במהלך הקריירה הארוכה שלי הרביתי להרצות. התחלתי כעוזר הוראה באוניברסיטה בפסיכולוגיה. המשכתי בהרצאות במחשבים במסגרת קורסים במכללות, כנסים וארגונים.
כשהתחלתי לעסוק בכלכלת המשפחה התחלתי להרצות גם על תחום זה.
בשנים האחרונות אני מרצה גם על ניהול סיכונים.
לפני 15-20 שנה הרציתי גם הרצאות העשרה בבתי הספר בהם למדו הילדים שלי . כמורה לברידג' אני גם מרצה לתלמידים על נושאים בברידג' כשלאחר ההרצאה מגיעים לחלק הארוך יותר והמהנה יותר של השיעור: משחק על נושא השיעור.
במהלך ההרצאות היו הרבה אירועים מעניינים ומעשירים. בפוסט זה אתמקד בשלוש הרצאות יוצאות דופן שלי.
"ההרצאה הטובה ביותר ששמעתי בחיי"
כמומחה מחשבים וכמרצה בתחום זה התבקשתי לפני 15-20 שנה להרצות לקבוצה קטנה של עובדי חברת השמת כוח אדם בתחום המחשבים. מנכ"ל החברה ארגן לעובדים פעם בשנה הרצאת העשרה שאולי גם תעזור להם למיין טוב יותר את הפונים לחברה.בתום ההרצאה ניגשה אלי אחת המשתתפות ואמרה לי שההרצאה שלי היא ההרצאה הטובה ביותר ששמעה בימי חייה.
אני מניח שהיא הגזימה ובעצם התכוונה להגיד שההרצאה שלי הייתה טובה יותר מכל הרצאות ההעשרה שקיבלה בשנים קודמות במסגרת עבודתה באותה חברה.
מדוע הייתה ההרצאה שלי טובה יותר?
לא מדובר בפירוטכניקה או בטכניקת הרצאה. לא מדובר בתכנים מדהימים שאי אפשר ללמוד אותם ממישהו אחר.ההבדל המהותי היה במבנה ההרצאה.
מרצים אחרים התחילו לדבר על טכנולוגיה ועל מקצועות טכנולוגיים.
אני ידעתי שבאותה שנה זכתה החברה בפרויקט של בחירת עובדי החוץ של יחידת המחשוב של אחד הבנקים. זה היה פרויקט הדגל חברת השמת כוח האדם באותה תקופה.
בתחילת ההרצאה שלי הזכרתי את הזכייה של החברה באותו פרויקט ואמרתי שאתאר להם בנק. תיארתי סניף, חשבון, פקידים ואחר כך עברתי לדברים קצת פחות מוכרים. לאחר שסיימתי לתאר התחלתי לתאר על שקף מבנה ופונקציונליות בנק את מה שנדרש מבחינת מערכות ממוחשבות, על מנת לתת מענה לצרכים של הבנק. רק אחרי זה התחלתי לדבר על טכנולוגיה ועל התמחויות טכנולוגיות.
פחד מטכנולוגיה
מי שאינו מכיר ויודע טכנולוגיה עלול לפחד ממנה. באותה תקופה בני דור ה-Y עדיין לא היו בשוק העבודה. בני דור ה-Z, אם כבר נולדו, היו תינוקות. אילו דורות ילידי טכנולוגיות מחשוב, שרוב המשתייכים אליהם אינם מפחדים מטכנולוגיות מחשוב.הדורות הקודמים שונים מהם: מרבית האנשים, שלא עבדו במקצועות טכנולוגיים לא הבינו טכנולוגיית מחשוב ופחדו ממנה.
מי שעוסק בהשמה למקצועות טכנולוגיים אינו עוסק בטכנולוגיה ולכן סביר להניח שמשתתפי ההרצאה פחדו מטכנולוגיה.
המרצים שקדמו לי התחילו את ההרצאה במשהו שהפחיד את המשתתפים ולכן יצר אצלם תחושה של חוסר הבנה ואיום.
אני התחלתי במשהו שמוכר לכולם: בנקים. לכולם היה חשבון בנק וכולם ידעו מה זה חשבון?, מה זה סניף ומה תפקידו של פקיד בנק?
הם נכנסו להרצאה מאזור נוחות שלהם ובהדרגה עברו גם לנושאים מוכרים פחות.
זוהי כנראה הסיבה שאותה גברת, ששמעה גם הרצאות בשנים קודמות, כל כך התפעלה מההרצאה שלי.
הערה: ההבדל בין אלה שהבינו בטכנולוגיית מחשוב לבין אלה שלא גרם גם לפער תפיסתי קשה לגישור בין מנהלים עסקיים בארגונים לבין מנהלי ועובדי מחשוב. פער זה היה אחד הגורמים העיקריים לכישלון פרויקטים בתחום המחשוב. הבלוג שלי העוסק במחשבים התחיל בדיוק סביב הנושא של סגירת הפערים האלה. גם שם הבלוג: SOA Filling the Gaps נגזר מהפערים התפיסתיים הללו.
כלכלת המשפחה לכאלה שלא מכלכלים את ענייניהם
בעידן הדיגיטלי-אינטרנטי רבים עסקים רבים משקיעים בפרסום בכלל ובפרסום מקוון בפרט. אני נמנע מכך. הדרכים שלי לפרסום הן מפה לאוזן, נוכחות אינטרנטית, שבלוגים בתחומי העיסוק שלי הם מרכיב מרכזי בה, והרצאות.כמעט בכל הרצאה על כלכלת המשפחה יש גם מחשבה על האפשרות שמישהו מהשומעים את ההרצאה יגיע אלי לייעוץ או ישלח מישהו אחר לייעוץ.
ההרצאה במעון של איל"ן בגילה בירושלים הייתה שונה: לא העלתי בדעתי שמישהו מהמשתתפים יגיע אלי לייעוץ. לא העלתי בדעתי שמישהו מהם יפנה אלי מישהו לייעוץ. זו הייתה הרצאה התנדבותית טהורה: ללא תשלום וללא סיכוי לקבל Leads.
הכל התחיל כשחבר שלי, שמתנדב שם באופן קבוע וראוי להוקרה על התנדבותו זו, פרסם בפייסבוק שמחפשים מתנדבים לפעילות חד-פעמית בכל נושא שהוא לדיירי הבית המוגן הזה. נעניתי לפנייתו והצעתי להרצות על כלכלת המשפחה.
אוכלוסיית המתגוררים במעון
מדובר בצעירים ובני נוער בעלי נכות קשה, שלמעט חריגים נדירים, אינם יכולים לתפקד בחיי יומיום בכוחות עצמם. הם לא צפויים להשתלב בשוק העבודה והם לא צפויים לגור במגורים עצמאיים.חלק מהמתגוררים שם סובלים רק מנכות פיזית ותפקודם השכלי תקין. אחרים סובלים מתפקוד לקוי גם בתחום המנטלי והשכלי.
הגברת שתיאמה איתי הרצאה הסבירה לי שהזמן המקסימלי שהם יוכלו להקשיב להרצאה הוא קצר (איני זוכר האם היה מדובר בחצי שעה או שלושת רבעי שעה). משך זמן ההרצאה נובע מהיכולת המוגבלת של דרי המעון להתרכז ולקלוט.
ההרצאה
כמו שאני עושה במקומות אחרים, התאמתי את המצגת לקהל. כך למשל, במקרה זה הוספתי מידע על הזכויות המגיעות לנכים קשים, בתקווה שמישהו מהם או מקרובי משפחתם יוכל למצות זכויות, שאולי לא מיצו.תמיד קשה להרצות לקהל הטרוגני. הפעם היה קשה שבעתיים. אלו שמוגבלים גם שכלית לא תמיד התנהגו על פי המקובל בהרצאות ולא תמיד הייתה להם סבלנות.
רגע האמת הגיע כשבחור הסובל משיתוק מוחין קשה ותפקודו השכלי תקין או יותר מתקין, שאל שאלה.
בגלל שיתוק המוחין הוא התקשה בדיבור ברור. לקח לו יותר מחמש דקות לשאול שאלה, כך שלפחות אני אבין מה הוא שואל ואחזור על השאלה.
חשבתי שאני לא אמנע ממנו לשאול שאלה גם אם זה לא נוח לי ולא נוח למשתתפים אחרים בהרצאה. ביקשתי ממנו לחזור באופן ברור על כל הברה.
לי יש סבלנות לשאלות של תלמידים ומשתתפים בהרצאות. לחלק מהמשתתפים בהרצאה לא הייתה סבלנות והם התנהגו בהתאם.
במיוחד הפריז משתתף אחר שתפקודו השכלי לקוי שהסתובב באולם ולעג לשואל. נאלצתי להשתיק אותו בתוקפנות ולעודד את השואל להמשיך לשאול.
כשהסתיים זמן ההרצאה, ביקשו מרבית המשתתפים שאמשיך. ההרצאה נמשכה זמן כפול מהזמן שהעריכה העובדת במעון.
להרצות לילדי הגן על יפן
בצעירותי התעניינתי בתרבות יפן. במיוחד התעניינתי בזן בודהיזם היפני. קראתי לא מעט. עשיתי עבודה סמינריונית באוניברסיטה על זן בודהיזם ואפילו למדתי קורס של 20 שעות בשפה היפנית.לפני שהתחתנתי גיליתי שגם אשתי לעתיד מתעניינת בתרבות יפן ואפילו יש לה שתי חברות יפניות.
לא סתם חברות יפניות, אלא חברות יפניות מהזן הנדיר של יפניות דוברות אנגלית.
רק טבעי היה שאת ירח הדבש שלנו בילינו ביפן. במשך חודש הסתובבנו לבד ברחבי יפן, למעט השהות בטוקיו בה התארחנו לא מעט אצל חברותיה היפניות של אשתי וקרובי משפחתן. זה היה אחד הטיולים המוצלחים והמעניינים ביותר שלי במדינה אחרת. קוראי הבלוג יודעים שטיילתי בלא מעט מדינות, חלקן אקזוטיות.
כשהבן הבכור שלי היה בגן טרום חובה הצטרפה סטודנטית במכללה להוראה למשך כמה שבועות לצוות הגננות. היא יזמה שבוע יפן בגן. התנדבתי להרצות לילדים על יפן.
אבל איך מרצים על יפן לילדים בגן וחבה ובגן טרום חובה?
קשה לספר להם על התרבות היפנית. וודאי שלא ניתן להרצות להם על הקדמה הטכנולוגית וקל וחומר על השילוב הייחודי של טכנולוגיה מתקדמת ושמירה על תרבות מסורתית.
לא בטוח שאלף המקדשים של קיוטו או פריחת הדובדבן ירשימו אותם.
גם במקרה זה החלטתי להתאים את ההרצאה שלי לקהל המאזינים. בחרתי לדבר איתם על נינג'ה. בסדרת הטלוויזיה "צבי הנינג'ה" הם צפו, כך שהמושג לא היה לגמרי זר להם. סיפרתי על התפיסה הייחודית של לוחמי נינג'ה היפנית שאצלם כל אמצעי כשר, בשונה לעוסקים באומנויות לחימה כמו קרטה, ג'ודו ואייקידו, שבהן יש חוקים והלוחמים מכבדים אותם ואת יריביהם.
מרבית ההרצאה שלי עסקה בטירת נינג'ה בה ביקרנו. זו הייתה טירה של ראש קבוצת לוחמי נינג'ה עתיר אויבים. על מנת להתגונן בפניהם היו בטירה מלכודות, דלתות מוסוות, פתחים שלא הובילו לשום מקום, מבוכים ומבוכים לכאורה והרבה פתחי מילוט.
גם במקרה זה העיקרון של התאמת ההרצאה לקהל השומעים עבד: הילדים נהנו והסתקרנו.
