט לאחת. השאלה שלא ענה עליה הייתה: האם מדיניות ההרחבה הכמותית (כלומר: פיזור כסף על ידי הממשלה) בארצות הברית עלולה להביא לקריסת הכלכלה של ארה"ב? 

הרחבה כמותית היא מדיניות של חלוקת כסף על ידי ממשלות ובנקים מרכזיים למניעת או דחיית משבר כלכלי. בולט במיוחד בתחום זה הבנק המרכזי של האיחוד האירופי, המרבה לחלק כסף שאין לו. 
השאלה היא: האם חלוקת כסף, שאין לו באמת כיסוי כלכלי, עלולה להביא לקריסה כלכלית? 
זו שאלה מורכבת. היא נוגעת גם לשאלה העקרונית: מי אחראי על ייצור הכסף? בנקים מרכזיי, כמו שהיה נהוג בעשרות השנים האחרונות או אולי ממשלות? 
אתם מוזמנים לקרוא מאמר מעניין של ד"ר אלי קוק מאוניברסיטת חיפה. כותרת המאמר: שובה של שאלת הכסף.

דעתי האישית היא שאי אפשר לחלק לאורך זמן כסף שאין בדיוק כמו שבכלכלת המשפחה אי אפשר להוציא לאורך זמן יותר מההכנסות.

בעל עסק נזעם בטלוויזיה הישראלית

בעל עסק נזעם שהופיע בשידורי החדשות באחד מערוצי הטלוויזיה, קונן על המצב הקשה במיוחד שבו הוא נמצא. הוא פנה בשידור חי אל ראש הממשלה שייתן כסף לעסקים קורסים. האיש אמר לראש הממשלה, שכמובן לא הקשיב לו: "זהו הכסף שלנו".

איזה כסף מחלקת ממשלת ישראל לאזרחים בזמן הקורונה?

בואו נצבע באמת את הכסף המחולק לאזרחים הנפגעים מהמשבר. צודק אותו בעל עסק האומר, שזהו הכסף שלנו ולא של הממשלה. בסופו של יום אנחנו נחזיר אותו מכיסנו הפרטי. בדיוק כמו שמשפחה הבאה לייעוץ בכלכלת המשפחה צריכה להחזיר את ההלוואות והאשראי שלקחה.  

כמו שכשמחזירים הלוואה מחזירים יותר ממה שלקחנו כך גם במקרה זה: אנחנו נחזיר יותר ממה שנקבל. 

למי שכבר שכח

למי שכבר שכח, מעט לפני הקורונה דובר על גרעון תקציבי גדול במיוחד במדינת ישראל. דובר על "בור תקציבי". דובר על העלאת מיסים. דובר על צמצום בהוצאות הממשלה. ברור שמשבר הקורונה הקטין את הכנסות המדינה ממיסים ולא הגדיל אותן.

השאלה שאני לא מתעלם ממנה

זוהי בדיוק השאלה שיו"ר הפד בחר שלא לענות עליה: האם ההרחבה הכמותית בישראל עלולה להביא למשבר כלכלי עוד יותר חריף? בהמשך הפוסט אנסה להתייחס אליה.

יועצים לכלכלת המשפחה פוגשים גם משפחות ויחידים שלא מצליחים להחזיר את האשראי וההלוואות ומגיעים להליכים של הוצאה לפועל. בבלוג זה התייחסתי כבר למדינה שהגיעה יותר מפעם אחת למצב דומה להוצאה לפועל.

האם מדינת ישראל חסינה מפני מצב כזה בגלל שיש לה הצלחות בתחום ההייטק או בתחום הצבאי? 
אל תרמו את עצמכם ותגידו שהיא חסינה. אתם לא ממשלת ישראל שמחלקת לכם את הכסף שלכם.

איך מחלקים את הכסף הנוסף שהמדינה מוציאה?

יגידו בצדק רב, שבזמן משבר חמור (אני מעדיף את המילה האנגלית המדויקת יותר Crisis) אין ברירה למדינה אלא להוציא יותר כסף. 
השאלה היא: לאן הולך הכסף?

כמו בעריכת מאזן בכלכלת המשפחה, צריך להחליט במצב כזה: לאילו מטרות להזרים את הכסף וכיצד לחלק אותו ביניהן?

בישראל של שנת 2020 השיקולים הם פוליטיים ואישיים ולא שיקולים ענייניים. 
כשהשיקולים הם פוליטיים ואישיים מחלקים שווה בשווה לכולם. 
לאזרח וותיק כמוני שיש לו פנסיה וגם עובד, שמסתדר בקלות בלי ה-500 שקלים, ולקשיש החי על קצבת אזרח וותיק של המוסד לביטוח לאומי, שצריך לבחור בין אוכל לתרופות.

לפעמים זה לא מחולק שווה בשווה. השיקולים לתת למישהו יותר ולמישהו אחר פחות הם פוליטיים ולא ענייניים.

ערבות מדינה של 15% מהלוואות של עסקים היא דוגמה אחת לחלוקה לא נכונה של כסף. כפי שכתוב בפוסט, במרבית מדינות ה-OECD מדובר על ערבות מדינה של לפחות 60% מההלוואה. אין סיבה עניינית שמדינת ישראל לא תנהג כמוהן.

החל"ת הכפוי שגם עליו כתבתי פוסט ייעודי הוא דוגמה נוספת. בעתיד אולי יהיו פוסטים נוספים שיעסקו בדוגמאות נוספות.

צד ההוצאה

בכלכלת המשפחה מבינים זאת היטב: כשיש הוצאות גדולות מהכנסות צריך לצמצם בהוצאות לא חיוניות. 
כאן נכנס שיקול הדעת של כל יחיד או כל משפחה. אני כיועץ נמנע להתערב בהחלטות כאלה, למעט מקרים קיצוניים במיוחד.

האם משפחה שמצמצמת בהוצאות יכולה להמשיך להוציא סכומים גבוהים על מנוי פיס? האם משפחה שמצמצמת בהוצאות יכולה להמשיך להוציא סכומים גבוהים על לימוד מקצוע? 
אני לא זה שעונה למשפחה על השאלות האלה. אני יכול לנסות לדון איתם במשמעויות במקרה הספציפי שלהם.

למי שלא יודע, יש לי תואר בסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית. המשמעות היא שהתשובה האישית שלי לשאלה הראשונה היא חד-משמעית: מנוי לפיס זו הוצאה שהייתי מקצץ מיד. ההסתברות לזכות בפרס בסכום גבוה מההוצאה היא נמוכה מאוד. 
אדגיש, זו התשובה האישית שלי.

לשאלה השנייה אין לי תשובה נחרצת. זה תלוי בנסיבות. ההבדל הוא שלימוד מקצוע שבטווח ארוך עשוי להגדיל בעתיד את ההכנסות הוא השקעה. מנוי פיס הוא הוצאה שלא תחזיר את עצמה.

בראייה שלי ממשלת ישראל של שנת 2020 דומה לאדם שאין לו מספיק כסף לאוכל למשפחתו ומעדיף להמשיך לקנות מנוי פיס. 

הוצאות על ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת ומקורבים

במדינות מתוקנות מקצצים בהן בזמן משבר הקורונה. ראשי ממשלה אחראים ושרים אחראים באותן מדינות מבקשים בעצמם לקצץ בשכרם.  הקורא הממוצע בוודאי מכיר את הספרה הראשונה של מספר השרים במדינת ישראל ואת החוק הנורווגי ואת העלאות השכר לשרים ולחברי כנסת. 

בחורים צעירים ובריאים שאינם רוצים לעבוד

באופן עקבי, משיקולים פוליטיים, ממשלת ישראל מעודדת לימוד של צעירים חרדים בישיבות במקום לעבוד. זה גורם נזקים כלכליים חמורים לכלכלת מדינת ישראל.

משבר חמור כמו המשבר הכלכלי בזמן הקורונה הופך קיצוץ בזה להכרח.

איני מתעלם מכך שבשוק עבודה קשה, שבו כל כך הרבה מובטלים, צעירים חרדים רבים ללא כישורי עבודה לא יצליחו כנראה עבודה.

איני מציע לעשות את זה בתהליך של Big Bang, אלא בתהליך מודרג. 

הצעד המידי המתבקש היא הפסקת כל תמיכה ממשלתית לתלמידים חדשים בישיבות.

בהדרגה צריך לקצץ גם במה שמקבלים תלמידי הישיבה הוותיקים, אולי למעט מספר קטן של עילויים. 
איני מציע להרעיב אותם. את הכסף שישתחרר צריך להפנות למשל לתקציב הרווחה. 
מי שבאמת זכאי לזה יוכל לקבל תמיכה כמו כל אזרח ישראלי אחר באותו מצב.

דוגמאות נוספות

 הדוגמאות שבחרתי הן קיצוניות. בוודאי שיש דוגמאות נוספות. בחרתי לא להציג אותן כאן.

דרכים חדשות לתשלום: אפליקציות תשלום בנקאיות

אמצעי התשלום המוכרים למרבית האנשים בישראל הם: מזומן, כרטיסי אשראי, צ'קים והעברה מחשבון לחשבון. בסדרת פוסטים בבלוג זה התייחסתי לכרטיסי אשראי. 

אנשים שהסתובבו בסין או ביפן בזמן האחרון, עוד לפני הקורונה, מתרשמים ששם יש אמצעי תשלום מקובל יותר מכל אלה. לאמצעי התשלום הזה קוראים אפליקציות תשלום בנקאיות. 

מדוע לא היה שימוש באמצעי תשלום זה במדינת ישראל?

מי שקרא את הפוסט שכותרתו: כרטיסי אשראי בישראל - חלק 1: הבנקים וחברות כרטיסי האשראי מבין מדוע. בפוסט תיארתי את חוסר התחרות בשוק הבנאי בישראל ובשוק כרטיסי האשראי בישראל. הבנקים הם בעלי חברות כרטיסי האשראי. 
כשהבנקים הם בעלי חברות כרטיסי האשראי אין שום סיבה שיתחרו בחברה שבבעלותם באמצעות אפליקציית תשלום בנקאית. 

מאז השתנה המצב בישראל. הרגולטור חייב להפריד בין הבעלות על בנקים לבין הבעלות על חברות כרטיסי האשראי. בנוסף חייב אותם שלא להציע ללקוחות רק כרטיסי אשראי של חברת כרטיסי אשראי אחת. 
הצעד הראשון במתווה חייב את בנק הפועלים למכור את החלק בישראכרט שבבעלותו ואת בנק לאומי למכור את לאומי קארד. 

הבנקים החלו להיערך ליום שאחרי והתחילו להציע אפליקציות תשלום בנקאיות.
לאחר שישראכרט וMAX (שמה החדש של לאומי קארד) הפכו למתחרות, הבנקים שמחים להציע אפליקציות תשלום בנקאיות. 
גם בנק דיסקונט, שעדיין מחזיק בחלק מהבעלות כ.א.ל כבר מציע אפליקציית תשלום בנקאית משלו. 

השימוש באפליקציות תשלום בנקאיות הולך וגדל ולהערכתי יגדל  בעתיד. 

בפוסט הבא בסדרה אסביר כיצד פועלות אפליקציות תשלום בנקאיות.

קורונה: אין ערבות מדינה ממשית להלוואות

קורונה. מקור התמונה: ויקיפדיה

פוסט זה הוא השני בסדרת הפוסטים העוסקים בטיפול הלא נכון של מדינת ישראל במשבר הכלכלי בימי קורונה. בפוסט הראשון עסקנו בחל"ת כפוי. 
בפוסט זה אסביר כיצד טעתה ממשלת ישראל בנושא של ערבות מדינה לעסקים.

בנקים לא אוהבים לתת אשראי, שלא מחזירים. הלוואה היא סוג של אשראי ולכן בנקים לא אוהבים לתת הלוואות שההסתברות שלא יוכלו להחזיר אותן היא גבוהה. 
הם מבצעים ניהול סיכונים על מנת להקטין את ההסתברות של אי-החזר של הלוואות.

איך הם מגנים על עצמם מפני אי-החזר הלוואה?

 1. הימנעות
לא לתת הלוואה לאנשים או חברות שדירוג האשראי שלהם נמוך או שיש סיבה אחרת לחשוב שהם עלולים להתקשות בהחזרת ההלוואה.

2. ערבות
מישהו אחר מתחייב להחזיר במקום הלווה אם, חס וחלילה, הלווה לא יוכל להחזיר את ההלוואה.

3. ביטחונות
משכון של נכסים פיננסיים או נכסים אחרים שעוברים לרשות הבנק במידה שהלווה לא מחזיר את חובו.

4. העלאת ריבית
עשוי להרתיע לווים בסיכון מלקחת הלוואות או לצמצם את גובה ההלוואות שייקחו. 
עשוי להגדיל את הכנסות הבנקים מהלוואות על מנת לפצות אותם על חלק מהנזקים שיגרמו להם בגין לווים שלא יחזירו הלוואות.

5. התראות, איומים ותביעות משפטיות
התראות ואיומים כלפי לווים שאינם מחזירים הלוואות באופן סדיר. איומים כוללים מכתבי עורך דין ולפעמים תביעות.

מבין האמצעים שמגן על הבנקים יש רק אמצעי אחד שמגן עליהם באופן מוחלט: הימנעות. 
אי אפשר להימנע בכלל ממתן הלוואות כי אז אין גם רווחים מהלוואות.

משבר הקורונה    

המשבר הכלכלי החמור בימי קורונה מגדיל את הסיכון שלווים לא יוכלו להחזיר משכנתאות והלוואות אחרות. 

מספר גדול של אנשים פוטרו מעבודתם. ההכנסות שלהם הצטמצמו. 

מספר גדול של עסקים מתמודדים עם קושי להשיג רווחים ועם הוצאות גדולות. 

בחלק מהמקרים הממשלה חייבה אותם לסגור את העסק או לצמצם את פעילותו.

שכירות צריך להמשיך לשלם. 

משכורות לעובדים צריך להמשיך לשלם.

גם פיטורי עובדים עולים כסף ויוצרים קשיים אחרים.

הבנקים נוקטים בכל הצעדים שציינתי בפסקה הקודמת על מנת לוודא שההלוואות שהם נותנים יוחזרו להם. הבנקים העלו ריביות ולא ממהרים לתת הלוואות לכאלה "החשודים" שלא יצליחו להחזיר את ההלוואה.

ערבות מדינה להלוואות לעסקים

 חברות ועצמאים זקוקים לפעמים להלוואות. קל וחומר שבזמן משבר הקורונה. 
מדינות שמנסות לעזור לעצמאים ולעסקים נותנות ערבות להלוואות שהם לוקחים.
ממשלת ישראל פועלת גרוע בהרבה מאשר ממשלות של מדינות OECD אחרות בהיבט זה. 
התוצאה היא שהבנקים אינם מוכנים לתת הלוואות לחלק גדול מהעסקים. 

מדינת ישראל נותנת ערבות ל-15% מסכום ההלוואה. 
המשמעות היא: אם הלווה לא יהיה מסוגל להחזיר את ההלוואה, הבנק יקבל מהמדינה סכום של 15% מההלוואה. 

במרבית מדינות ה-OECD ערבות המדינה היא על לפחות 60% מההלוואה. יש מדינות שבהן היא גבוהה משמעותית מ-60%. 

התוצאה היא שהבנקים בישראל, בצדק, מוכנים להעניק פחות הלוואות לעסקים מאשר בנקים במדינות ה-OECD.
המצב קשה במיוחד כאשר מדובר בעסקים בקשיים הזקוקים להלוואה כמו לחמצן לנשימה. 

אפשר לקרוא בעיתונות המקוונת שפוליטיקאים כועסים על הבנקים על שהם אינם מוכנים לעזור ולתת הלוואות לעסקים. 
מוטב להם שיכעסו על עצמם שלא השכילו לדאוג לערבות מדינה דומה לנהוג במדינות ה-OECD.

הערת שוליים 

זה מזכיר לי למלחמות הסחר ההזויות והמיותרות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
בין השאר הייתה מלחמת סחר נגד האיחוד האירופי. האיחוד האירופי החליט להילחם בחזרה, בעיקר באמצעות הגדלת מכסים נגד חברות אמריקאיות מאזורים המזוהים כתומכי טראמפ. 
יצרנית האופנועים וסמל אמריקאי, חברת הארלי דווידסון, הייתה בין הנפגעות. טראמפ ביקש מהם לשים בצד את הנושא של הרווח ולהיות פטריוטים. 
הארלי דווידסון פתחה מפעל באירופה וכך נמנעה מתשלום מכס גבוה.

קורונה: חל"ת או בבל"ת?

בנין המוסד לביטוח לאומי. מקור התמונה: ויקיפדיה

פוסט זה הוא הראשון בסדרה של פוסטים העוסקים בטיפול לא נכון במשבר הכלכלי בישראל בימי קורונה.

הפוסט עוסק בחל"ת שלא מרצון העובד. לכאורה, המודל הזה הוא מודל טוב: במקום לפטר עובדים מוציאים אותם לחל"ת ומחזירים אותם לעבודה כשהמצב משתפר. 
זהו לא סתם חל"ת אלא חל"ת שבו המוסד לביטוח לאומי משלם דמי אבטלה.  

אודה בטעותי גם אני חשבתי שזהו מודל טוב. במיוחד אחרי שקראתי מחקר של המוסד לביטוח לאומי. 
על פי המחקר, מדיניות דמי האבטלה (יש משקל גדול במדיניות להחלטה לתת דמי אבטלה ליוצאים לחל"ת) מיתנה באופן משמעותי את הגידול במדדי העוני והאי שיוויון בזמן המשבר. 

הבעיה היא שמתייחסים רק לשני פיתרונות בינריים: פיטורים או חל"ת. יש גם פיתרונות אחרים שחלקם כנראה מוצלחים יותר  מהוצאה לחל"ת בכפיה. 

את עיני פקחה צליל אברהם בפודקסט "חיות כיס" של "כאן 11". בפודקסט רואיינו מומחים. כותרת הפודקסט: ההחלטה ששברה את שוק העבודה. בין המומחים שהתנגדו למודל החל"ת היו כלכלן ממשרד האוצר ופרופסור למשפטים מאוניברסיטת חיפה. 

הבעיה העקרונית של חל"ת כפוי 

פרופסור מרדכי מירוני מהפקולטה למשפטים מאוניברסיטת חיפה הציג בפודקסט את הבעיה. 

עוד מלפני הקמת מדינת ישראל ועד למשבר הקורונה חופשה ללא תשלום (חל"ת) הייתה הטבה לעובד. העובד ביקש. המעביד היה יכול לאשר או לסרב לאשר. 

במשבר הקורונה נוצר תקדים: חל"ת הפך לכלי של המעסיק הרשאי להוציא עובדים לחל"ת כפוי על מנת לחסוך בהוצאות.  

עכשיו, כשאנחנו בגל השני של הקורונה או המשך הגל הראשון לאחר תקופת הפוגה, שוב מדברים על חל"ת כפוי. אולי זה יתרום לחידוד הטענה העקרונית הזו. 

למעביד קל יותר להוציא לחל"ת מאשר לפטר

למעביד הרבה יותר קל וזול להוציא לחל"ת מאשר לפטר. מדוע?

הליך שימוע

לפני פיטורים נדרש הליך שימוע שבו המעביד צריך להסביר מדוע פוטר העובד? העובד יכול להעלות טענות משלו מדוע לא צריך לפטר אותו?
אני יודע שברוב המקרים לא ישנו טענות העובד את התוצאה הסופית. בהחלט ייתכנו גם מקרים שמעביד קשוב במיוחד לא יפטר את העובד. אולי יפטר עובד אחר. אולי יפטר עובד אחד פחות.
אין הליך כזה בהוצאה לחל"ת.

תקופת הודעה מוקדמת

העובד ממשיך לעבוד באותה תקופה כשמלוא זכויותיו נשמרות. בדרך כלל מדובר בתקופה של חודש.

ישנם עובדים שאסור לפטר אותם בגלל מצבם

הדוגמה הקלאסית היא אישה בהריון. יש גם דוגמאות אחרות.

צריך לשלם לעובד

צריך לשלם לו על ימי מחלה או ימי חופשה שלא נוצלו. צריך לשלם לו פיצויי פיטורים.

עובד יכול לבקש את התערבות ועד העובדים

לא תמיד הועד יתערב. ברוב המקרים זה גם לא יעזור אבל זה עשוי להאריך את תהליך הפרידה בין עובד למעביד. 

למידע מעודכן מלא בנושא זה קראו באתר "כל זכות":
מדריך בנושא פיטורים.

השורה התחתונה: 
פיטורים הוא תהליך קשה יותר ויקר יותר עבור המעביד מאשר הוצאה לחל"ת

השלכות אחרות של פיטורים

לפיטורים עלולות להיות השלכות עקיפות קשות.

עובדים שפוטרו ייפגעו

עובד טוב ומסור שפוטר עלול להרגיש שזה לא מגיע לו. הוא עלול לפגוע במוניטין של הארגון כארגון שכדאי לעבוד בו.  
העובד עלול לשתף אחרים ברגשותיו ולהמליץ להם שלא לעבוד בארגון. 
עובד כזה עלול שלא להסכים לעבוד אצל אותו מעביד גם אם אחרי כמה שנים המעביד יפנה אליו ויציע לו עבודה.

השורה התחתונה: פיטורים עלולים להיות פרידה סופית. מחל"ת עשויים לחזור.

עובד שמפוטר עשוי לחפש מידית עבודה אחרת

ברור שכך ינהגו רוב המפוטרים. כאשר ימצא עבודה אחרת הוא כבר לא יהיה זמין להעסקה על ידי המעביד הקודם. עובד בחל"ת? בין הפונים אלי לייעוץ כלכלי בתקופה האחרונה היו כאלה שהוצאו לחל"ת. רובם לא חיפשו עבודה וחיכו לחזרה לעבודה. 

לחלקם ייעצתי לחפש עבודה זמנית. עבודה זמנית מאפשרת להם להאריך את תקופת קבלת דמי האבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. הם מדווחים על עבודה זמנית ואינם מקבלים דמי אבטלה עבור אותם ימים (יש גם מודל נוסף של התחשבנות מול הביטוח הלאומי בעבודות זמניות). 
לא כולם ידעו בכלל שמותר להם לעבוד בעבודות זמניות בתקופת החל"ת. 

עובד בתקופת הודעה מוקדמת עלול להיות עובד לא יעיל

הוא יכול לא לרצות להתאמץ במיוחד בעבודה. במיוחד אם הוא מעורב בפרויקט לטווח ארוך.
הוא יתעסק בזמן עבודה בשיפוץ קורות החיים שלו, משלוח קורות החיים שלו, קביעת ראיונות עבודה והליכה לראיונות עבודה. 
נכון, אפשר לנכות ממנו את שעות היציאה לראיונות עבודה. לא סביר שהוא יבטל ראיון עבודה בגלל מטלת עבודה חשובה, כגון: פיתרון בעיה שלא נחזתה מראש. 

השפעה על עובדים אחרים ועל התרבות הארגונית

 בקריירה הארוכה והמגוונת שלי, שעדיין נמשכת על "אש קטנה" בגיל 69 ו"אש קטנה" עוד יותר בתקופת קורונה הייתי גם בארגונים שפיטרו עובדים. 

במקרה הקיצוני ארגון פיטר כשליש מהעובדים. 
התוצאה: שינוי מהותי בתרבות הארגונית של הארגון. עובדים איבדו את הביטחון התעסוקתי שלהם.

עובדים פחות שיתפו פעולה זה עם זה ונטו יותר לדאוג לעצמם. 
היו כאלה שחשבו שהם יהיו ברשימת הפיטורים הבאה. 
היו כאלה שהקדימו תרופה למכה ובחרו לעזוב ולעבוד בארגון יציב יותר שממעט בפיטורי עובדים, אם בכלל.
היו כאלה, כמוני למשל, שחשבו שהם יכולים לבדוק עבודה במקומות יציבים פחות, כולל עבודה כיועץ עצמאי. ממילא מקום העבודה יציב שהיה להם כבר אינו יציב.

פיטורים של שליש מהעובדים זה מקרה קיצון. סביר להניח שעומת התגובות של עובדים אחרים בפיטורים של אחוז נמוך יותר של עובדים תהיה פחותה.
כנראה שמי שחושב, שלא תהיה השפעה בכלל על עובדים אחרים, טועה.

גורמים נוספים בעד חל"ת כפוי מזווית של מעביד

מי אמר שמחזירים לעבודה את כל היוצאים לחל"ת?

צריך לזכור שמשבר הקורונה פוגע גם במעסיקים. אם זה במגזר העסקי, ייתכן שהפעילות העסקית מצטמצמת, הרווחים עשויים להצטמצם, אם בכלל יש רווחים.
אם זה המגזר השלישי, התרומות מצטמצמות ולא תמיד אפשר להמשיך לפעול באותו היקף.

זה הזמן להתייעל. לא מתוך רוע לב ורצון לפגוע בעובדים אלא מחוסר ברירה.

נניח שמעביד הוציא לחל"ת כפוי עשרה עובדים. כשהוא חוזר לפעילות או מרחיב פעילות הוא עשוי להחזיר רק את חלקם מהחל"ת. נניח שהחזיר חמישה עובדים שבעיניו הם יותר חיוניים מהאחרים. 
אפשר לעשות ניסוי ולראות האם המערכת מתפקדת באופן סביר. 

לא מתפקדת מספיק טוב? מחזירים מחל"ת עובד שישי ואולי גם שביעי וכן הלאה. 

מתפקדת היטב? 
משאירים את העובדים הנותרים בחל"ת ובמועד מאוחר יותר מפטרים אותם.
ההוצאה לחל"ת נותנת גמישות בפיטורים ובהתייעלות.

השורה התחתונה: חלק מהעובדים שהוצאו לחל"ת אולי כבר לא יחזרו לעבוד אצל אותו מעביד.

אין רגשות אשם

כשמפטרים עובד שתרם במשך שנים ואולי לא ימצא עבודה אחרת, עלולים להיות רגשות אשם.
כשמוציאים אותו לחל"ת קורונה אין רגשות אשם. הוא יקבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי והתכנית המקורית היא להחזיר אותו לעבודה כשזה יתאפשר.

השורה התחתונה: קל יותר מבחינה רגשית להוציא לחל"ת מאשר לפטר.

מה מפסיד העובד היוצא לחל"ת?

1. דמי אבטלה נמוכים מהשכר שלו

2. אין הפרשות מעביד לפנסיה, לפיצויים ולקרן השתלמות בתקופת החל"ת.

3. דמי אבטלה מסתיימים אחרי מספר חודשים ומה אז?

4. ייתכן שהוא יצטרך לשלם מכיסו את החלק הביטוחי (Risk) בחיסכון הפנסיוני שלו על חלק מהתקופה.

5. ערעור הביטחון התעסוקתי וחשש מהעתיד

6. מתח

7. הפרת שגרת החיים והעבודה.
עלול להביא לחיכוכים ומריבות עם בני משפחה.

האם זה נכון לא לדרוש מהיוצאים לחל"ת כפוי לנצל את ימי החופשה שלהם לפני היציאה לחל"ת?

כלכלן במשרד האוצר מבקר קשות את המוסד לביטוח לאומי על כך שהוא מאפשר את זה. 
לדבריו, עדיף היה שקודם יחייבו את העובדים לקחת את ימי החופשה המגיעים להם ורק אחר כך לצאת לחל"ת.

מה המודל הנכון: לחייב לקחת חופשה או לא?
זה תלוי הקשר. אם אתה עובד שבטוח יחזור מחל"ת תוך מספר קטן של חודשים, עדיף שיישארו לך ימי חופשה שתוכל לנצל אותם לחופשה.

אם לא בטוח שתחזור לעבוד במקום העבודה, יש מן הצדק בטענת אותו כלכלן ממשרד האוצר. 
גם אם תחזור מהחל"ת אחרי שתסיים את התקופה שבה אתה מקבל דמי אבטלה, יש מן הצדק בטענת אותו כלכלן ממשרד האוצר. 

אני מעריך שרוב היוצאים לחל"ת שלא מרצון אינם בטוחים שיחזרו למקום עבודתם.

יש גם מודלים אחרים

כפי שציינתי יש גם מודלים אחרים שאינם פיטורים או חל"ת. בגרמניה השתמשו בהצלחה במודל עבודה חלקית בזמן משבר הסאבפריים. אותו מודל מיושם גם זמן משבר הקורונה. לפרטים קראו את המאמר בגלובס: כך מצליחה גרמניה להציל את הכלכלה.