אינדונזיה: המשמעות הכלכלית של תהליך הטיפול במתים

בתי המקור של בני הטורג'ה (הבית דמוי האנייה)

קבוצת הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס זכתה בכמה אליפויות NBA בתקופה בה שיחקו בה מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'אבר. אחד השותפים המשמעותיים לזכיה היה ה-Small Forward של הקבוצה ג'יימס וורתי.

כשנשאל וורתי מה יעשה אחרי שיפרוש מכדורסל, ענה שהוא יהיה קברן. במקצוע הזה תמיד יש עבודה. וורתי נעשה פרשן כדורסל ולא קברן, אבל ללא ספק צדק: יש הרבה כסף ופרנסה סביב מותם של בני אדם. 

בישראל

 

שכר עבודתם של קברנים הוא חלק קטן מעסקי הקבורה והמוות. כמה דוגמאות לעסקים כאלה:

1. סיתות והקמת מצבות

2. מנהלים, פקידים, עורכי טקסי קבורה, נהגים, פועלים המתחזקים את בתי הקברות, סלילת כבישים פנימיים וחניות, גינון בבתי קברות וכיו"ב

3. תשלומים לחברות קדישא על שריון מקום ליד בן הזוג או בת הזוג שנפטרו. תשלומים לקבורה לא בקומות אלא בקרקע וכיו"ב. קבורה רגילה מכוסה על ידי המוסד לביטוח לאומי. רשימת השירותים עליהם זכאית חברה קדישא לגבות כסף מופיעה בקישור כאן.

4. תשלומים למקום בבית קברות לא דתי, למשל בקיבוצים. התשלום עשוי להגיע לעשרות אלפי שקלים. לכך יש להוסיף תשלום למי שעורך את הטקס. 

5. פרסום מודעות אבל בתקשורת ועל לוחות מודעות (אפשר גם ללא תשלום באתר אבלים).

בתי המקור של בני הטוראג'ה

 

כחצי מיליון בני טוראג'ה מתגוררים באזור ייעודי להם באי סולאווסי שבאינדונזיה. מספר גדול יותר של בני טורג'ה חיים באזורים אחרים באינדונזיה או היגרו למדינות אחרות. גם אלה שהיגרו, יעדיפו להיקבר בארץ הטוראג'ה.

כשנכפה על בני הטורג'ה לבחור באחת משש הדתות הרשמיות באינדונזיה הם בחרו בנצרות וממשיכים לשתות יין ולאכול חזיר. זה לא מונע מהם לשמור על המסורות והאמונות של דתם הקודמת. בטקסים של הדת הקדומה נעשה שימוש ביין ובבשר חזיר. 

בני הטוראג'ה מאמינים שהרוחות של האבות הקדומים הנמצאות בעולם אחר, שומרות עליהם. המסקנות הנגזרות מכך הן:

1. צריך לדאוג למתים גם לאחר מותם.

2. תהליך הטיפול במתים חייב להיות נכון, שאם לא כן הם לא ייהפכו לרוחות השומרות על הדורות הבאים.

הדאגה לרוחות המתים מתבטאת בבניית בתים עבורם. הבתים, כמו הבית בתמונה בתחילת פוסט זה, נקראים בתי מקור.
מול כל בית מקור יש מבנה נוסף המשמש כאסם לאורז.

עלות בתי המקור גבוהה מעלות הבתים בהם מתגוררים בני הטורג'ה עצמם.

כל אחד מבני הטורג'ה משתייך למשפחה מורחבת שלה יש בית מקור. ההשתייכות היא לא פורמאלית בלבד, יש לה משמעות כלכלית: צריך להשתתף במימון תחזוקת בתי המקור.

מי גר בבתי המקור?

בחלק הצפוני (הנחשב לטוב ומבורך במזרח הרחוק) של בתי המקור , גרים קשישי המשפחה המורחבת: סבים וסבתות.

בחלק הדרומי (הנחשב לרע במזרח הרחוק) מתגוררים "חולים בראש שלא יכולים להחלים". במושגים שלנו מדובר במתים. הלוויה והקבורה מתבצעים זמן רב אחרי המוות. "זמן רב" עשוי להיות גם שנה או יותר לאחר המוות. 

לוויות וירושות
לוויות הן עסק יקר. עלותן עלולה להגיע עד כחצי מיליון דולר או אפילו מיליון דולר. ככל שמשפחה עשירה יותר כך תשקיע יותר בלוויה.
בני הטורג'ה חוסכים ללוויה של הוריהם. ככל שחוסכים יותר, גדלה הירושה. הרכוש של ההורים שנפטרו מחולק על פי האחוזים של תרומת הבנים ללוויה. מימנת 70% מהלוויה - תקבל 70% מהירושה. ממנת רק 10% - חבל. תקבל רק 10% מהירושה.

יש לוויות שמחות
לוויה של טוראג'ה היא אירוע שמח. המת יהפוך לרוח בעולם טוב יותר, אז מדוע לא לשמוח? אוכלים טוב, שותים, צופים ב"מופעים" ופוגשים את בני הקהילה.

לבני המשפחה הקרובים זה בכל זאת קשה להיפרד. הם לובשים שחור ועשויים לבטא עצב או צער. המשתתפים האחרים בלוויה שמחים.

תהליך הלוויה

תהליך הלוויה אורך שבוע. כל בני הקהילה מוזמנים וחייבים להשתתף. עשויים להשתתף אלפי אנשים. המתנה שהם מביאים היא בופאלו (תאו) או חזיר או תרנוגלת וכיו"ב. מישהו רושם את המתנה שכל משפחה הביאה. חייבים להביא מתנה שוות ערך למה שמשפחת הנפטר הביאה כאשר נפטר מישהו במשפחת זה שהביא את המתנה.

מחיר בופאלו מתחיל ב-1,500 דולר ועשוי להגיע לעשרות אלפי דולרים. הביאו לך בופאלו יקר במות אחד מהוריך? עליך להביא בופאלו יקר באותה מידה ללווית אביו או אימו של מי שהביא אותו.

מרכיב גדול בעלות הטקס הוא בניית מבנים חד-פעמיים לקיום הטקסים ולאירוח ולשינה. את המבנים הורסים לאחר תום תהליך הלוויה.
תוסיפו לזה מזון ושתיה. גם הבופאלו הניתנים כמתנות וגם בופאלו שמביאה המשפחה נשחטים ונאכלים.

ביום האחרון מתקימת תהלוכה לאחוזת הקבר המשפחתית בה נטמן המת.

כלכלת המוות של בני הטורג'ה

 

כלכלת המוות של בני הטורג'ה "מפותחת" יותר מכלכלת המוות במקומות אחרים שאני מכיר: הם משקיעים הרבה יותר משאבים כספיים המיועדים לנפטרים וגם למתים ותיקים.

זווית הראיה שלי

 

מזווית הראיה המערבית זה נראה כמשהו הגובל בטירוף: אנשים שבממוצע מרוויחים 5 דולר ליום, מוציאים עשרות או מאות אלפי דולרים על טקסי לוויה, בונים בתים מפוארים למתים ובתים הרבה פחות ראויים לעצמם. בכל לוויה בקהילה, חלקם מוותרים על עבודתם לשבוע, קונים בופאלו לשחיטה במחיר אסטרונומי כשמשק ביתם אינם מסוגלים לקנות אותו. 

האם אנחנו צריכים לחכות כמה עשרות שנים עד שה"פרימיטיבים" האלה יתפתחו או שאולי יש מידה כלשהי של היגיון בכלכלת המוות של בני הטוראג'ה? בפוסט הבא אנסה לענות על שאלה זו.






     

שלושה מושגי יסוד בכלכלת המשפחה במדגסקר

בפוסט הקודם: כלכלת המשפחה במדגסקר: עוני ופוטנציאל, הצגתי בתמציתיות את הרקע הכלכלי, היסטורי וגיאוגרפי של מדגסקר.

בפוסט זה ארחיב על שלושה מושגי יסוד בכלכלת המשפחה באי זה.

1. אורז

מקור התמונה: ויקיפדיה

אורז הוא המזון הבסיסי במדגסקר. הם אוכלים אורז בשלוש ארוחות: בוקר, צהריים וערב. 

ייתכן  שמקור דפוס זה הוא במהגרים הראשונים למדגסקר, שהגיעו מאינדונזיה. 

כמו במקומות אחרים במזרח הרחוק, גם באינדונזיה אורז הוא מזון עיקרי.

במדגסקר אוכלים גם פירות טרופיים ואחרים הגדלים בשפע, דגים ופירות ים, קאסבה (צמח מזין וזול שמקורו בדרום-אמריקה), בשר ועוף, אבל אורז הוא המזון המהותי. 

במקומות רבים ניתן לראות שדות אורז מוצפים במים.
מדגסקר היא גם יצואנית וגם יבואנית של אורז. היא מייצאת אורז מזנים טובים ומייבאת אורז טוב פחות במחירים זולים יותר. 

בדוכנים בשוק מוכרים סוגים רבים של אורז. ניתן לראות שם גם עוגות אורז גדולות.
המקומיות מייצרות קמח אורז באמצעות דפיקה במכשיר עץ על גרגרי אורז בתוך כלי.

חשיבותו של האורז באה לידי ביטוי גם בשפה המלגשית.
מרחק נמדד ביחידות של בישול אורז במקום בקילומטרים. 
כלומר: המרחק שעובר אדם ממוצע בהליכה ברגל בזמן שלוקח לאורז להתבשל.

גם זמן נמדד ביחידות של בישול אורז ולא בשעות, דקות ושניות.
את סיר האורז מבשלים על מדורת עצים. הזמן הלוקח לו להתבשל הוא כשעה. 

2. זבו (Zebo)

מקור התמונה: ויקיפדיה

זבו (בתמונה לעיל) הוא פר או שור מקומי בעל דבשת. בוודאי לא יפתיע אתכם שזבו רתום לעגלה משמש כאמצעי תחבורה. לא תופתעו לשמוע שהוא מסייע בביצוע עבודות חקלאיות (למשל: להפיכת האדמה לצורך הכנה לזריעה). 

הזבו מהווה גם חלק מהתפריט המקומי (לזרים, למי שיכול להרשות לעצמו ובאירועים מיוחדים).

אולי תופתעו לקרוא את השימושים הנוספים והחשובים של הזבו.

תכנית חיסכון

במדגסקר, בדומה לחלק ממדינות אפריקה, ליותר ממחצית האוכלוסייה אין חשבון בנק. אין שם כמעט נכסי דלא ניידיי להשקעה: אין משמעות כלכלית לרכישת דירה להשקעה כאשר כמעט כל אחד בונה לעצמו את בקתת העץ שלו ומספר הבתים והדירות אינו גדול. 
חוץ מזה, רק מעטים יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לרכוש דירה.  

המצב שבו למרבית האוכלוסייה, בחלק ממדינות אפריקה, אין חשבון בנק, גורם להתפתחויות מרתקות. 

בחזרה למדגסקר. תושבים באזורים חקלאיים מגדילים את עדרי הזבו שלהם כאמצעי חיסכון במקום השקעה בבורסה או בפיקדון או בתכנית חיסכון. 
בהשקעה בזבו כמו בהשקעה בדירה יש סיכונים כגון: מחלות ותמותה של זבו, שוד או גניבה (שוד שכיח בעיקר בשבט מסוים במערב האי). את הסיכונים צריך לנהל (למשל: שומרים עם נשק על עדר זבו גדול).

נישואים
רבים מבני מדגסקר בערים בוחרים, לחיות ביחד "ללא חופה וקידושין" (במובנם הנוצרי, מוסלמי או במונחי דתות מקומיות. אין נתונים סטטיסטיים על מדגסקר, אבל ההערכה היא שכ 40% או יותר נוצרים, 20%-40% מוסלמים והשאר שומרים על דתות פגניות. חלק מהתושבים מערבבים מספר דתות, מה שמקשה עוד יותר על הערכה מדויקת).

באזורים הכפריים, הבעל משלם להורי האישה בזבו (אחד או יותר המצורפים לעדר שלהם). בטקס החתונה, שוחטים זבו ואוכלים אותם. 
אם יש לך עדר זבו גדול, אתה יכול להרשות  לעצמך לשאת מספר נשים גדול (אין הגבלה חוקית).
התהליך הפוליגמי הוא תהליך מורכב והעקרונות המאפיינים אותו הם:

1. הבעל משלם בזבו להורי כל אישה 

2. הבעל בונה בקתה נפרדת לכל אישה

3. האישה האחרונה שנשא היא השליטה מבין הנשים.

4. כל אישה מנהלת את משק הבקתה שלה

5. חובה על הבעל להיות עם כל אחת מנשותיו לילה אחד לפחות בכל תקופת זמן (אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אחת לשבועיים). כשהוא מפר חובה זו עליו לפצות את הורי האישה.
כך שמרבה נכסים מרבה דאגה וגם מרבה נשים מרבה דאגה.

קבורה
את המתים קוברים למשך שנתיים במקום ארעי. אחרי זה מוציאים את העצמות ומצרפים אותן לחלקת הקבר המשפחתית. בטקס לאחר שנתיים, גם שוחטים ואוכלים זבו. את קרני הזבו תוקעים באדמת חלקת הקבר המשפחתית, בצד דברים אחרים  המסמנים את הקבר.

אולי חברה קדישא יאמצו רעיון דומה, על מנת להתמודד עם המחסור בחלקות קבורה בארץ?

טקסים דתיים ומקומות קדושים
מקומות קדושים הם לפעמים עצי ענק. לפעמים עץ אחד של פיקוס בנגלי הופך לחורשה שלמה.
המקומיים מגיעים למקום הקדוש ומבקשים משאלה. כשהיא מתגשמת הם חוזרים אליו ותורמים כסף או חפצים המונחים שם. בנוסף לתרומות כספיות ותרומות חפצים, הם עשויים לשחוט זבו. אתם כבר יודעים (על פי הסעיף העוסק בקבורה) מה עושים אחרי זה עם הקרניים.      

3. מורה-מורה (Mura-Mura)

מדריכי השמורות המקומיים הם אשפים. כל אחד מהם עבר הכשרה להדרכה בשמורה ספציפית. 
הם מסוגלים לזהות בלילה חשוך ביער גשם טרופי, למור עכברי (סוג למור לילי, שגודלו דומה לגודלו של עכבר) על פי עיניו המנצנצות ממקום מחבואו בין ענפי אחד העצים. הם יכולים לבקש לעצור את הרכב, משום שזיהו על עץ מרוחק זיקית צבעונית גדולה או שממית קטנה.

שאלתי את אחד מהם איך אומרים מהר במלגשית. הוא חשב ארוכות, התלבט בין שתיים-שלוש מילים והשיב:  Hengzen. אני הייתי בר-מזל, אשתי שאלה מדריך אחר (בזמן אחר ובאופן בלתי תלוי) וקיבלה תשובה שהוא לא יודע.

לא היה צורך לשאול אותם כיצד אומרים: לאט במלגשית. זו המילה שהשימוש בה הוא השכיח ביותר מכל המילים במלגשית. ליתר ביטחון הם חוזרים עליה פעמיים ואומרים: Mura-Mura.

Mura-Mura היא יותר ממילה היא תפיסת עולם. מלגשים אינם ממהרים לשום מקום. כל דבר יכול לחכות. המשמעות של זמן שונה מהמשמעות שלו בתרבות שלנו. 

הארי, המדריך המקומי שליווה אותנו בעיר הבירה ובדרום, סיפר שמלגשי מאחר בממוצע בשעה לפגישה.

לא רק שהזמן הלא-מדויק נמדד בבישול אורז ולא בדקות, מלגשי חייב להגיד שלום לכל מי שהוא פוגש בדרכו לפגישה (בין אם הוא מכיר אותו ובין אם לא). הנימוס מחייב אותו גם לשוחח עם כל אדם אותו הוא פוגש. 
התוצאה: שעת ההגעה של מלגשי לפגישה היא פונקציה של מספר האנשים שפגש בדרך ושל נימוסיו.

לך תבנה כך מדינה. לך תבנה כך כלכלה. 

זה מה שקורה למשל בטיסות מקומיות של חברת Air Madagascar.
לעולם לא תדע האם הטיסה, שצריכה לצאת בשעה 9:00 בבוקר, תצא ב 9:00 בבוקר, בצהרי היום או בשעה 20:00 בערב (אני מדבר מניסיון אישי ביום האחרון במדגסקר ובטיסה נוספת במהלך השהות שם וכמובן גם מניסיונם העשיר יותר של אחרים). 

כפי שסיכם בעל המלון שבו שהינו ביום האחרון בעיר Nusee Bay, בשיחה עם מדריך הטיול הישראלי שלנו (שביקש ממנו להאריך את שהותנו במלון במספר שעות, תמורת תשלום נוסף, כשהטיסה של 9:00 בבוקר נדחתה מספר פעמים): "אני לא אשם. אתה לא אשם. Air Madagascar  אשמים. שנינו מפסידים."